בכורי שלמה חלק א שלח

טו) לפ"ז הן נסתר מחמתו ראיית כ"ג מערכין דיש איסור דאורייתא להרוג עובר משום דמותר להביא סכין דרך ר"ה. דהא לפי מה שהעלתי י"ל לעולם דלא הוי רק איסורא דרבנן ואפילו הכי מותר להביא סכין דרך ר"ה משום דחיישינן לחיי שעה ומותר לעשות להצלתו אפילו מלאכה דאורייתא כנ"ל

טז) לפ"ז יש להשיג ג"כ על מה שכ' עוד שם מעכת"ר (באות א') וז"ל וכ"נ ממה שהוקשה על זה מדתנן בפ"ז דאהלות המקשה לילד כו' ואם הי' אסור רק מדרבנן י"ל דהם אמרו והם אמרו עכד"ק. ולפי מה שהעלתי בעניי ליכא ראי'. לעולם דאסור להורגו רק מדרבנן. מ"מ כיון דאיכא מצוה להצילו משום חיי שעה ומותר אפילו לחלל שבת כדי שיחי' הוולד חיי שעה א"כ יפה תמה מהרימ"ט אמאי מותר לחתוך משום נוול האם והלא משום חיי שעה מותר אפילו לחלל שבת על העובר

יז) לכאורה נוכל לתרץ דברי קדשו. דנהי דגבי גוסס מחללין שבת היינו משום דהוי לי' חזקה דחיותא אבל בעובר דלא הי' לו עוד חזקה דחיותא י"ל דאסור לחלל שבת עליו וכה"ג מחלק הש"ס בערכין (דף ז':) יע"ש. אולם ז"א דהגמרא קאמר רק דס"ד דנימא כן. וקאמר קמ"ל דמביאין בשבת סכין דרך ר"ה להוציא הולד א"כ מבואר דאין לחלק בזה וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' י"ג) יע"ש. שוב מצאתי בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תרצ"ה) שכ' שם וז"ל ומה ששנינו בפ' יוצא דופן תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל וההורגו חייב התם בשכלו לו חדשיו שיצא מתורת נפל א"נ בשנגמרו שערו וצפרניו אבל לענין רציחה פשיטא דאינו נהרג עליו כיון שלא יצא לאויר העולם והא דמחללין עליו את השבת משום דספק הוא ומספיקא דנפשות מחללין עליו את השבת אבל מספיקא לא קטלינן. וא"ת נהי דלא קטלינן לי' אבל ספק נפשות איכא כיון דמחללין עלי' שבתא וי"ל כיון שעדיין לא יצא לאויר העולם ולא הי' לו חזקת חיות ההורגו לא פגע בספק נפשות ואע"ג שהוא מתנועע לאו חיות הוא מידי דהוי אזנב הלטאה ולא דמי לגוסס דאמרינן כל המעמץ עיניו עם יציאת נשמה הרי זה שופך דמים דהתם הוי לי' חזקת חיות כו' עכ"ל הרדב"ז יע"ש. היוצא לנו מזה דאף דיש בזה איסורא בעלמא לאבדו. ואפ"ה מחללין עליו את השבת להצילו אף ע"י מלאכה דאורייתא משום חיי שעה. וא"כ לא מוכח מזה דיש איסור דאורייתא

יח) לפ"ז למה שהעלתי נלפע"ד לתרץ דברי הרמב"ם בפ"א מה' רוצח וז"ל אף זו מצות ל"ת שלא לחוס על הרודף לפיכך אמרו חכמים האשה שהיתה מקשה לילד מותר לחתוך העובר בין בסם ובין ביד מפני שהוא כרודף יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזה טבעו של עולם עכ"ל. וראיתי בס' מנחת חינוך (מצוה רצ"ו) שהעלה דמה שכ' הרמב"ם דזה טבעו של עולם היינו תירץ הש"ס דמשמיא קרדפי לה ע"כ לא הוי רודף אך מה שכ' בתחלת דבריו דאם לא יצא ראשו חותכין מפני שהוא רודף וכתב על הקודם לפיכך משמע מטעם דהוי רודף. לא זכיתי להבין דבאמת לא הוי רודף דהא משמיא רדפו לה. והא דמותר לחתוך היינו דלא הוי נפש אבל רודף לא הוי ומאי זה שכ' לשון לפיכך דמשמע דהוא מטעם רודף ולא ראיתי לנו"כ שהרגישו בקושיא זו עכ"ל יע"ש שהניחו בקושיא

יט) והנה הלום ראיתי בשו"ת גאוני בתראי (סי' מ"ה) שעמד בזה על דברי הרמב"ם הנ"ל ועל הסמ"ג שכ' ג"כ כהרמב"ם [וכ"כ החינוך] והוסיף להקשות דלדבריו קשה מרישא אסיפא דאף בהוציא ראשו נידונו מדין רודף ותירץ דודאי גם הם ס"ל דמ"ה מותר ברישא לחתכו משום דעדיין לא מקרי נפש כמ"ש רש"י ז"ל. ואף אם הי' שייך בו טעם רודף לא היו צריכין לו דכ"ע יודו לרש"י דלא מקרי וולד כו' דהא בנוגף אשה ויצאו ילדי' משלם דמי וולדות וכשהוציא ראשו מקרי נפש ומה דנקטו רודף היינו דצריכים לומר הטעם למה התירו להמיתו בידים ולא דוקא ע"י סם. ויעי' בתשובות הרא"ש (כלל י"ז) ובטור ח"מ (סי' שפ"ח) ועל זה רצו הרמב"ם והסמ"ג לפרש שמאחר שמצורף לזה הטעם דלא מקרי נפש מקרי נמי רודף אע"פ דטעם זה לחוד אינו מספיק להורגו כמו רודף כי משמים רדפוה מ"מ מאחר שכבר מותר להרגו מצרפין ג"כ טעם דרודף יע"ש באורך

