בכורי שלמה חלק א שכא

בדיעבד פסול על עור בהמה טמאה כמו בס"ת שפסול אף בדיעבד. ומדוקדק היטב לשון הרמב"ם ז"ל להלכה. ולפ"ז הן נסתר מחמתו ראיית כ"ג מדברי הירושלמי בסוטה

ה) ונראה לפע"ד להסביר סברת הירושלמי בסוטה הנ"ל במה שאמר ר' שמעון כיון דאת אמר למחיקה ניתנה למה אינו כותב עכ"ל, ולכאורה צ"ע דמ"מ לפי שעה עד אחר המחיקה איך מותר לכתוב שם על עור בהמה טמאה ונ"ל לומר דר"ש לשיטתי' דס"ל בסוטה (דף כ"ה) דכל העומד לזרוק כזרוק דמי יע"ש. מיהו אמרי' במנחות (דף ק"ב) ובכריתו' (ד' כ"ד:) דלא אמרינן כזרוק דמי רק היכא דמצוה לזרוק. והיכא דמצוה לפדות אמרינן כפדוי דמי. וכ"ה התוס' שם יע"ש. לפ"ז א"ש דברי ר' שמעון בירושלמי כיון דניתנה למחיקה כלומר דמצוה למחוק ועומד היא לכך. א"כ עומד למחוק כמחוק דמי. מ"ה לית בי' משום כותב שם קדוש על עור בהמה טמאה כיון דהכתיבה ג"כ היא רק צורך המחיקה. וכדמות ראי' ממ"ש התוס' בפסחים (דף כ"ט:) דהמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר בבל יראה יע"ש. אף שיש לו עדיין החמץ בביתו מ"מ כיון שמשהה ע"מ לבער ולשרוף החמץ לית לן בה. וה"ה בנ"ד כיון דהכתיבה הוא ג"כ רק שיוכל למחוק לית לן בה. אולם ר"א בן שמוע פריך על ר"ש שמא לא תאבה לשתות דאז יהי' צריך גניזה ויהי' שם כתוב על עור בהמה טמאה. כלומר דעכ"פ לא מקרי עומד לכך כיון שאפשר שלא תאבה לשתות. אולם ר"ש י"ל דס"ל כמו דאמרינן בב"ק (דף ע"ו.) לענין שחיטה ראוי' אף שנשפך הדם לבסוף מ"מ בשעת שחיטה הי' הדם עומד לזרוק וכזרוק דמי. וכן אמרינן בפסחים (דף י"ג) יע"ש. ומ"ה גם במגילת סוטה כיון דבשעת כתיבה עומד למחיקה אף שלא תאבה האשה אח"כ לשתות ליתן לן בה. ובשעת כתיבה מקרי עומד למחיקה. אולם ר"א בן שמוע י"ל דס"ל דזה לא שכיח שיהי' נשפך הדם מ"ה מקרי בשעת שחיטה עומד לזרוק. אבל בסוטה שכיח יותר שלא תאבה האשה לשתות מ"ה ס"ל דלא מקרי עומד לכך. ולהלכה לא קיי"ל כר"ש שס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי כמבואר באה"ע (סי' קכ"ד) בבית שמואל יע"ש. ומ"ה קיי"ל דאסור לכתוב מגילת סוטה על עור בהמה טמאה. וא"ש דברי הירושלמי, אולם במה שנוגע לענין מן המותר בפיך כבר העלתי דש"ס דילן פליג אירושלמי וס"ל דכל התורה איתקש לתפילין. וליכא שום חילוק אם עומד למחיקה וקיי"ל כש"ס דילן. ונסתר ראיית כ"ג מירושלמי

ו) לכאורה יש להביא ראי' לדברי קדשו מש"ס דילן בשבת (דף כ"ח:) דס"ל ג"כ כהירושלמי דסוטה שהביא כ"ג. דהא מקשינן שם הא דתני רבי יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא מן המותר בפיך כו' למאי הלכתא עכ"ל. ואמאי לא קאמר הש"ס דנ"מ לענין מגילת סוטה דצריך שיהי' מן המותר בפיך. אע"כ דהי' פשוט להש"ס דבזה לא בעינן מן המותר בפיך כסברת הירושלמי כיון דניתנה למחיקה

