בכורי שלמה חלק א שלב

דהיינו בעלה עלי' מראה ריאה. והיינו אף בדין הזה דבועא מצ"א ומורסא מצ"א אף דכ' בשמלה חדשה ופרי מגדים דהוי כמו בועא מעל"ע מ"מ אם עלה עלי' מראה ריאה מקילין בהפ"מ דוקא. ואף שכ' השמלה חדשה דאם הבועא גבוה מבשר הריאה אף דעלה עלי' מראה ריאה ונשארת גבוה אסור מ"מ הל"ש מיקל בזה בהפ"מ ומשום זה מרמז לסעיף י' וא"כ בנ"ד דלא עלה עלי' מראה ריאה יש להחמיר אף בהפ"מ

ג) אבל אין סברא לומר דכוונת הל"ש דכמו דמיקל בסעיף י' בבועא מעל"ע בעלה עלי' מראה ריאה א"כ ה"ה בבועא מצ"א ומורסא מצ"א ולא עלה עלי' מראה ריאה ג"כ שוה לזה ומכשירין בהפ"מ ז"א דאין זה דמיון כלל. דהא בעלה עלי' מראה ריאה אז סימן שעלה עלי' גם מקצת בשר וכמ"ש התב"ש והבית אפרים (בסי' ל"ז). א"כ הוי כמו חסרון מבפנים מ"ה מקילין אבל בבועא מצ"א ומורסא מצ"א ולא עלה עלי' מראה ריאה דמפורש בשמלה חדשה ופמ"ג דאין סברא דחציה יהי' בועא וחצי' מורסא. אע"כ דכולו הוי בועא מעל"ע. מהי תיתי דנקיל גם בזה דאין לו שום דמיון כלל ולמה לא כ' הל"ש שום טעם למה מיקל בהפ"מ. ומה שכ' כמו שנתבאר לעיל סעיף י' לא נמצא שם שום רמז ושום דמיון לדין זה אע"כ פירושו כמו שכתבתי לעיל א"כ יש להחמיר בנ"ד

ד) ואף אם נימא דכוונת הל"ש במה שכ' בכ"ז להקל גם בבועא מצ"א וטינרא מצ"א בהפ"מ אף אם לא עלה עלי' מראה ריאה מ"מ נלפע"ד דעכ"פ לא קאי על בועא מצ"א ומורסא מצ"א. שכתב לעיל מיני' בשמלה חדשה, רק דקאי על מה שכ' הלב"ש בהגה בבועא מעל"ע בבולטת לחוץ ועלה עלי' מראה ריאה כו'. וכן על טינרי מצ"א ובועא מצ"א על זה כ' דהמיקל בזה בהפ"מ אין מוחין בידו. דטינרא קיל ממורסא. וכמ"ש הל"ש ס"ק ק"ח בדעת הש"ך דטינרי לא דמי לנשפכה. אכן מורסא ודאי דמי לנשפכה ואסור להש"ך במעל"ע יע"ש. ואף דאנן לא קיי"ל כהש"ך עכ"פ בבועא מצ"א ומורסא מצ"א ושפכי אהדדי שכ' השמלה חדשה והפמ"ג והלב"ש דטריפה גם הלב"ש מודה דאין להקל בזה בהפ"מ כסברת הת"ש הנ"ל, ועל זה לא קאי דברי הל"ש במה שכ' בכ"ז רק דקאי על כל זה מה שכ' הל"ש בהגה

