בכורי שלמה חלק א שכד

אתרוג שנטע למצותו מהו שחייב בערלה. והנה נ"מ בין ב' טעמים אם יוצא במגילה גזולה דלטעם דבשופר יצא דאין גזל בקול אף במגילה יצא. ולטעם משום דכתיב יהי' לכם דוקא בשופר יצא ולא במגילה דדברי קבלה כדברי תורה דמי וליכא קרא לרבוי. וכיון דקיי"ל בסי' תרצ"א דבמגילה גזולה יצא ע"כ כטעם הב' דאין גזל בקול ואמאי מייתי טו"ז דברי ירושלמי מדכתיב יום תרועה אך י"ל דמייתי טעם נוסף מדסמוך תרועה ללכם. אבל טעם הב' עיקר דאין גזל בקול וכ"כ הראב"ד דטעם נוסף משום דכתיב יום תרועה

ב) והנה דרך אגב נ"ל לבאר דברי ירושלמי פ"ק דערלה דאיתא שם דר"ה אמר אתרוג שנטעו למצוה חייב בערלה ולא כן תנינן ולקחתם לכם ולא מן המצוה תמן ולקחתם לכם בדמים לא מן המצוה ברם הכא כמה דתימר גבי שופר יום תרועה יהי' לכם מ"מ וכאן ג' שנים יהי' לכם ערלים לא יאכל מ"מ. הנה הפני משה פי' ולקחתם לכם ולא מן המצוה כגון מעשר שני וכיוצא בזה. וצ"ע דלמ"ד מעשר ב' ממון הדיוט יוצא במע"ב ורק למ"ד ממון גבוה אינו יוצא כדאמרינן בסוכה (דף ל"ה) א"כ מה ענין נוטע למצוה דהוה שלו למע"ב דהו"ל ממון גבוה. וצ"ל דס"ל לירושלמי דמצוה הו"ל ממון גבוה דאסור בהנאה כמו דאמרינן בביצה (דף ל':) מנין לעצי סוכה שאסורין כל ז' שנאמר חג הסכות כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל על הסוכה וע' בר"ן שם דמה"ט לא מהני תנאי דכל ז' הוה הקדש ובסוכה אמרינן (דף ל"ז) ואמר רבא הדס של מצוה אסור להריח בו וכ' הר"ן שם דגמרינן מסוכה דילפינן בפ"ק דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל ז' הואיל והוקצו למצותו נראה מהר"ן דאסור מדאורייתא וע' בטו"ז סי' תרל"ח. גם יסבור ירושלמי דהזמנה מלתא הוא דלא כהגהות אשרי בביצה פרק המביא הובא ברמ"א סי' תרל"ח ס"א רק כהטו"ז שהקשה על זה דהרי בקרבן חגיגה ה"ל קדושת הגוף. ומנ"ל לחלק. וגם במג"א הקשה סק"ג דהוה הזמנה לגוף הקדושה. ועי' פמ"ג ש"ד ס"ס ק"ח דאסור בהנאה מן התורה. ולדעתי אסור למכור אתרוג בחה"מ שהוקצו למצוה. ומצאתי בבשמים ראש (סי' ר"א) שכ' דאסור למוכרו אלא בשרוצה לקנות אתרוג מובחר כההיא דתורה בתורה וע' בכסא דהרסנא שם. על כן הקשה בירושלמי הרי אתרוג של מצוה אסור בהנאה ול"ה לכם [ולמצוה יוצא דהרי לזה אקצי' שיצא בו] ובערלה כתיב ונטעתם לכם. ולפ"ז א"צ לפרש ולקחתם לכם ולא מן המצוה כגון מעשר ב'. דבירושלמי סוכה פ"ג מבואר דאתרוג של מעשר ב' אם נטל יצא והובא בהגהות אשרי פ' לולב הגזול. אך מהקדש הוקשה דמבואר במשנה דלא יצא. או שמא כוונתו ולקחתם לכם ולא מן המצוה כגון שנדר הנאה מלולב דל"ה לכם כמבואר בתשובת הרשב"א (סי' תשמ"ו) ומובא ברמ"א סי' תרמ"ט ס"ב. והכוונה ולא מן המצווה עליכם כגון נדר. וכיוצא בזה פי' מראה הפנים בסוכה. וע"ז משני ירושלמי תמן כתיב ולקחתם לכם בדמים ולא מן המצוה שאין לו דין ממון שאסור בהנאה דסמוך לכם אצל ולקחתם. משא"כ בערלה כמו דכתיב יום תרועה יהי' לכם ויוצא בגזל דסמוך לכם לתרועה ולא לעשי'. ול"ב לכם כמו שפי' בט"ז סי' תקפ"ו ה"ה הכא דכתיב ערלים יהי' לכם לא יאכל דסמוך לכם ללא יאכל ולא לנטעתם. על כן לא בעי לכם. אך צ"ע מהא דאמרינן בירושלמי בהלכה ג' הקדיש ואח"כ נטע פטור מן הערלה וכת' הפני משה שם ד"ה ואתם סוברים דהקדש פטור דלכם כתיב. והנה גם הרמב"ם פוסק פ"י ממע"ב דהקדש פטור הרי דדרשינן לכם ואמאי אמר בירושלמי ערלים יהיה לכם מ"מ. והנה במשנה ג"כ מבואר דגזלן שנטע חייב בערלה וכן פוסק הרמב"ם ואמאי הקדש פטור וע' פסחים (דף כ"ב.) לרבנן לכם לרבות הנטוע לרבים. ושמא ר' יוחנן דירושלמי דאמר הקדיש ואח"כ נטע פטור ס"ל לכם להוציא ההקדש וצ"ע

