בכורי שלמה חלק א שלה

דוחין נפש מפני נפש ומשמע דחשבינן לי' נפש ממש וחייב ההורגו ואי בדלא כלו חדשיו הא אינו אלא כנפל. אלא ודאי דכלו לו חדשיו ורישא נמי מיירי בהכי ומשו"ה הוא דאי לאו דאיכא הצלת האם הזה אסור דאף דאין בו חיוב כיון שהוא עבר מ"מ איסורא מיהא איכא ודאמרינן בערכין דמכין כו' מפני ניוול האם מיירי בסתם עובר שלא כלו לו חדשיו. ושוב חזרתי בי דמדברי התוס' דנדה הנ"ל מוכח דאין לחלק בזה כו' דהרי עלה דהא מתני' מיירי כיע"ש. ובעכ"ל דלא ס"ל לחלק בהכי או דס"ל דאין הכרח דמתני' בכלו חדשיו ואין דוחין נפש מפני נפש לאו דוקא אלא איסורא בעלמא [אחר זמ"ר ראיתי מ"ש בשו"ת נוב"י מ"ת חח"מ סי' ט"ף בזה ע"ש] ותמוה לי על הרב מוהרי"ע בס' בית יהודא אה"ע סי' י"ד שהכריח מרישא דמתני' פ"ז דאהלות הנ"ל דאיכא איסורא [כמ"ש הג' מוהרימ"ט ולא ראה דבריו ומייחס הא דאהלות לברייתא ע"ש והוא ט"ס דמשנה שלמה היא כיע"ש] ושכ"כ התוס' חולין וסנהדרין הנ"ל ולא זכר דברי התוס' דנדה דף מ"ד הנ"ל אף דמר קעסיק בסוגיא דנדה הנ"ל כיע"ש. [ומ"ש שם להכריח דהא מתני' מיירי בקים לן דכלו חדשיו דאל"כ הרי הוא נפל והיכי תני שאין דוחין נמ"נ היינו מקמי דנחית לומר דאיסורא מיהא איכא כיע"ש]

ד) שוב התבוננתי בדברי התוס' נדה הנ"ל ונראה לע"ד דאף דכתבו וא"ת את"ל דמותר וכו' דמזה נראה דמ"ש הם עצמם בתחלה בלשון לא מיחייב ההורגו לאו למימרא דחיובא הוא דליכא הא איסורא איכא אלא איסורא נמי ליכא מ"מ בעכ"ל דמ"ש בסוף דבריהם דמותר כו' לאו דוקא אלא ר"ל דאין חייב כמשמעות תחלת דבריהם. דאל"כ אינו מובן מה שתירצו דאף דמותר מחללין כמו גוסס וכו' והרי בגוסס ודאי איסורא איכא להורגו וכן משמע לשון הרמב"ם במקומו דב"ד אין ממיתין אותו אבל איסורא איכא וא"כ י"ל דדוקא בההוא הוא דמחללין משום דאסור להורגו וחשיב נפש. אבל בעובר דמותר מנ"ל דמחללין עליו השבת אלא ודאי מוכרח דמ"ש התוס' מותר לאו דוקא אלא כלומר אין חייבין עליו אבל איסור איכא ועלו כל דברי התוס' כהוגן שפה אחת ודברים אחדים עמ"ש בסנהדרין וחולין הנ"ל דאיכא איסור כאמור

ה) איברא דמצאתי כתוב בקונטרסי בשם שו"ת עטרת חכמים (חאה"ע סי' א') שכ' דמתוס' סנהדרין (דף נ"ט) מוכח דאיכא איסורא ומתו' נדה (דף מ"ד) הנ"ל לא מוכח כן ומ"מ יש מצוה בהצלתו אף ע"י חילול שבת ע"כ מ"כ. ועתה אינו מצוי אצלי [כי הי' בידי בשאלה] לראות מה דשקו"ט בזה כי לפי ענ"ד אינו מוכרח שסוברים כן ואדרבה לאידך גיסא יש להכריח דהתוס' ס"ל דאסור כאמור ולכל הדברות יש לתמוה על הרבנים מוהרי"ט ובית יהודא שלא ראו דברי התוס' דנדה כמו שיראה המעיין בדב"ק

ו) ואני אמרתי בחפשי וראיתי ליד"נ רא"ג כמוהרש"ק נרו בס' מלאכת שלמה בחי' לנדה שעמד ע"ד התוס' דנדה הנ"ל והבין מדבריהם דמותר ממש קאמרי והוק' לו ממ"ש בחולין הנ"ל וממ"ש הם עצמם באותו דבור בתחלת דבריהם דמשמע דחיובא ליכא וכו' וכתב ששו"ר להרב פה"א בפ"א מהלכות נחלות שהאריך בזה ע"ש ואינו מצוי אצלי לראות דב"ק והנלע"ד כתבתי שוב הראני תלמידי החביב לנצ"ח הי"ו מ"ש בזה בס' יקהיל שלמה ד' מ"ב. וראיתי ליד"נ הרב המגי' נר"ו שם שכתב שהסכים הרב [לפי הנראה כוונתו על הרב פה"א שציין הרב המחבר שם] דמ"ש התוס' דנדה דמותר לאו דוקא אלא ר"ל דאינו חייב כמשמעות תחלת דבריהם דאל"כ קשו דברי התוס' אהדדי ממ"ש בחולין וגם אינו מובן הראי' מגוסס וכו' [כמו בענ"ד] וכ' דמדברי הרב יד אהרן א"ח סי' ש"ל נראה שהבין מד' התוס' דמותר גמור והצ"ע דבריו עי"ש

ז) ושם ראיתי לידי"נ הרב המגי' נר"ו דפשיטא לי' דמ"ש התוס' דאיכא איסורא היינו איסורא דרבנן עי"ש. ואין נראה כן לפע"ד כמו שהכרחתי למעלה דעכ"ל דכונתם דאסור מן התורה [ולפי הנראה משמע לי' הכי ממ"ש הרדב"ז דאסור משום דמיחזי כרציחה דמשמע דמדרבנן הוא ואינו מוכרח בפרט שמדברי התוס' מוכח בהיפך כאמור] הן אמת דראיתי למרן החבי"ף בס' חיים ושלו' (ח"א סוסי' מ') שממ"ש הרב הפוס' בשם הרב חו"י (בסי' ל"א) ושפת הים (אה"ע סי' י"ד) דאסור לשתות סם כדי להפיל העובר השיב הוא וז"ל מ"מ איסור זה אינו אלא מדר' כמ"ש הרב הפו"ד [לא ידעתי איזה ס' מרמז] ב' הרא"ם פ' משפטים ע"פ ואיש כי יכה וע"ש ברא"ם ע"פ ולא יהי' אסון ובנח"י שם וגם הבית יהודא סי' י"ד מהש"ס ורש"י ותוס' והרמב"ם והרא"מ דליכא איסור תורה אלא מדרבנן ולכן כ' שם להתיר וכו' לשתות המעוברת סם להפילו וכו' כי מכ"ז נר' דאין איסור ש"ד בהדיא וכו' עכ"ל משמע דבמאי דמיירי התוס' והרא"ם הוא איסור דרבנן ואני עני עיינתי בדברי הרא"ם וראיתי שהביא דברי התוס' דחולין וסנהדרין הנ"ל ואין שום הוכחה מדבריו דס"ל דהוא מדר' ואדרבה לפי מה שהוכחתי למעלה מתוך דברי התוס' דס"ל דהוא אסור מהתו' א"כ גם מדברי הרא"מ י"ל כן שהרי הוא העתיק כל דברי התוס' כיעי"ש. ומ"ש שהרב ב"י הכריח מרש"י ותוס' והרא"ם דהוא רק מדרבנן עמו הסלי"ר שכ"כ שלא בהשגחה שהרי בב"י מה שהאריך להוכיח מדבריהם הוא דאיסורא מיהא איכא [דלא כדהוה ס"ד מעיקרא כיעי"ש] ולא נחית להכי אי איסור זה מדאו' או מדרבנן. אלא דבסו"ד כתב דאין לומר דכשם שאין האשה מוזהרת על הסירוס הכי נמי מותרת לשתות סם להפיל העובר דהתם טעם ההיתר הוא לפי שאינה מצווה אפו"ר משא"כ הכא דהוא משום דהוי כהורג נפש א"כ בשותה כוח רפואה להפיל אסור מיהו מדרבנן ומיהו אם מעוברת בימי הנקה מותרת לעשות כדי להפיל כיון דאיכא סכנת ולד וכו' ע"כ. הנה מבואר דלא כ' דאסור מדר' אלא בשותה סם כדי להפיל אבל במאי דמיירי התוס' דהוא להרוג העובר להדיא בזה לא כ' דאסור מדר' [וי"ל דס"ל דבזה אסור מה"ת] וא"כ מ"ש בחו"ש דלשתות סם להפיל הוא איסור דרבנן זה אמת שכ"כ בשו"ת ב"י הנ"ל אך מ"ש שכן הכריח מהתוס' והרא"ם וכו' [דמשמע דבמאי דאיירי התוס' והרא"ם איסורו מדרבנן לבד] ליתנהו להני מילי במחכתה"ר כאמור

