בכורי שלמה חלק א שד

דאי בעי יהיב להו במתנה דדעתו קרובה אצל בנו דוקא. אבל לא בבן בנו. ואשמעינן קרא לומר דאפ"ה נאמן האב לומר שהוא בכור כדי שיטלו בני בניו פי שנים עכת"ד. ע"ש. אולם תירץ זה של השעה"מ ליתא ע"פ מה שאכתוב לקמן (אות כ"ג) בשם הרמב"ן. והדרא קשיתו לדוכתא. אולם לפי מה שהעלתי ב' הגד"ת מיושב קשיתו על המבי"ט. דמ"ה מוכרח להקשות מר"מ דוקא דלרבנן נהי מצד דבר שלב"ל מהני אצל בניו. מ"מ לא מהני מצד דהוי דבר שאינו קצוב ג"כ והוי תרתי לריעותא. אבל לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל מהני ג"כ בדבר שא"ק. ושפיר פריך יכיר ל"ל

טו) לפ"ז נלפע"ד לתרץ ג"כ קשית המרדכי ר"פ יש נוחלין שהקשה לדעת הרשב"ם דס"ל דהא דאין אדם מקנה דשלב"ל היינו דוקא כשהקנהו מעכשיו אבל אם אמר לכשיבואו לעולם קנה מאי פריך אליבא דר"מ יכיר למה לי ולא פריך אליבא דרבנן נמי דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה לכשיבואו לעולם יע"ש. ולפי הנ"ל מיושב. שלא יכול להקשות לרבנן יכיר ל"ל. דהא הוי דבר שא"ק ולא מהני בלא"ה ומ"ה מקשה רק לר"מ דס"ל אמדשלב"ל. ומהני גם בדבר שא"ק ושפיר פריך יכיר למה לי כנ"ל

טז) לפ"ז נלפע"ד לתרץ ג"כ קשית שעה"מ שם לדעת המרדכי שכ' המקנה לחבירו דשלב"ל עם דבר שבא לעולם קנה דמיגו דחייל הקנין אדבר שבא לעולם חייל דשלב"ל ג"כ והקשה דא"כ אדפריך בגמ' לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל כו' אמאי לא פריך לרבנן נמי דיהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי מקנה לי' דבר שבא לעולם עם דבר שלב"ל. ע"ש. אולם לפי מה שהעלתי מיושב. דמ"ה הוכרח להקשות לר"מ דוקא דלרבנן בלא"ה לא מהני מטעם דהוי דבר שא"ק. ורק לר"מ פריך שפיר יכיר למה לי כיון דס"ל אדם מקנה דשלב"ל ומהני גם בדבר שא"ק. כנ"ל

יז) לפ"ז נלפע"ד לתרץ מה שהקשיתי על השואל בשו"ת הריב"ש (סי' שכ"ח) בשם ר"י בן הרא"ש דשבועה עושה קנין גמור בדבר שלב"ל מה"ת. ואף דבשו"ת הריב"ש שם השיג עלי דלא מהני השבועה לחזק הקנין אלא שכופין אותו לקיים שבועתו ועל ראייתם משבועת עשו ליעקב מפני שהי' הקנין דשלב"ל. השיב דקודם מ"ת שאני דהי' אפשר גם קנין בדשלב"ל יע"ש. מ"מ הא בטור על התורה מביא כן בשם הרא"ש דס"ל דשבועה עושה קנין גמור בדשלב"ל. ע"ש. א"כ קשה לשיטת הרא"ש ובנו הר"י ובנו הטור מאי פריך יכיר ל"ל דוקא לר"מ. הא גם לרבנן קשה דהי' יכול להקנות לבנו בשבועה. ואז אף בדשלב"ל ג"כ קונה משום השבועה. וא"כ יכיר ל"ל, אולם ע"פ הנ"ל מיושב קשייתי. דדוקא לר"מ קשה כן. דלדידי' דוקא מהני בדבר שא"ק. אבל לרבנן בלא"ה לא מהני משום דהוי דבר שא"ק כנ"ל

יח) בשו"ת הר"י הלוי (סי' ו') הקשה לפי דעת הר"ן שכ' בריש פ"ב דקידושין דזכות קטן ע"י אחרים אינו אלא דרבנן משום דזכיה מטעם שליחות וקטן לאו בר שליחות הוא דא"כ מאי פריך בגמ' לרבנן יכיר למה לי כו' לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב כו' ואמאי לא משני דיכיר איצטרך כגון שבניו הקטני' הרבה שאינן יכולים לזכות לעצמן ולא משכחת לה אלא ע"י אחרים ואותה זכיה אינה אלא מדרבנן יע"ש

יט) והשער המלך תירץ דאפילו הניח בן קטן אכתי איתא למיגו דיהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי מתחייב עצמו לתת לו פי שנים מנכסיו דבהא ודאי אפילו לקטן מתחייב וכמ"ש הרב מח"א בחי' פ"ב מה' זכיה דין ז' דאע"ג דהמזכה לשוטה ע"י אחר לא קנה המתחייב לשוטה קנה כמו שמתחייב לעובר