ג) והנה בירושלמי אמר שם אח"כ ועוד מן הדא דאר"ח פרי אם אומר עצמו אין אדם יוצא ידי חובתו בחג הסוכות. הכונה דבנטעו למצוה ע"כ נטעו לפרי דבעצים אין אדם יוצא ידי חובתו. עוד אמר שם מה דמי לה זית שנטעו והדליק בו בחנוכה אר"י בר בון זה דבר תורה וזה מדבריהן ואת אמר הכי מה דמי לה זית שנטעו להדליק בו את המנורה וזה דבר תורה. הנה צ"ל זית שנטעו להדליק בו בחנוכה. אם הוא חייב בערלה. וע"ז דחי דהוא דרבנן ובודאי חייב בערלה. ואף דמבואר בסנהדרין (דף ע') בבן סורר דאם אכל דבר שהוא מצוה דרבנן אינו נעשה בן סורר. ובמל"מ פ"ג מתמידין ה"ב דאם עשה קטורת פחות משיעור אף דשיעורו מדרבנן פטור דל"ה כמתכנתו ובמל"מ פ"ז דתרומות אם אכל תרומה דטמא מדרבנן בטומאת הגוף פטור. והאריך בזה. י"ל הירושלמי לא ס"ל כן עוד י"ל דהירושלמי מקשה דמ"מ לא דמי לאתרוג דהוא דאורייתא. על כן משני זית שנטעו להדליק המנורה דדמי לאתרוג. והנה צריך להבין דהרי נטעו להקדש פטור מערלה כמ"ש בירושלמי ה"ג. וצ"ל דנטעו להדליק המנורה ועדיין לא הקדישו דהזמנה לאו מילתא ע"כ חייב בערלה. ולפ"ז י"ל דלמסקנא גם באתרוג הטעם דהזמנה לאו מילתא ומ"ה חייב בערלה דמקרי לכם והדר הירושלמי מהחילוק שמחלק לעיל. ולמסקנא בעינן בערלה לכם ומ"ה ממעט הקדש. ואתרוג מיקרי לכם כנלע"ד לחומר הנושא ועדיין צע"ק בדברי ירושלמי דקודם סוכת ודאי ל"מ הזמנה ואינו אסור בהנאה ומה הקשה בירושלמי

ד) והנני חוזר למה שכתבתי לעיל בשם הר"ן דה"ט דשופר מבהמה טמאה פסול משום דלזכרון אתיא וכבפנים דמי. ולפ"ז שופר של יובל כשר מבהמה טמאה דלא אתי לזכרון וכ"כ בטורי אבן (דף כ"ו) ד"ה ה"ט דשופר דיובל לא אתיא לזכרון. רק לסימן שלוח עבדים וחירות ולא משמע כן במשנה דר"י מחלק בר"ה תוקעין בשל זכרים וביובלות בשל יעלים משמע דזולת זה אין חילוק, אך י"ל דלענין בהמה טמאה יליף יובל משופר וזה אם הוא דאורייתא ועי' ראש יוסף שבת (דף כ"ח) שמסתפק אם הוא דאורייתא דלא ילפינן מתפילין ורק מדרבנן אסור דיריעות משכן אפשר לא נקרא מלאכת שמים כל כך אבל רצועות הוה מלאכת שמים עיי"ש. והפלא שלא הביא דברי הר"ן שכ' מדמקשה הגמ' מאי הוה עלה דתחש משמע דלא ילפינן מתפילין ולפמ"ג לא דמי משכן למלאכת שמים ואכ"מ להאריך

ה) ודע דברמב"ם פ"א משופר מבואר שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול וכו' ואין בקול דין גזל ומשמע בטעמא דעיקר מצות שופר היא השמיעה ולא התקיעה ומה"ט אין גזל בקול. וכן דקדוק בכפות תמרים (דף כ"ט) ד"ה חש"ו. וצ"ע דהרי מה"ט מברכין בשופר לשמוע קול שופר דעיקר היא השמיעה כמ"ש הרא"ש בפ"ד אות ו' בר"ה משא"כ במגילה מברכין על מקרא מגילה משום דעיקר מצוה היא הקריאה א"כ במגילה אין יוצא במגילה גזילה ואנן פסקינן דיוצא בסי' תרצ"א והרי עיקר הוא הקריאה ול"ש טעם הרמב"ם. ומזה מוכח דהרמב"ם לאו בדוקא נקט שאין המצוה אלא בשמיעת קול. שוב ראיתי בר"ן ריש פסחים דטעמא דמברכין במגילה על הקריאה לפי שיש במגילה פיסוק אותיות שצריך לשמוע תקנו על קריאתה ללמד שלא בקול בלבד הוא יוצא אלא בשמיעת קריאתה אבל בשופר אין לשון תקיעה מוכיח פיסוק קולות יותר משמיעה אבל לדינא אם בשופר המצוה בשמיעה ה"ה במגילה על כן לא קשיא כלל ודוק

ו) והנה כת"ה כ' במה שכתבתי דנר חנוכה מותר בשומן מטמאה כמו דאמרינן בירושלמי בסוטה דמותר לכתוב פ' סוטה על עור בהמה טמאה כיון שעומד למחיקה וה"ה בנר חנוכה שעומד לשריפה. ואפי' מאן דאוסר הטעם שמא לא ימחוק ויהי' שם כתוב על עור בהמה טמאה משא"כ בנר חנוכה. וע"ז כ' כת"ה דלא קיי"ל כירושלמי. דרמב"ם כ' בה' סוטה (פ"ז ה"ח) מביא מגילה של עור טהור דומיא דס"ת והוסיף לומר דאפילו בדיעבד אם כתוב על עור בהמה טמאה צריך לכתוב אחרת דלא כמנ"ח מ' שס"ה שפוסק דאם כ' על עור בהמה טמאה כשרה. ומה"ט כ' הרמב"ם כמו בספר תורה להורות דאפילו בדיעבד פסולה דמצוה שתליא בכתיבה ודאי ילפינן מתפילין דהוי כתורה עצמה כמ"ש נו"ב (תנינא חא"ח