ח) ומתוך מ"ש ידי"נ רב המניה נר"ו בס' יקה"ש שם נראה דגם הרדב"ז בתשובות החדשות (סי' תרצ"ה מודה דאיכא איסורא להרוג העובר וכתב דקיי"ל דאם מתה אמו מחמת לידה היא מייתה ברישא ואם מחמת חולי הולד מיית ברישא וכו' שהן הן דברי התוס' וכו' עי"ש שכ"כ ליישב קושיית המחבר שלא זכר הרדב"ז דברי התוס' כו' וע' יד שאול (הגהות ליו"ד) שכ' בסוסי' שס"ג יולדת שמתה ועוד לא ילדה דנוהגין להכות בבטן שיצא הולד וכו' ובערכין (דף ז') באשה שישבה על המשבר אין ראי' דשם מסופקים אולי יהי' הולד חי אבל כל שמתה האם גם הולד מת כמ"ש הר"ן ביומא וע' תשב"ץ (ח"א סי' ק"י) ומצאתי בשו"ת רדב"ז (ח"ב סי' תרצ"ה) שכתב שיש למנוע להכות בבטן מיהו דבריו צ"ע לפמ"ש ואכמ"ל וע' שמן רוקח (ח"ג סי' י"ג) עכ"ל. ולכאורה אין דבריו מובנים דמה שהביא מערכין באשה שישבה על המשבר היינו מ"ש שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה מביאין סכין דרך ר"ה כו' ע"ש ורצה להוכיח מזה לנדונו דאשה יולדת (דהיינו שישבה על המשבר שמתה קודם שתלד דמשתדלין להוציא הולד זה נר' כוונת ראייתו ואי הכי קשה מ"ש לדחות דהתם הוא אולי יהי' הולד חי אבל כל שמתה אמו הוא מת גם כן דאטו בההיא דשמואל לא מתה האם הא במתה עסקינן ואפ"ה מוציאין את הולד משום דדוקא כשמתה מחמת חולי הוא דפשי"ל דגם הולד מת אבל לא במתה מחמת לידה. ולזה י"ל דמ"ש ביד שאול יולדת שמתה לאו בישבה על המשבר קאמר אלא כלומר מעוברת שמתה. וכן הוא בשו"ת שמן רוקח שציין בסו"ד והובא בפ"ת (סי' שס"ד סק"ה) ע"ש וכיון דלאו ביושבת על המשבר קאי שפיר לחלק בין דינא דגמרא ביושבת עהמ"ש לנדונו דלא מתה האם מחמת לידה דבזה ודאי הולד מיית ברישא אלא דק' דלא הי' לו לציין ע"ז למ"ש הר"ן ביומא. דש"ס ערוך הוא בערכין שם ובשאר דוכתי דכשמתה האם שלא מחמת לידה או הריגה הולד מת בתחלה ותו דאעיקרא מ"ש בשם הר"ן ליומא אם כונתו הוא למ"ש בפיוה"כ גבי עוברה