ז) אולם באמת אינו ראי' דמצאתי בהגהות הרש"ש בשבת שם שהביא בשם הבית אפרים שהקשה אמאי לא קאמר דנ"מ לענין מגילת סוטה. ותירץ הגאון הרש"ש ז"ל דהא נמי תיפוק לי' מלמען תהי' תורת ה' בפיך יע"ש. ובאמת צדקו דבריו, דהא. אמרינן בסוטה (דף כ':) דסוטה מוחקין לה מן התורה. א"כ הוי דומה לתורה וא"כ מוכח מדברי הגאון ב"א והגאון רש"ש ז"ל שלא תירצו ע"פ דברי הירושלמי שס"ל בדעת הש"ס דילן דפרשת סוטה דומה לתורה וצריך מן המותר בפיך כמו בתורה. ועי' בהגהות מצפה איתן בשבת (דף כ"ח) שהקשה על מה דאמרינן שם בסמוך מאי הוי עלה דתחש. הא מאי דהוי הוי יע"ש ולפי מה שהעלתי א"ש כיון דנ"מ גם לענין מגילת סוטה כנ"ל

ח) לכאורה יש להביא ראי' לדברי קדשו מש"ס דילן דס"ל ג"כ כסברת הירושלמי דסוטה דאמרינן בשבת (דף קט"ז.) מקום הכתב לא קמיבעיא לי דכי קדוש אגב כתב הוא דקדוש אזל כתב אזלא לה קדושתי' כו' עכ"ל, א"כ מבואר כסברת הירושלמי דכיון דניתן למחיקה אח"כ אזל קדושתי'. וממילא גם ש"ס דילן מודה לירושלמי דכותבין פרשת סוטה על עור בהמה טמאה

ט) אולם יש לדחות דהש"ס לא קאמר כן רק להצלה אבל לא לגוף קדושתי' דקדושתו הוי לעולם אף שנמחק כמו שהעלה בנוב"י (מהד"ת חיו"ד סי' קע"ג) שדחה דברי השואל שרצה באמת לומר דאזיל לי' קדושתי' לגמרי יע"ש. וא"כ להנוב"י אף שנמחק הכתב לא אזיל לי' קדושתי' ומ"ה אף שנמחק עדיין קדושתו עליו. ומ"ה אין כותבין מגילת סוטה על עור בהמה טמאה אף דלמחיקה ניתנה. אכן לכאורה יש להקשות על זה מדברי הרשב"א בנדרים (דף י"ד) בנודר בתורה שהביא שיטת הראב"ד הנודר ממש קאמר דלא אמר כלום משום דדעתי' אגווילים. והגווילים אינם קדוש. והוכיח כן מירושלמי והקשה הרשב"א הא מיד שכתב נעשו הגווילים קדוש. ותירץ מהך דשבת הנ"ל כיון דאזל הכתב אזל מיני' הקדושה יע"ש. נראה דהרשב"א ס"ל בפירש הש"ס דשבת דלא כהנוב"י רק כדעת השואל שם דלאו דוקא להצלה נאמר רק לכל מילי דאל"כ תקשה קשיית הרשב"א. ומצאתי בשו"ת עין יצחק (חא"ח סי' י"ד) שהעיר בזה דמדברי הרשב"א מוכח דלא כהנוב"י יע"ש וא"כ הדרא ראייתי לדוכתא לדברי כ"ג

