בכורי שלמה חלק א שכח

בשו"ע חו"מ שם סעיף ל"ג הוא הדין וכש"כ דנאמן לומר מסרתי דברי לפני ב"ד בעל פה דטורחו קל טפי מכתיבת פרוזבול וא"כ איך יפרנסו משנתינו שבפ' ואלו מגלחין י"ח ב' דחשוב פרוזבולין בכל הני דכותבין במועד משום דהוי דבר האבד. כמש"כ התוס' שם ד"ה ואלו ואיזה דבר יכריחנו לכתוב במועד. מאחר שיוכל למסור דבריו בעל פה. בשלמא לדעת הרמב"ם והמחבר דדוקא תלמידי חכמים מותרים במסירת דברים בע"פ אבל כל אדם. צריכין פרוזבול דוקא. י"ל דמתניתין מיירי בכל אדם אבל להרח"ש והטור קשה וצ"ע

ו) ועל דבר לעיין בשבת בהרהורא בעלמא בלי קריאה בפה באגרות רשות ובמכתבי העתים לא הי' כלל דעת מר אבא הגאון שליט"א. לקבוע מסמרים בהלכה זו ככל דבריו שבעטור סופרים ולא בא אלא ליישב מנהג העולם שקוראים במכתבי העתים בשבת שסומכים בזה על משמעות תלמודא דידן עפ"י דעתם. שמפרשים דתלמודא דידן פליג בזה על תלמוד ירושלמי אבל להלכה גם הוא יודה דקיי"ל כהירושלמי וכה"ג מצינו בהרבה מקומות שכתבו הפוסקים ליישב מנהג העולם. שסומכים על דעה יחידית אף שלא כהלכה. וכמש"כ הפוסקים בדין ק"ש של ערבית קודם צאת הכוכבים ועוד בהרבה מקומות עצמו מספר ואין להאריך עוד בזה

והיה זה שלו' למר ולתורתו. ונותן התורה ית"ש יהא בעזרתו ככל משאלתו וכברכת ידידו המכבדו כרום ערך גדולתו ומוקירו מבלי הכירו ושוחר אשרו והצלחתו הנני העמוס בטרדה ומצפה לישועה

חיים ברלין החופ"ק

סימן ה

שיל"ת יום ד' לסדר בהעלותך את הנרות. שנת מאורו"ת לפ"ק אזארקאוו

אשד נחלי ברכה ונהרי שלו' יזנקו לכבוד ידידי ה"ה הרב הגאון המפורסם. הנודע ביהודא ובישראל גדול שמו: איש האשכולות. מגזע הקדושים אשר בארץ. נ"י פ"ה עה"י, צדיק ונשגב כו' כקש"ת מחו' חיים ברלין שליט"א אבד"ק קאברין והגליל. בהגאון האמיתי. מאור הגולה. חו"פ כקש"ת מוה' נצי"ב אב"ד ור"מ בוולאזין זצ"ל

אחרי דרך מבוא השלו' כמשפט האהבה ליראי ד'

הנה בלי ספק קבל הדרת גאונו את מכתבי אשר בו נתתי למר תשואות חן על אשר מלא שאלתי גם התנצלותי שלא יכלתי להשיבו על אתר בד"ת מפני שהי' נחוץ לי לשום לדרך פעמי. ועתה כאשר נפניתי עיינתי בדבריו. ומצאתים בנוים על אדני השכל ובעומק. אולם בכל זאת תורה היא. ועלתה בידי לפלפל בהם ולשעשע עם כ"ג בשעשועי אהבת תורה ואת אשר יבחר יקרב

א) הנה בעיקר תמיהת כ"ג על הפמ"ג בפתיחה לה' שבת דאשתמיטתי' דברי המג"א (בסי' רע"ח) שנראה דעתו כמו שעלה בתחלה בדעת הפמ"ג לומר דבכל הני דמסתפקן לנו ח"מ י"ל דאין מוציאין מידו. תמהני על תמיהתו שלא ראה דברי הפמ"ג במקומו בסי' רע"ח סק"א בא"א. מה שתמה על המג"א וכתב גם לפ"ז מי שיש בו חיוב ספק של מיתה ותשלומין פטור ממון והא ליכא ב' רשעיות ואי דיני שמים כרת אין פוטר. ונ"מ טובא בזה"ז וכו' ומסיק והדברים ארוכים ואי"ה יבואר במק"א עכ"ל הפמ"ג. וכנראה שרמז ג"כ בזה למ"ש בפתיחה לה' שבת וז"ל. ומיהו י"ל דספיקא דדינא לכל באי העולם יש לומר דאין פוטרין אותו ממון דדוקא חייבי מיתות שוגגין הואיל ואלו אתרו בי' פטור נמי בשוגג משא"כ כה"ג דמספיקא לא קטלינן לי' מחויב ממון עכ"ל. והיינו כסברת רש"י בב"ק (דף ל"ה.) דספק ח"מ חייב בתשלומין דכיון דמספיקא לא קטלינן לי' מחויב ממון. יע"ש בפמ"ג שרמז ג"כ לסוגיא דכתובות אלו נערות במעביר וזורק יע"ש. ואח"כ תמה כ"ג על המג"א (בסי' רע"ח) דפשיטא לי' דספק חיוב מיתה פוטר מתשלומין. דאשתמיטתי' דברי רש"י הנ"ל בב"ק (דף ל"ה.) ד"ה ומנא ידעינן דמבואר שם בסתמא והוי ספק חיוב מיתה בתשלומין עכת"ד והיא קושיא נפלאה