ה) שוב מצאתי בס' דעת חכמים (בסי' ל') שרצה לומר שיש בכאן בלב"ש טעות המעתיק וצריך להגיה שתיבת "אכן מי שרוצה להתיר בכ"ז בהפ"מ אין מוחין בידו" שייך להדין שכתוב מקודם וז"ל אם יש בועא מעל"ע וע"י נפיחה ומשמוש עלה מצד אחד מראה ריאה אם בולטת לחוץ לא מהני מה שנתכסה כו' ועל זה שייכים הדברים להכשיר בהפ"מ אבל אם צד אחד בועא וצד השני טינרי והכל הוא בועא אחת יש להטריף כו' כי לו יהא טינרא מעל"ע ויש בתוך הטינרא טיפה ליחה שדינה כדין בועא. ומכ"ש שחצי' בועא מלא ליחה שוודאי נידון כבועא מעל"ע כו' עכ"ל. ובסי' ל"א שם השיב לו הגאון מהר"ש קלוגר זצ"ל שא"צ להגי' וז"ל והנה בעיני רד"מ תמוה להכשיר זה בהפ"מ ולכך הגי' כו' ולדעתי מהא לא אריא חדא די"ל דמה שכ' להקל בהפ"מ היינו אם לא בדקו אם אין ביניהם הפרש אז בהפ"מ י"ל כיון דנשחטה הותרה מוקמינן על חזקת כשרות דמן הסתם יש הפסק ביניהם וא"צ לבדוק אחר זה. אבל אם בדק ומצא שאין הפרש י"ל דמודה דאף בהפ"מ טריפה. מיהו גם אם כוונתו כפשוטו נמי אין הכרח להגי' כי לדעתי אין בזה חשש טריפות כיון דזה בועא וזה טינרי לכך לדעתי הכוונה כפשוטה וא"צ הגהה עכ"ל. וא"כ לפי' הראשון שכ' הגאון מהרש"ק ז"ל גם להלב"ש טריפה בנ"ד דמיירי שראה דשפכי להדדי יראה שהם אחת ואף די"ל כפי' הב' שכ' הג' מהרש"ק. מ"מ י"ל דעל בועא מצ"א ומורסא מצ"א גם הל"ש מודה דטריפה דהא מורסא חמור כנ"ל

ו) ובלא"ה יש סברא לומר דהלב"ש מודה דמצד א' בועא ומצד השני מורסא גם בהפ"מ טריפה מדאפושי בפלוגתא לא מפשינן. והא מבואר בס' ראש אפרים בפרי תבואה (סי' ל"ז סעיף ע"ג) וז"ל אבל אם מצד א' הוא בולט בעור הריאה כבועא ומצד השני הוא שוה לקרום הריאה כל שאנו יודעין שהמוגלא של הבועא עברה כל עובי הריאה עד הקרום ממש יש להטריף. ויראה לי שבמקום שאין הפסד יש להחמיר אף אם שוה משני צדדיו לקרום הריאה ואינו בולט כלל עכ"ל. א"כ נראה דבדין הראשון בועא מצ"א ומורסא מצ"א גם בהפ"מ טריפה. לכן יש סברא לומר יותר דהל"ש מודה להרב בית אפרים דבזה גם בהפ"מ אסור. וכמ"ש התב"ש והפמ"ג ורק בבועא מצ"א וטינרי מצ"א דקיל ומיירי מזה בהגה בזה מתיר בהפ"מ אבל לא קאי על מה שכתב בשמלה חדשה להטריף כנ"ל עכ"פ כיון דבדעת הל"ש לא בריר לן דעתי' אם מיקל בהפ"מ בבועא מצ"א ומורסא מצ"א אולם בס' בית אפרים מפורש דטריפה בכה"ג אף בהפ"מ אין ספק בדעת הל"ש מוציא מידי ודאי של דעת הרב בית אפרים. ויעי' בחי' הגרע"א בהגהותיו ליו"ד (סי' ל"ז) על ש"ך ס"ק ל"ב כ' וז"ל וכן נוהגין מורסא מעל"ע כשר אבל אם בצד אחד גבוה מבשר הריאה ומצד הב' אינו גבוה טריפה תב"ש עכ"ל. ומדלא כ' בזה הגרע"א דהלב"ש מתיר בזה בהפ"מ משמע דפוסק כהתב"ש בזה או שס"ל דגם הל"ש מודה בזה להתב"ש כפירושי הנ"ל. היוצא לנו מכל זה דבנ"ד יש להחמיר כדעת התב"ש והפמ"ג והבית אפרים והגר"ע איגר שמטריפים בזה גם בהפ"מ ואפשר שגם דעת הל"ש כדעת גאונים האלה להטריף בזה אף בהפ"מ

ז) ועוד י"ל בנ"ד דמיירי בעוף גם הל"ש מודה דטריפה אף בהפ"מ [אף אם הי' דעתו בבהמה להקל בהפ"מ בכה"ג]. דהנה בשו"ת חינוך בית יהודא (סי' ל') כ' וז"ל אודות שנמצאו בועות בריאה של אווזות והם בוודאי נראים מעל"ע כי הריאה מן האווזים הם דקים מאד. תשובה נלפע"ד שהן אסורות מכמה טעמים חדא ביו"ד (סי' מ"ג ט"ז סק"י) כל מה שטריפה בבהמה כנגדו בעוף. ואם בועא ניכרת מעל"ע טריפה בבהמה כ"ש בעוף שהוא חמור יותר שהרי אם נשבר הגף (בסי' נ"ג) שהוא כנגד ידי בהמה טריפה כשהשבר סמוך לגוף דחיישינן שמא ניקבה הריאה. וכן אם נשברו רוב הצלעות בבהמה טריפה ובעוף אפילו צלע א' כדאיתא בש"ך (סי' נ"ד סק"ג) כו'. וכ"ש כשיש מכה בגוף הריאה עצמה יע"ש א"כ י"ל דבנ"ד בעוף דחמיר מודה הל"ש דאסור אף בהפ"מ. וגדולה מזו כ' הגאון מהרש"ק ז"ל בספרו טו"ט (בקו"א סי' כ"א) להטריף בבועא של עוף אפילו אחת דעפ"י רוב הוא מראה לבן ממש וניכר שאינו מחמת המוגלא וגם לא ידענו מקום הסמפונות בריאה דעוף וכמה סמפונות ואולי נקב א' מהן מהבועא יע"ש ועי' בקו"א (שם סי' נ"ז) בריא' של אווזא שהי' בועא מוגלא והבשר נלקה מעל"ע ואף שהי' שוה מצ"א הרי בועא מצ"א ומורסא מצ"א טריפה והשו"ב רצה למרס שיעלה מראה ריאה וכ' דלא מהני משמוש רק בריאה של בהמה דקה או גסה דשייך בי' נפיחה. אבל בעוף דל"ש בי' נפיחה ל"מ חוזר במירוס וגם כיון דנתפשטה בעומק הרבה חיישינן לסמפונות בעוף דחלוש ורק כל דהוי מוגלא הרבה יש לחוש לסמפונות ע"ש. ולא כ' כלל דבהפ"מ מקילין גם בזה. אע"כ דס"ל דהלב"ש מודה דגם בהפ"מ אסור בזה. הנה בס' דעת קדושים בריש סי' ל"ז העלה שאם בוודאי אינו בשיפולי ולא מעל"ע מקיל גם בעוף ובשו"ת בית שלמה (חיו"ד סי' ס"ז) כ' ג"כ דבבועא יחידית כל שאינה בשיפולי ולא מעל"ע יש להקל וסיים וז"ל אמנם בנדון ששאל כ"ת שהיתה מכה גדולה ובולטת ד"ז בא לפני כ"פ והטרפתי כי קרוב הדבר שניקב קרום הריאה שהיא דק וקלוש ולדעתי חמור יותר מהדין שמבואר בש"ע (ססי' נ"ג) בעוף שהי' מכה עמוקה תחת הכנף דחיישינן לנקובת הריאה עכ"ל. [והרב בית שלמה ז"ל כ' שלא ראה הס' חינוך ב"י ואלו ראה הס' הזה הי' שמח שכיון לדבריו בראי' זו שמביא ג"כ ראי' לאסור בועא מעל"ע באווזא מדין זה מהי' לו מכה עמוקה תחת הכנף דחיישינן לנקובת הריאה וכ' שם די"ל דבועא בעוף הוא כש"כ מבועא אצל בהמה יע"ש

ח) ונלפע"ד להוכיח דעוף חמור מבהמה לענין זה כדעת החינוך ב"י. מדברי הש"ס בחולין (דף נ"ו). א"ל והתני לוי טריפות שמנו חכמים בבהמה