י) אמנם יש לדחות ראייתי ע"פ מה שהעלה שם הרב עין יצחק דזה תלוי באשלי רברבא. דמוכח מהרשב"א להך שיטה דנודר בתורה מיירי בנדר דמוכח דס"ל דהגליון אינו קדוש רק כשהכתב קיים. אבל כשהכתב אזיל אזיל קדושתי'. א"כ י"ל דאף דבעי עיבוד לשמה עכ"ז לא מקרי הגויל גוף קדושה דנימא בי' הזמנה מילתא כמ"ש באו"ח (סי' מ"ב) דהא להך שיטה הנ"ל מוכח דהגויל אינו קדוש לעולם רק כשהכתב עליו א"כ לא מקרי רק משמשין להכתב וכשיטת הרמב"ן בסוכה המובא במג"א שם סק"י דכתב להוכיח ג"כ מהא דשבת (דף קט"ז.) הנ"ל דאזיל כתב אזיל קדושתי'. דע"כ לא דמי לע"ע. והכוונה כנ"ל דהקלף לא הוי בי' גוף קדושה. א"כ ע"כ לא הוי דבר הנדור. ולא הוי בי' הזמנה מילתא כלל. אולם לשיטת הרז"ה שם דס"ל דקלף מקרי בי' גוף קדושה ס"ל כסברת הנוב"י הנ"ל דלא מיירי הך דשבת רק להצלה. ובכל מילי הוי בי' גוף קדושה לעולם יע"ש. וכ"ה בס' הפלאת נדרים שם דדברי הראב"ד מוכרחים רק לשיטת הרמב"ן אבל לשיטת בעה"מ נסתרו דבריו וא"כ ליכא ראי' מדברי הש"ס דשבת לפי שיטת הרז"ה.. א"כ מוכת דס"ל להרז"ה כשיטת הנוב"י דדוקא להצלה אמרינן כן. אבל לעולם לא פקע קדושתי' אף שאזל לי' הכתב וא"כ הוא דלא כסברת הירושלמי

יא) ומה שכתב כ"ג דלפי דבריו מיושב קושיית הגאון מוהר"צ חיות בהגהותיו לשבת (דף כ"א.) מהא דאמרינן אין מדליקין בשבת בשמן קיק. וקיק לחד מ"ד עוף טמא הוא כחולין (דף ס"ג) ואמרינן שם פתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת מדליקין בהן בחנוכה. ותירץ כת"ה כיון דלשרפה קאי לא שייך בי' מן המותר בפיך כמ"ש בירושלמי כיון דלמחיקה ניתנה עכד"ק. והנה לפי מה שהשגתי על דברי כ"ג הדרא קושיא זו לדוכתא. אולם הגאון מוהר"צ חיות ז"ל תירץ שפיר ע"פ דברי הנוב"י (מהד"ת חא"ח סי' ג') דדוקא בתשמישי קדושה צריך שיהי' מן המותר בפיך אבל בתשמישי מצוה א"צ שיהיו מן המותר בפיך יע"ש [אמר המחבר ואני ראיתי בשו"ת חת"ס חא"ח סי' ל"ט שהעלה ג"כ לחלק כן דדוקא בתשמישי קדושה צריך שיהי' מן המותר בפיך] ובנ"ח לא הוי תשמישי קדושה. מ"ה א"צ שיהי' מן המותר בפיך יע"ש ונלפע"ד להביא ראי' לדבריו דנר חנוכה לא הוי תשמישי קדושה דהא אמרינן בשבת (דף כ"ב) וכי נר קדושה יש בה יע"ש. וא"כ א"ש

יב) ומה שכ' כ"ג וז"ל אך י"ל דמגילה חמורה דדברי קבלה כדברי תורה דמי כמ"ש הט"ז ה' מגילה עכ"ל. הן אמת שכן כתב אלי הגאון המובהק בו"ק חו"פ רשכבה"ג מוה' אברהם שליט"א אבד"ק סאכטשוב הובאו דבריו בחיבורי בכורי שלמה (חא"ח סי' ח'). ויש להביא ראי' לדברי קדשו מדברי הרמב"ם ה' תענית פ"ב גבי ט' באב דבין השמשות שלו אסור והוא מסוגיא דפסחים (דף נ"ד:) ובטורי אבן פ"ק דמגילה למד מזה דספק ד"ק לחומרא כמו ספיקן של ד"ת.