ב) ונלפע"ד לתרץ קושייתו על המג"א דזה פשוט לדעתי דחזקת ממון של המזיק אינו חזקה. כיון דאפילו אם הי' מתחייב מיתה וקלב"מ ג"כ הי' צריך לשלם לצי"ש כב"מ (דף צ"א.) ת"ר החוסם פי הפרה ודש בה לוקה ומשלם כו'. וכ' רש"י אלמא אפילו במקום מיתה נמי רמי תשלומין עלי' שאין כח לענשו בשתים אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם כו'. א"נ אי תפס לא מפקינן מיני' יע"ש. ויע"ש בתוס' ד"ה בבא כו' אבל הכא דחייב לצי"ש חיובא מעליא הוא ושפיר קתני משלם. ויע"ש באסיפת זקנים וז"ל חובה עליו לשלם ואנן זיל הב לי' אמרינן לצאת ידי חובתך ומ"ה קתני משלם יע"ש. ויעי' בחו"מ (סי' כ"ח) בש"ך ב' יש"ש. וכיון דחיובא מעליא הוא על המזיק לשלם עכ"פ לצי"ש. וגם ספק שיכול להיות שחייב בדיני אדם לשלם [באם אינו מחויב מיתה דהא הוי ספיקא] איתרע חזקת ממון של המזיק. לפ"ז י"ל דזה סברת רש"י בב"ק (דף ל"ה) הנ"ל דס"ל בסתמא דחייב לשלם מספק. כיון דהחזקת ממון של המזיק איתרע כנ"ל. ואדרבה יש חזקה להניזק שלא נתחייב המזיק מיתה כמ"ש הצל"ח בפסחים (בהשמטותיו אחר פרק א' בדפי הס' ל"ט. לפסחים דף י"ד ע"א בד"ה תנן התם) וז"ל כי הנידון חוץ חזקת כשרות שלו יש לו עוד חזקה שלא נתחייב מיתה שהרי עד עכשיו אינו חייב מיתה כו' עכ"ל. היוצא לנו מדבריו שלכל אדם יש לו חזקה שלא נתחייב מיתה. א"כ החזקה מעידה שהמזיק לא נתחייב עוד מיתה ומ"ה מחויב לשלם. ושפיר כ' רש"י דחייב בסתמא מפני שהוא ספק חיוב מיתה. [אף דבשו"ת שיבת ציון (סי' ע"ו) השיג על אביו דלפי דברי הצל"ח יקשה בקידושין (דף פ'.) דאמר ר"י סוקלין על החזקה ואין שורפין תרומה על החזקה וטעמו מבואר שם בסוגיא דגבי תרומה מוקמינן חזקה נגד חזקה דיש להעיסה חזקת טהרה. ולפי דברי הצל"ח מה נשתנה שריפת תרומה מד"נ ולמה סוקלין על החזקה הלא יש להנדונית חזקה שלא נתחייבה מיתה עד עתה עכת"ד יע"ש. אולם יעי' כ"ג בשו"ת תפארת יוסף (חיו"ד סי' ג') שמתרץ קשיית השיבת ציון על הצל"ח בטוב טעם. דמחשבינן זאת לחזקה שלא נתחייב מיתה. אולם היכי אמרינן דבחזקה לא יוכל להוציא מחזקה רק באופן שהאיש שאנו רוצין להוציאו מחזקתו לא עשה בעצמו פעולה להכניס עצמו באותו חזקה שבא להוציאו מחזקתו וכמו תרומה דהי' לה חזקת טהרה ורק התינוק שהי' בחזקת טמא מכח חזקה דתינוקת מטפחין נגע בהתרומה ע"כ אמרינן דהתינוק בחזקתו לא יכול להוציא התרומה מחזקת טהרה שהי' לה קודם נגיעת התינוק. משא"כ באופן דהאדם בעצמו על ידו הוציא עצמו מחזקתו הקודמת והכניס עצמו בחזקה השנית אז הולכין שפיר בתר חזקה וכמו ברוצח שהרג את הנפש דהוא גופא ע"י מעשיו הוציא עצמו מחזקתו שלא נתחייב מיתה והכניס עצמו בהרוב שהרג איש אשר רוב אנשים לאו טריפה נינהו א"כ בזה ל"ש לאוקמי אותם בחזקה דמעיקרא שלא נתחייבו מיתה. דהרי הי' רק בחזקה זו כ"ז שלא עשו מעשה כזו המחויבים מיתה עפ"י התורה יע"ש ודפח"ח. ומתורץ שפיר קושיית השיבת ציון על הצל"ח עוד הקשה השיבת ציון על הצל"ח דלא מצינו חזקה כזו בש"ס שיהי' חזקה בדרך שלילה דלא הוי בתכונת גופה אלא מצד חוץ דרך שלילה דעד עכשיו לא נתחייב מיתה ולא הי' רשאי להרוג אותה יע"ש. ולפענ"ד אינו קושיא דמצינו בתוס' ריש נדה (דף ב':) בד"ה והל"ל וז"ל דילפינן מסוטה שעשאה הכתוב ודאי טמאה אע"ג דאית לה חזקה שאינה טמאה ודאי ולא איתרע אלא חזקת טהרה ודאית עכ"ל התוס' יע"ש. וזו החזקה שאינה טמאה ודאי ג"כ הוי בשלילה ואפ"ה מקרי חזקה. היוצא לנו מזה דדברי הצל"ח שרירים וקימים. ואף לפי מה שהעלתי ב' הרב תפארת יוסף דאם עשה מעשה שחייב מיתה הוציא עצמו מחזקתו שאינו חייב