בכורי שלמה חלק א שטו

איתא להאי מימרא לענין חטאת. ולפ"ז צריך למחוק תיבת התרו בו כמו בבבלי דהא לענין מיתה לכ"ע לש"ה. ויעי' בתוס' קידושין (דף י'.) ד"ה וחייבין עלי' משום א"א ודלמא מיירי שזינתה בקטנותה וחייבין לכשתגדל. ונדחק א"ז רש"א למ"ד לש"ה. ומשמע דלא ס"ל כסברת הנוב"י. וע' סנהדרין (דף ע"ז:) מהד"ת ה"ס הוא כו' ולכאורה הא רבא סובר הלכה כר"י לגבי ר"ל לבר מתלת ולר"י ה"ס שמי' התראה כשבועות (דף ג':) ור"מ וטפי הו"ל לאשמעינן דה"ס שמי' התראה דהוי רבותא גם לשאר מילי. וע"כ דדוקא לענין מלקות וכסברת הנוב"י דלענין מיתה לכ"ע לש"ה. וע' רש"י בסנהדרין (דף ע"ח סע"ב ור"ד ע"ט). ובזה מיושב קושיית התוס' כתובות (דף ל"ג ע"א) ד"ה ונתרי והתם מיירי לרבא ולדידי' לש"ה. די"ל דנ"מ לענין מיתה. וכבר כתבתי כ"ז מכמה שנים וכמדומה שראיתי במכתבו שכיון ג"כ לראי' זו [ומכתבו אינו כעת לפני] אך להתוס' בשבת (דף ע' סוף ע"ב) דהיינו רק בדברים הנוהגין בזמן הזה או דגרסו רבה וא"כ בלא"ה לק"מ. אך י"ל דנ"מ גם בזמן הזה לענין עבר עבירה שיש בה מלקות. וגם ז"א לרבא בפז"ב דרשע דחמס בעינן. וגם להתומים בסי' ל"ד סק"ג לחלק לדבר שיש בו חימוד ממון דבעבר עבירה שיש בו חימוד ממון אף דאינו חייב מלקות פסול לעדות ולכן ברשע דחמס הכתוב להדיא בתורה אפי' לאו שאב"מ פסול וה"ר מכופר פקדון עש"ב. והארכתי במק"א ויעי' בספרי זכ"י בתשובה השני' ליומא ס"ג בדה"ס נ"ח ע"ב משש"ב

ב) וגם י"ל לפמ"ש הרא"ש בב"ק (פרק ד') דבתר עיקר פלוגתא אזלינן כו' ויעי' תוס' נזיר (דף כ"ד ע"ב) ד"ה ואמר לה כו'. מ"מ כי איתשיל כו' ועתוי"ט ברכות (פ"ח מ"ד). ובלא"ה י"ל למ"ש התוס' בזבחים ובחולין וש"מ דדוקא היכי דפליגי אליבא דנפשי' קיי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל כו' והארכתי במק"א. וע"ע בתוס' חולין (דף י"א ע"א) ד"ה וכ"ת דבדקינן לי' כו' דמ"מ הוי ה"ס אי לא אזלינן בתר רובא וש"מ קסבר דשמי' התראה. והרי כאן לכ"ע לש"ה וע' תו' שבועות (דל"ז.) ד"ה הזיד בשה"פ והתרו בו כו' והתם מיירי לר"כ ולטעמי' בחולין (דף י"א.) דשמי' התראה וכמש"ש בתוס' ודוחק לדחות כתוס' קידושין (דף ח') ובכ"מ דתרי ר"כ הוי. ולפ"ז ניחא כדאמרן. ועשו"ת בית אפרים (חאה"ע סי' קכ"א) שהביא ג"כ קושיא זו. והארכתי בכ"ז במק"א. ואכמ"ל יותר

ג) ולכאורה להפ"י כתובות (דף כ"ב) ובקו"א בטעם דה"ס לא שמי' התראה דיכול לטעון ברי נגד העדים וא"כ לא התיר עצמו למיתה ועי' בשו"ת שו"מ (רביעאה ח"א סוסי' ג') וא"כ תליא במש"כ הנוב"י אי שייך ה"ס לש"ה רק במלקות אבל במיתה לכ"ע דשמי' התראה. ולהסוברים דבמלקות לא בעי שיתיר א"ע למלקות ותליא במחלוקת הרמב"ם מסנהדרין (פי"ד ה"ב) ולח"מ דגם במלקות בעי שיתיר א"ע לומר ע"מ כן אני עושה. וע' בתוס' תמורה (דף ז') בשם הרמ"ה וע' בשב שמעתתא מבעל שמ"ר (שער ז' אות י"ח) שנעלם ממנו פרש"י סנהדרין (דף פ"א:) ד"ה התרו בו כו' שלא התיר א"ע למלקות במ"ש דרש"י סובר דרק למיתה צריך שיתיר א"ע ולא למלקות וע' בשו"ת חוט השני (סי' י"ז) שנעלם ממנו כל הנ"ל ועי' בשו"ת ר"מ מינץ (סי' י"ב) משש"ב בענין מלקות דבעי שיתיר א"ע למיתה ולא העיר מכל הנ"ל וע' בשו"מ (רביעאה ח"ג סי' ד') והארכתי בכ"ז במק"א ואכמ"ל

ד) ז"ז מ"ש כבודו מתו' יבמות (דף ק"א.) ד"ה הכה כו' דבספיקא דדינא פשוט דלכ"ע לש"ה. לא ידעתי מה ענינו לכאן דהתוס' לא כתבו רק לחלק לר"ל מהכה שניהם בבת אחת לפגול ונותר שאינו יודע איזה מין רבה על חבירו והרי אדרבה מדמדייק ר"ל דה"ס לש"ה וע"כ דלמ"ד דה"ס ש"ה מהני אף בכה"ג. ודהנוב"י (מ"ת חא"ח סי' ס"א) לחלק להיכי שהספק מתברר אח"כ כגון ביורש לספק שמא ביטלו שאין זה חשש כיון שמחמיץ בידים וגם שקיבל התראה ולא השיב שביטלו עש"ב וע' בשו"מ (רביעאה ח"ג סי' ד') דכל הטעם דבעינן התראת ודאי דבעינן שיתיר עצמו למיתה וז"ש התוס' דבעינן שיהי' למותרה ספק ואף שהעדים לא ידעו הא העדים העידו בו שיתחייב אם ימצא שעבר על הלאו יעש"ב. ובירושלמי סו"פ י"א דיבמות מחלק לר' יוחנן דשמי' התראה בשני יו"ט ש"ג דמקבלין התראה על הספק כיון דאפשר לעמוד עליו. אבל בחזר והכה את זה א"א לעמוד עליו ועי' בשו"ת חת"ס חיו"ד סו"ס ט' ובשו"מ תליתאה ח"א ס"ס שצ"ח עש"ב

ה) ועתוס' יבמות (דף פ'.) ד"ה נעשה ובספרי זכ"י במ"ש האחרונים דר"י לשי' לעיל (דף ל"ה:) עש"ב ובשושנת העמקים (כלל כ') בד"ה ודע שנסתפק בסברתם דאיגלי מילתא לא הוי ה"ס דלכאורה כיון דבשעת מעשה הוי ספק גם להמותרה אפשר לכ"ע לא הוי התראה ועשו"ת חמדת שלמה (חאה"ע סי' י"ג) דהא במכות מדמה ר"ל שבועה שאוכל ככר זו להכה וחזר והכה דפטור ואף שנודע אח"כ ודאי האיסור שעשה מיקרי ה"ס כיון דהמותרה יכול להתנצל שהי' אז דעתו לאכול אח"כ ג"כ הוי ה"ס עש"ב. וזה היפך מסברת הנוב"י מה"ת הנ"ל. לגבי ביטול. ובעיקר קושיתו מה"ס שמא ביטל. בזכרוני שכבר פלפלו בשו"ת פ"י ואחרונים ואכמ"ל. וע"ע בחי' מהרי"ט דבאיגלי מל"מ הוי ההתראה ע"ד הודאי לכשיתברר משא"כ בחזר והכה עש"ב