כ) אמנם לפענ"ד תירוצו לא יגהה מזור לשיטת הרמב"ם. כיון דס"ל להרמב"ם והסמ"ג כשיטת רש"י דהעובר קודם שיצא לאויר העולם לא מקרי נפש כלל ומ"ה אינו מחויב עליו רק ממון. א"כ הוי רק כמו מחתך בבשר בעלמא. וא"כ פשיטא דמותר לחתכו בידים אם לא יכול להצילו ע"י סם ואטו אם יכאב אבר לאדם לא יהי' רשאי לחתוך ממנו קצת כדי להציל כל הגוף או כל האבר. אם לא יועיל ע"י סם. ולמה צריך לטעם דהוי כרודף מה שאינו אליבא דאמת כדכ' הש"ס משמים רדפו לה דהא בלא"ה א"ש כפי שיטת רש"י כיון דלא מקרי קודם הלידה נפש מ"ה מותר אף לחתכו בידים והדרא הקושיא לדוכתא

כא) אולם לפי מה שהעלתי בעזה"י א"ש דצריכים לסברת הרמב"ם דהוי כרודף דנהי דלא מקרי נפש קודם שיצא לאויר העולם. מ"מ כיון דחזינן דמותר לחלל עליו שבת במלאכה דאורייתא משום דחיישינן לחיי שעה ומוכרח דמקרי ג"כ פקוח נפש דמותר להצילו א"כ מהי תיתי יהיה מותר לחתכו בידים כדי להציל את האם הלא אנחנו מחויבים ג"כ להציל את הוולד משום חיי שעה. א"כ עדיף להיות שב וא"ת. מ"ה הוצרך הרמב"ם לומר הסברא דבזה שוב שייך הסברא דהעובר הוי רודף להאם ומ"ה מותר לחתכו ואף דביצא ראשו לא אמרינן כן. כיון דאז מקרי ג"כ נפש ואין דוחין נפש מפני נפש. אבל קודם שיצא לאויר העולם דעדיין לא מקרי נפש רק דמחויבים להצילו משום חיי שעה. זה דוקא אם אינו רודף אז מחויבים להצילו משום חיי שעה. אבל כאן דאמו מסוכנת משום העובר מקרי העובר רודף וברודף מותר לאבדו בידים. ואף שכ' בש"ס דילן דמשמים קא רדפו לה י"ל דהרמב"ם ס"ל דכוונת הש"ס בבלי בתירוצם הוא מכוון למה שכ' בירושלמי סנהדרין (פ"ח ה"ט) וז"ל התיב ר' ירמי' והתנינן יצא ראשו ורובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. ר' יוסי בי' ר' בון בשם רב חסדא שנייא היא תמן שאין את יודע מי הרג את מי עכ"ל. וכ' הפני משה כלומר כמו שהיא מסוכנת ועומד למות מחמת הולד כן נמי הולד עומד למות מחמת קושי לידתה ויש לקרוא לה רודפת אחריו כמו שהוא רודף אחרי' הילכך מניחין כמות שהוא ואין נוגעין בו עכ"ל יע"ש. לפ"ז ס"ל להירושלמי דבאמת גם למסקנא ס"ל דהולד מקרי רודף רק דכמו שהולד רודף להאם כן האם רודפת להולד, וכיון שיצא ראשו גם הולד מקרי נפש אין דוחין נפש מפני נפש. אבל קודם שיצא ראשו דאז עדיין לא נקרא נפש מ"מ אי לא הי' רודף אז היינו מחויבים להצילו מפני חיי שעה ומותר לחלל עליו את השבת ע"י מלאכה דאורייתא כדאמרין בערכין (דף ז') מביאין סכין דרך ר"ה להציל. אבל כאן מפני שהעובר הוי רודף להאם בזה שפיר מותר לחתכו בידים ואף דהאם הוי רודף ג"כ להוולד מ"מ בזה לא שייך לומר אין דוחין נפש מפני נפש. כיון דהעובר כל שלא יצא ראשו לא מקרי עוד נפש ולא שייך בזה מה חזית דדמך דידך סומק טפי. דודאי דם האם סומק טפי דמקרי נפש. אבל של העובר לא נקרא עוד נפש ונדחה מפני האם זה יצא להרמב"ם משיטת הירושלמי וס"ל להרמב"ם דגם לש"ס דילן שתירץ דמשמיא קרדפו לה כיוונו לתירץ של הירושלמי באופן זה שאבאר בעזה"י

כב) דהנה באמת צריכים להבין דברי הרמב"ם שכ' וזה טבע העולם ולמה לא קאמר כלשון הש"ס דמשמיא קרדפו לה. והרגיש בזה בשו"ת גאוני בתראי שם יע"ש. ונלפע"ד לתרץ כפי מה שהצעתי דנרמז בלשון הרמב"ם תירץ של הש"ס בבלי כפי פירושו של הרמב"ם ז"ל דכיוונו ג"כ למה שכ' הירושלמי בתירוצם. ושני התירוצים עולים בקנה אחד ולכוונה אחת נתכוונו. דכ' שם בשו"ת גאוני בתראי וז"ל אך צריך לפרש איך נרמוז בלשון הרמב"ם תירץ הגמרא. ואומר