כ) ונלפע"ד דתירץ זה אינו דהנה בשו"ת מהרי"ט (חח"מ סי' פ"א) הקשה למאי דקיי"ל אע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל אדם מתחייב בדשלב"ל מדאמרינן בפ' עשרה יוחסין יכיר כו' ולר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל יכיר למה לי וכו' ואם איתא אפילו לרבנן יכיר למה לי הא מצי יהיב לי' בתורת חיוב. ומתרץ דבשלמא אי שייך קנין בדבר שלב"ל איכא מיגו דהוי מצי לאקנייה להאי שליש נכסיו שעה א' קודם מיתתו ואם אבדו אח"כ או פחתו פחתו למקבל. אבל אם בא להתחייב בתורת חיוב היינו שמתחייב בהם כשיבואו לעולם וכדי שיחול החיוב על גופו צ"ל דמשבאו לעולם משתעבד בהם מעתה שיהיו באחריותו עד שיתנם ואם אבדו פורע לו ממקום אחר ונמצא בנו השני מפסיד שאם אי אתה אומר כן אלא שמתחייב לתתם בידו כשיבואו לעולם ולא יהיו באחריותו א"כ לא חל על גופו כלל והו"ל קנין דברים כמו שקנו מידו לחלוק בב"ב. ואם באת לומר שיהי' חיוב ע"ת שלא יתחייב באחריותו והו"ל תרתי דסתרן והוי תנאי ומעשה בדבר אחד יע"ש. לפ"ז הן נסתר מחמתו תירץ של הרב שעה"מ דלדבריו הדרא קשית מהרי"ט לדוכתא אע"כ דלא משכחת לה במתחייב כנ"ל והדרא קשית מהר"י הלוי לדוכתא

כא) אולם הרב שעה"מ תירץ עוד קשית מהר"י הלוי באופן אחר. דאכתי איתא למיגו דאי בעי יהיב להו נכסים במתנה שיזכה בנכסים לכשיגדל דנהי דהשתא מיהו לא קני מ"מ לכשיגדל קני. ואע"ג דהדרא סודרא למארי' וכל כה"ג ינוקא מקני קני לכשיגדל דומיא דהמזכה לעובר דאי אמר לכשתלד קנה לר"נ ואפילו לדעת החולקים דס"ל דאפילו לכשתלד לא קנה הכא לכ"ע קנה הואיל והגוף איתא בעולם וממילא קא רבי ומחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי. וכל כה"ג לא מקרי דשלב"ל ולכ"ע קנה

כב) ובתומים (סי' ס"א סק"א) הקשה ג"כ קשית הר"י הלוי הנ"ל. ותירץ דבלא"ה כל קשית הגמ' למ"ד דס"ל מזכה לעובר כשתלד קנה. דאל"כ אף דנימא כשיטת שיש זכיה מד"ת לקטן מ"מ קשה מאי קושיא דלמא איירי דבנו מת והניח אשתו מעוברת ואמר על בנו המת שהוא בכור כדי שילד הנולד יזכה בחלק הבכורה מאביו. ע"כ צ"ל דהקושיא למ"ד כשתלד קנה. וא"כ יכול ליתן לו במתנה שיזכה בו כשתלד. והא ל"ק אף לר"נ אם מת קודם שנולד בטלה מתנתו כמ"ש הרא"ש. די"ל שרא"ש כ' לדידן דלא קי"ל כר"מ. אבל לר"מ תיכף חל הקנין ולא בטיל אף שמת. ושם בגמ' הכל לר"מ. ולפ"ז אף קושיא הנ"ל מיושב דלר"נ אף לר"מ יכול להקנות לקטן כשיגדל כמו כשילד שלא גרע קטן מאם לא נולד כלל ע"ש

כג) הנה מה שכ' התומים אף דנימא כשיטת שיש זכיה מד"ת לקטן מ"מ קשה מאי קושיא דלמא איירי דבנו מת כו'. אשתמיטתי' במחכת"ר דברי הרמב"ן בפ' תצא וז"ל וממה שאמר הכתוב הבכור על פני בן השנואה הבכור. יראה לי שאין המצוה הזאת והדין זה נוהג אלא בחיי הבכור אבל אם מת הבכור בחיי אביו אע"פ שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומורישו מן הדין לבניו אם רצה הזקן ואמר ירשו בני כך וכך בנכסי ובניו של בני הבכור יטלו כך וכך בנכסיו דבריו קיימין כדרך שהם קיימים במקום שאין שם בכור וכן איננו עובר בלאו הזה אם לא הכיר הבכור לאחר מותו כי לא מצאתי על פני רק בחייו על פני אהרן אביהם על פני תרח וכן כולם עכ"ל נראה מדברי הרמב"ן שכ' שאין המצוה הזאת והדין הזה כלומר דלאו דוקא שאינו מצו' רק שאינו נאמן ג"כ להכיר כמו אם בנו הי' חי ואלו ראה התומים דברי הרמב"ן אלו הי' חוזר מדבריו

כד) לפ"ז נדחה ג"כ מה שהביאו האחרונים קושיא ב' מהרי"ט אמאי לא מוקי קרא דיכיר בעובר כגון היכא דמת הבן והניח אשתו מעוברת דאלו במתנה לא מצי יהיב לי' דאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם ואפילו תימא שדעתו של אדם קרובה אצל בן בנו כמ"ש בתה"ד משכחת לה בפחות מארבעים יום שכ' הריטב"א ז"ל דלא קנה משום דמייא בעלמא נינהו. ע"כ. אולם לפי מה שהעלתי ב' הרמב"ן ז"ל מתורץ קושיא זו. דכשמת הבן ל"ש כלל דין דיכיר. שבתי וראיתי בשעה"מ ה' נחלות (פרק ג') שהביא קשית מהרי"ט הנ"ל. וכ' דמהרי"ט תירץ מסברא דנפשי' דיכיר ל"ש רק בחיי בנו והביא דבשו"ת מהר"י הלוי הובאו דבריו בס' בתי כהונה (סי' ו') תמה על מהרי"ט ממ"ש בשו"ת מהרי"ק (שרש קמ"ו) וכן תמה עליו המל"מ בה' נחלות (פ"ג הי"ד) דמוכח ממהרי"ק דנאמן אף אם בנו הבכור מת יע"ש