בכורי שלמה חלק א שיא

הנכסים שיש לו והנכסים שאפשר שיבואו אח"כ הוא נגרר ממילא ולא שייך לגרוע המיגו בטענתו מצד מה שאפשר במציאת שיגיע לאחר זמן זכות להיורש ואין רצוני להכנס יותר בפלפולים במה שדשו בהם רבים

ז"ז במה שכתבתי ביתר דברי פלפולו בדבר שאינו קצוב ודשלב"ל ביחד לא מהני לרבנן גם במעכשיו. שכ"ז בלי הכרח כיון דאמר מעכשיו דלא הוי דשלב"ל ובפרט להלח"מ דהא דדשא"ק לא משתעבד משום אסמכתא. והעיר בזה במה שכתבתי לו מכבר בתשובה להשיג על הלח"מ. הנה לפי ההעתק שלפני שכתבתי בזה"ל הגם דלמעיין במהריב"ל ח"א במ"ש הרמב"ם פי"ז ממכירה וכן הורו רבותי ובפכ"ה ממכירה כ' ויראה לי והטעם דכל מלתא דערבות הוא אסמכתא אלא דבההיא הנאה כו' וי"ל דאלים האי טעמא דאפילו בדשא"ק גמר ומשתעבד ואפשר שזאת היא דעת רבותיו על הרמב"ם ולכן כ' בהך דערבות וכן הורו רבותי כו' וכנראה נשמט זה במכתבי שלא רציתי לכפול ממה שכתבתי לו מכבר ושעכ"פ לדהלח"מ אין מקום לזה. גם מדהסמ"ע בסקל"א ס"ק כ"ה שהזכיר כבודו שהערותי בעצמי במכתבי אליו ולמעיין בדרישה שכ' זה בדהראב"ד שהולכין אחר דעת הנותן שהוא רגיל ואמוד משתעבד אף דהתם סובר כיון דמשתעבד ליתן כל מה שיצטרך הוי קצוב משא"כ בערבות דמצטרף אסמכתא דערבות לדשא"ק ואזלינן בתר אומדנא וע"ש בפרישה ששמין בדעת הערב כמה רגיל כו' וזה שייך בערבות שעיקר השעבוד הוא אסמכתא רק דגמיר ומשעבד נפשי' במה דמהימן לי' ולכן בעינן אומדנא כמה הי' עומד להיות ערב באינו קצוב שיהי' שייך שהאמינו על זה אבל היכי שמשתעבד בלא ערבות אין מקום לחלק גם בדשא"ק ודשלב"ל ביחד ולהפקת רצונו ארשום לפניו קצת הערה במה שכתבתי בספרי זכ"י ביבמות פ"א להיות למשל על סגנון קצר במה שציינתי שם על אותו סוגיא ב"ב קכז"א במ"ש עה"ג ורש"ל גורס רב שרביא קודם וליתא לפנינו ברש"ל ואולי כוונתו על הרשב"ם שהחליף הגי' רב שרביא קודם ובספרי זכ"י שם העירותי מהא דיבמות ע"א א' כגון טמטום שנקרע כו' רב שרביא כו' וערש"י שבת קלה"א והיינו דלמה הוצרך רב שרביא לדחוקי שהוציא ראשו חול"פ כו' ולא משני כשמעתא דהכא כגון שנקרע כו' בין עשיית הפסח לאכילה דע"כ דקאי ג"כ ארב שיזבי ורק לגי' הרשב"ם דגריס רב שרביא קודם ניחא. ולפירש"י שבת קל"ה א' כל שאמו כו' שאין ממתין עד ח' אלא נימול מיד. אך לפי' רשב"ם דהכא בד"ה אף אינו נימול לח' לדחות שבת וא"כ מ"מ לא מעכב אכילה. ובמה שכתבתי שם וע' ב"ב קכ"ז א"ר אמי בטמטום שנקרע ונמצא זכר לענין בכורה דא"ק כי יהי' בן כו' ואף דר' אמי לשיטתי' ביבמות פג"ב דחולץ דס"ל דהכא שאני דקרא איצטרך כיבמות כד"א והי' הבכור מכאן שמצוה בגדול לייבם וערשב"ם ב"ב קכ"ו דוהי' הבכור דנחלה קרא יתירה הוא

וכעת הנני חותם מכתבי בשלו' וברכה אוהבו המתרפק באהבתו ודוש"ת כל הימים ומחכה לשמוע תמיד משלום תורתו

יוסף זכרי' שטערן אבדפ"ק המחבר ס' זכר יהוסף

סימן יא

ב"ה יום א' אחרי שנת תרמ"ז לפ"ק אזארקאוו

החיים ושלום ושפע ברכה מברכה העליונה יזנק לכבוד יד"נ ה"ה הרב האי גאון המפורסם בקצוי ארץ. מאור הגולה. דרופתקי דאורייתא. חכם חרשים. שר התורה. נזר הקודש. איש אשכולות. צדיק ונשגב. נ"י פ"ה עה"י כו' כק"ש מו"ה יוסף זכרי' שטערן שליט"א אבד"ק שאוול המחבר ספר זכר יהוסף

