בכורי שלמה חלק א שיג

ודחה דבריו. ובמ"ש דאי הוי ספיקא דדינא הוי הת"ס. וזה אינו ברור להנוב"י (מ"ק חאה"ע) ושו"ת רע"א בישוב דהרמב"ם דלגבי מלקות ה"ס שמי' התראה ורק לגבי מיתה לש"ה. אלא דמ"מ לא הי' לנו להחמיר ללקות מספק. ורק דלדעתו לא הוי ספיקא דדינא כלל. ומ"מ צדקו דבריו במ"ש המל"מ שעכ"פ כל הרו"א שהבינו הטו"מ להזהיר לכהנים פשיטא דכולם חולקים על הראב"ד. שהרי הראב"ד אינו חילק רק לענין מלקות אבל איסורא איכא גם בזמן הזה ולכן הרו"א כתבו בפשטות שהכהן מזהיר שלא להטמאות למת ולא הזכירו מדעת החולקים. ודבריו פשוטים ונכונים שכ"כ כל הראשונים וכ"כ המאירי בחידושיו לנזיר (דף מ"ב.) וז"ל כל שביארנו בכהן שנטמא שכ"ז שלא פירש אינו חייב על טומאה שני' לא נאמר אלא לענין מלקות. אבל מ"מ איסורא איכא שהרי אמרו לה יטמא ולא לאחרים עמה ר"ל אף בעודו נוגע בקרוביו כו' ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שהכהנים בזה"ז טמאים הם ואין להם מלקות בשום טומאה אלא שהאיסור במקומו והוא שאמרו קברו את המת וחזרו ולפניהם ב' דרכים באין בטומאה בא עמהם ר"ל אותו כהן מפני כבודם. שלא יטריח. ואף זו דוקא בבית הפרס דרבנן אלמא שאלמלא הכבוד אסור הוה בכך כו' עכ"ל. וכה"ג כתב בשמ"ק נזיר (דף מ"ד.) וז"ל ופסקינן שכן הלכה דכהן אינו יכול ליכנס ולעבור על הקברים לקבור את אביו ואפילו נושא ארון אביו ואע"כ דבחבורין אינו לוקה על מת אחר מיהו איסורא איכא כו' ע"ש. וע"ע בקרן אורה לנזיר (דף מ"ב) דס"ל להת"כ דאפילו בחיבורין נהי דלאו ליכא משום דמחולל הוא מ"מ איסור תורה איכא מקרא דלה יטמא ולא לאחרים וכמשמעות הירושלמי בפרק ג' דמכילתין דמייתי האי לישנא דת"כ שלא יאמר אדם כו' וע"ש עוד מהא דאבל רבתי [פ"ד] נטמא בו ביום פליגי ר"ט ור"ע אי חייב מלקות אבל איסורא איכא לכ"ע כו' וי"ל דפליגי בטומאה בחיבורין אי דאורייתא או די"ל דמאן דמחייב אפילו בלא תוספת טומאה מחייב כל שפירש מן המת. אבל בחיבורין היתר הוא לגמרי כדתני התם עומד ומקבל מאחרים ועפי"ז לא תיקשי על הראב"ד מהא דהוי מצייני מערתא דלכ"ע איסורא איכא אחרי שפירש. וגם י"ל דמה שהקיל הראב"ד לאו משום טומאת ארץ העמים דאינו אלא מדרבנן אלא בכהנים דאיטמו לקרובים דטמאין טומאה דאורייתא ושפיר צריך לציין מערתא משום דאיכא כהנים דלא איטמו גם לקרובים מימיהם והם מוזהרים על הטומאה יעש"ב. וע"ע בברכת ראש נזיר (דף י"ז) באות יו"ד משש"ב בדהרמב"ם דמי ששהה הטומאה אף דמחולל ועומד איכא איסור תורה. ובברייתא הנשנית בירו' מתניתא פליגא על ר"י כהן שעומד בביה"ק והושיטו לו מת אחר וכו' לא יקבל ת"ל לא יטמא הרי שקיבל יכול יהא חייב ת"ל לא יחלל את שהוא מוסיף חילול על חילולו והכ"פ דוקא כשפירש מן המת דאי יטמא שנית מוסיף טומאה כו' וע"ש באות י"א בהא דמשני ר"י להחלו יצא זה שאינו מוסיף חע"ח שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבא אשקול עצמות פלוני בידי והכ"פ דר"י מוקי לקרא כשעוסק במתו שלא נאמר שיטמא אז לאחרים ומ"מ אם טימא אינו לוקה אבל לאחר שעסק ומשהה שם חייב על כל פו"פ וזה כתי' הראשון בתוס' שבועות (דף י"ז.) אך הרמב"ם לא ס"ל בהא כר"י מדמתרץ לקמן מ"ב כאן בחיבורין כו' הרי דכ"ז שלא פירש ס"ל דרק איסור תורה איכא מלה יטמא ולא לאחרת אבל מלקות ליכא ומ"מ מוכרח מדר"י דגם בשעה שעוסק במתו אסור מה"ת להוסיף טומאה עש"ב. ובחידושיו לקמן (דף מ"ב:) ד"ה לא קשיא כאן בחבורין כו' יע"ש באורך ולא רציתי להרחיב הדברים ביותר במה שכבר דשו בהם רבים והאריכו בזה. ועכ"פ עיקר סברת כ"ת דאיסורא איכא לכ"ע הוא דבר מוסכם מרו"א. ורק בעיקר דהראב"ד כבר הזכרתי שבמעין החכמה בתשר"ק אות ב' ס"ק קכ"ח בדפה"ס מ"ד רעדלהיים פ"ב ע"א השיג על הראב"ד מברייתא דשמחות פ"ד דאפילו לר"ע דוקא באותו יום וא"כ כהן בזה"ז שטימא עצמו במזיד אי לא נטמא באותו יום באונס בר חיוב מלקות הוא יעש"ב. ויעיין בארצות החיים ה' ציצית (סי' א' קס"ז) בארץ יודה שתמה ג"כ על הראב"ד פ"ב מנזירות שהחליט שכולנו ט"מ הן דזה דוקא במי שנגע במת או בקבר מימיו או נכנס לאהל המת. ויותר מ"ש בפ"ה מנזירות הי"ז דכהנים שבזה"ז ט"מ הן ואין עליהם חיוב טומאה והלא הכהנים בוודאי שומרים עצמם מטו"מ. וביותר לשיטת הראב"ד דביום השני ה"ז מוסיף טומאה לשבעת ימי הזאה וע"ש שהביא דהסמ"ג דלא מקרי מוסיף טומאה ע"י שסותר יום אחד רק בזמן שהי' אפר פרה כו' והביא ג"כ בכוונת הראב"ד ע"פ הכתב ששלח ר"ח כהן ר"י אחר שחרב הוא כחלל כו' ואין לך בית שאין בו מסמרות כו' וא"כ אף להראב"ד דעל טומאת חרב אין הנזיר מגלח וממילא אין הכהן מוזהר עליו, ומ"מ כיון שמדאורייתא טמא טומאת ז' הוה מחולל ועומד ואינו מוסיף טומאה וכ"כ התוס' חולין (דף ק"ד) ובבכורות (דף כ"ז) שכולנו ט"מ משום חרב כחלל. יעש"ב. ומה שתמה על שו"ת כנסת יחזקאל בישוב קושית התוס' מברייתא דנזיר (דף י"ז:) אין בין טמא שנזר כו' קדמהו בשו"ת מאיר נתיבים (סי' א') יעש"ב. ובישועות יעקב לאו"ח (סי' א') סק"ח שהאריך ואין רצוני לפנות כאן בפלפולים אשר המה מדברים שאין להם שיעור. ורק להעיר קצת על דברי המחברים בענין זה. ושעכ"פ לדינא דהרמב"ם מוכרחים. ורק שבנידון שאלתו פשוט דפסול לעדות גם להראב"ד וכמ"ש כ"ת ממהרי"ט דבעביר' שאין בה מלקות לא בעי הכרזה. והארכתי גם בזה במקא"ח להעיר מכ"מ ואין רצוני לבוא כאן באריכות דברים ביותר

הנני חותם בשלו' וברכה ממני אוהבו באמת רצוף אהבתו ומכבדו כערכו הרם ומעתיר בעד שלומו וטובתו ומחכה למכתביו היקרים

יוסף זכרי' בלא"א הרב מו"ה נתן שטערן זצ"ל אבד"ק שאוול המחבר ס' זכר יהוסף

סימן יג

ב"ה יום ר"ח מנ"א תרמ"ז לפ"ק אזארקאוו

שמש הברכה וככבי ההצלחה יופיעו יהלו באוהל כבוד יד"נ הרב האי גאון המפורסם בקצוי ארץ סיני ועוקר הרים. חכם חרשים. נזר הקודש. רכב ישראל ופרשיו. מאור הגולה צדיק ונשגב. נ"י פ"ה עה"י כו' כקש"ת מו"ה יוסף זכרי' שטערן שליט"א. אבד"ק שאוול המחבר ס' זכר יהוסף כו'

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו. הנה צפיתי לתשובתו איזה שבועות עד שקבלתי מכתבו מיום א' אמור. בו ראיתי כי זה מכתבו השני. אולם אני לא קבלתי מכתבו הראשון. והי' לי ע"נ מזה. אולם שמחתי בראותי במכתבו השני כי חלק החיים והשלום אתו ומשלום תורתו. כה לחי. עתה הנני להשיב על מכתבו להשתעשע אתו בד"ת

א) מה שכ' כ"ג וז"ל דכבר נכללו דברי הסמ"ג בהמל"מ לחלק דבימי האמוראים היו להם אפר פרה כו'. עכ"ל. דבריו היקרים צדקו לדינא. אולם אינו מתורץ עוד עיקר הערה שלי על המל"מ במ"ש וז"ל ובסברא זו ג"כ דהראב"ד ג"כ כל חכמי ישראל חלוקים עליו כו' עכ"ל. הלא הסמ"ג הוא מגדולי הפוסקים שהסכים לדבריו ועכ"פ הי' לו להזכירו

ב) ומה שכ' כ"ג דמה שכתבתי מענין התראת ספק וזה אינו ברור להנוב"י מהד"ק חאה"ע ושו"ת הגרע"א בישוב דברי הרמב"ם דלגבי מלקות ה"ס שמי' התראה ורק לגבי מיתה לש"ה עכ"ד. הנה דברי הנוב"י הם (במהד"ת חאה"ע סי' ע"ז) [ולבסוף סיים שאין הכרח לחלק בין מיתה למלקות] ובשו"ת הגרע"א. הוא (בסי' ק"ז) בשמו. ונלפע"ד להביא ראי' לסברת הנוב"י מדברי התו' בשבת (דף ד'.) גבי רדיית הפת שהקשו התוס' וא"ת והיכי אתי לידי חיוב סקילה והא ה"ס הוא יע"ש. ומאי קושיא הא קיי"ל ה"ס שמה התראה כר"י לגבי ר"ל לבר מתלת כיבמות (דף ל"ו.) ור"י ס"ל ה"ס ש"ה כמכות (דף ט"ו :) וכרמב"ם בה' סנהדרין (פט"ז) יע"ש. אע"כ דתוס' ס"ל להלכה ג"כ כשיטת הנוב"י והגרע"א