ו) ומיהו בלא"ה יש לצדד קצת בטומאת כהנים דאף דלענין מלקות הוי ה"ס שמ"מ מיקרי חזקת חיוב כיון שהאיסור ברור שלא להטמא ובלח"מ פ"ד משבועות הי"ז בדהרמב"ם אא"כ הלאו שבו מפורש בתורה ואף שאח"כ ניתק לעשה. ולהפ"י בקו"א לקידושין (דף ס"ג:) בד"ה בני ושעה"מ ה' אישות (פ"ב ה"ג) בדהתוס' יבמות פ' דאין הספק בגוף האיסור ואף שאין ידוע להם אם הוא בר עונשין וכיון לזה גם בשו"ת בנין ציון (ח"ב סי' קע"ט) ובשאר אחרונים וי"ל דמה"ט בבן סו"מ לא הוי ה"ס שמא ימחלו לו או"א. וזה י"ל בלא"ה להשמ"ק כתובות (דף ג') ד"ה כל דבאין ביד המותרה לתקן הוי ה"ס התראה גמורה ע"ש

ז) ובעיקר חקירתו יעי' בשו"ת שאג"א החדשות (סי' א') ובשבילי דוד (חלק ד') באבל (דף קמ"ב אות ד') שהאריכו לפלפל ולא רציתי להאריך ביותר בפלפולים לבנות ולסתור בדבריהם אשר המה מדברים שאין להם שיעור

ח) ביתר תמיהותיו על הנוב"י ובנו הנה לפי זכרוני אז בעת קראי מכתבו ישרו בעיני ואין דרכי לפלפל בישוב דברי האחרונים וכמ"ש הגר"ז מרגליות ז"ל כמדומה בסוף שו"ת מקור מים חיים שדברי הנוב"י אינם לא משנה וברייתא ותוספתא או מימרא למשכוני נפשין לדחוק להעמיד פלפוליו במקום שיש להם משיגים. ואם שכ"ת מסיים שדבריו צע"ג. ואין אחריות פלפוליו עלינו יותר מכל מה שהשיגו עליו בחייו מגמרות מפורשות שנעלמו ממנו אשר טרח בעצמו להעמיד דבריו בפלפולא מה שלא עלתה על לבבו בראשונה בל"ס בשום אופן. ואהבת האמת קודמת לכולם ואין נושאים פנים בתורה דכתיב בה אמת

ט) עתה ראיתי להעיר קצת במש"כ כת"ר להעיר בדהתוי"ט דמאי (פ"א. מ"א) סוה"ד והחומץ שביודא מהירושלמי דמ"מ איצטרך למיתני משום דאין סומכין על הנס כדאשכחן בריש יומא שמא יארע בו פסול בכה"ג כו' עש"ב וכה"ג בתוס' יומא (דף כ"א.) ד"ה נבלעים לענין דשן המזבח דכתיב ושמו שלא יפזר אע"פ שנבלע במקומו משום דקרא אניסא לא סמיך. ועי' בשאילת שלו' בשאלתות פ' מצורע (סי' פ"ח אות צ"ב) שהעיר מזה ע"ד הר"ן נדרים (דף ז':) ליישב הסתירה מנגעים רפ"ז ליישב ע"פ דהתו' ע"ז (דף ה' ד"ה אלא דבשעת מת"ת נתרפאו כל המומין ובמעשה העגל חזרו ומ"מ קראי ומתני' לא סמכו אניסא יעש"ב. וע' מדרש נשא פ"ז ובמדרש ומכילתא פ' יתרו ובפירש"י בסי' כ' פט"ו עה"כ וכל העם רואים את הקולות וע"ש בפסיקתא דר' טובי' ובפ' לעיני כל העם. ובמדרש שה"ש דרוש מקרא דמום אין בך. וע' ברש"י שבת (דף קמ"ו) ד"ה מזלייהו וע' בשו"ת פני ארי' (סי' ס"ב) דאף דשפיר שייך להשמיעני דאי לאו ניסא יהי' הדין כן משא"כ הכא דבשעה שנאמרה פ' נגעים כבר נעשה הנס ועש"ב. ועי' בהוריות