אחדשה"ט כמשפט ליראי ה' ולחושבי שמו

זמן כביר חלף הלך מעת אשר נסתם כל חזון בינינו לזאת עתה באתי לחדש ברית אהבתנו כנשר. ולשמחהו בבשורת שלומי בעזה"י ומשלום תורתי כן אצפה לשמוע בשורות שלומו הטוב ומשלום תורתו. והנני להציע לפני כ"ג אשר עלה ברעיוני. למען השתעשע אתו בד"ת

שאלה כהן המטמא בבית הקברות ובהתראה כדינו. והי' עד בדבר דצריך עדות כגון גט וכדומה. אם כשר להעיד עם עוד עד כשר. כל שלא הכריזו שהוא פסול מדרבנן

א) תשובה לכאורה הדין פשוט דפסיל לעדות כיון דמבואר בש"ע ח"מ (סי' ל"ד ס"ב) איזה רשע כל שעבר עבירה שחייבים עלי' מלקות. ואצ"ל אם חייבים עלי' מיתת ב"ד ל"ש אם עבר לתיאבון ל"ש אם עבר להכעיס ע"כ והנה מבואר ברמב"ם בה' אבל (פרק ג') כל כהן שנטמא למת חוץ מששה מתים המפורשים בתורה או אשתו בעדים והתראה הרי זה לוקה שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו ע"ש. אם כן כיון דמפורש דלוקה ממילא הוא פסול לעדות מן התורה והגט פסול

ב) אולם ז"א דהלא הראב"ד בה' נזירות (פ"ה ה' ט"ו) חולק על הרמב"ם בהשגה המתחלת עיינתי בשמיעה כו' וכ' בסוף דבריו והכהנים בזמן הזה טמאי מת הן ועוד אין עליהם חיוב טומאהו המחייב אותם עליו להביא ראי' ע"כ. א"כ לשיטתו אין לוקין עליו וממילא כשר לעדות

ג) לכאורה נוכל לדחות זה דהלא כ' המל"מ שם אחרי שהביא דברי הראב"ד הנ"ל ורצה לצרפו לס"ס לנדון דידי' שחקר לענין מגע כהן במומי"א אם יש בו טומאה דהוי ג"כ ספק. ורצה לעשות מזה ס"ס שמא כהראב"ד. וסיים אך נראה דאין להקל מטעם זה דהא אין ספק זה שקול שהרי בכל אחד מהצדדים חולקים הם חכמים ישראל כנגדם כו' ובסברא זו דהראב"ד ג"כ כל חכמי ישראל חלוקים עליו. והנה רבותינו בעלי התוס' חולקים עליו וכמבואר באותו הכתב ששלח רבינו חיים הכהן לר"ת המתחלת מאחר שחרב הרי הוא כחלל איזה בית אשר תבנו לי. ורבינו ג"כ בפי' חולק עליו כו' עכ"ל. א"כ לפי מה דמסיק המל"מ פשוט דקיי"ל כרמב"ם דלוקה א"כ בנ"ד הגט פסול מן התורה

ד) איברא יש להקשות על זה. מקודם אקדים דאשתמיטתיה במחכת"ר להמל"מ דברי הסמ"ג (במ"ע סי' רל"א) ב' רבינו יעקב [הוא הר"ת] וז"ל בזמן הזה כהן המטמא בבה"ק אינו לוקה מדתני באבל רבתי הי' עומד וקובר ר"ט אומר כל היום אינו לוקה ובה"ג פוסק כר"ט וא"כ בזה"ז מה מרבה טומאה יש כאן כיון שמי חטאת אינו נוהג בינינו עכ"ל. א"כ למה כ' הרב מל"מ דכל חכמי ישראל חולקים על הראב"ד והא להדיא דר"ת והסמ"ג דהם בעלי התוס' ס"ל כהראב"ד

ה) אולם באמת, נלפע"ד דיש לדחות דהם אמרו רק אינו לוקה אבל לא עלתה על דעתם להתיר לטמאות למתים בזה"ז. וכיון שזכינו לזה נלפע"ד ברור בדעת הראב"ד דכונתו ג"כ רק להשיג על הרמב"ם דפסק דלוקה על זה השיג דאינו לוקה. אבל אין כוונת הראב"ד חלילה להתיר לכהן בזה"ז לטמא למתים לבטל מ"ע מה"ת בקום ועשה. הס מלהזכיר. וכן מדויק היטב לשון הראב"ד במה שכ' דעוד אין עליהם חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראי' יע"ש. למה כ' לשון חיוב. הי' לו לומר יותר רבותא דבזה"ז מותר לטמאות לכהן והאוסר לטמא בזה"ז עליו להביא ראי' אע"כ דכוונתו בהשגתו רק על החיוב והוא החיוב מלקות. אבל לעולם דמודה להרמב"ם דאסור מה"ת לטמא למתים דלא גרע מלאו שאין בו מעשה אף דאין לוקין עליו מ"מ אסור מה"ת לעבור עליו. וכמו שכ' הסמ"ג להדיא דמשום טעם זה אין לוקין עליו. אבל לא עלה על דעתו להתיר לכהן לטמא למתים בזה"ז בשביל טעם זה חלילה. וכבר כ' הפוסקים דהיכי דלשון פוסק אחד הוא מסופק ולשון השני מפורש אמרינן דגם זה כיון כן: