בכורי שלמה חלק א שא

בשיטת הירושלמי דכתובות (פט"ו ה"ה) דאפילו אם נתבטל שלא מחמת קרוב או פסול נמי נתבטל העדות יע"ש. לפ"ז א"ש דברי החי' הרי"ם שלא רצה לתרץ קשייתו ע"פ דברי הרשב"א הנ"ל כיון דיש לחלק כן

יא) ולפענ"ד נראה לתרץ ג"כ קשייתו ואמינא דבזה לא שייך לומר נמצא א' מהם קא"פ לפסול כל העדות דהנה הקצה"ח (בסי' ל"ו סק"ד) חקר בנמצא א' מהם קא"פ ובשעת ראי' כשר הי' אלא בשעת הגדה נפסל מהו. ולפי דעת הרמ"ה דאפילו לא נצטרפו כאחת בשעת ראי' אלא בשעת הגדה נמי מתבטל כל העדות. א"כ הכ"נ כיון דבשעת הגדה פסול הוא נתבטל כל העדות. אבל לפי דעת י"א שבש"ע דתרתי בעינן ראי' והגדה והכא דבשעת ראי' כשר הי' א"כ ליכא אלא הגדה לחודי' ואנן תרתי בעינן ופלפל בזה והעלה לבסוף וז"ל דאע"ג דנצטרפו בשעת ראי' וראי' לחוד נמי סגי מ"מ כיון דבשעת ראי' כשרים היו דהא עדים זוממים אינם נפסלים אלא משעה שהוזמו והגדתן נמי לא הי' כאחת א"כ פסול מעולם לא נצטרף ולהכי בעינן בעדי הזמה ראי' והגדה כאחד עכת"ד יע"ש. לפ"ז ה"ה בנ"ד אף אם באו שני העדים לב"ד אם לא הגידו תכ"ד וכ"ש אם השני לא הגיד כלל בב"ד לא שייך בנ"ד נמצא א' מהם קא"פ כיון דבשעת ראי' כשרים היו ובשעת הגדה שפסל ראובן את עדיו לא נצטרפו כלל א"כ עדות הע"א כשר לחייב שבועה

יב) אולם לכאורה יש לדחות זה דע"כ לא קאמר הקצה"ח כן רק לענין עדים זוממים דהא כ' התוס' במכות (דף ו') ד"ה אמר רבא לחלק דכי בעינן שיעידו תכ"ד היינו בהזמה דהא באמת שקרו ולא ראו הענין כלל וצירף עדותן בב"ד מתחיל שאז העידו ולכך בעינן שיעידו תכ"ד אבל בנמצא קא"פ דבאמת ראו המעשה כאחד אז מתחיל הצירוף וא"כ לא נ"מ אם העידו בתכ"ד או לאחר כ"ד. יע"ש. וכ"ה דעת הרמב"ם מה' עדות ע"ש. א"כ גם בנ"ד דהוי נמצא בהם קא"פ. א"כ שוב אין לחלק אם העידו תכ"ד או לאו. ולעולם מצטרפין לבטל כל העדות

יג) אולם דיחוי זה חוזר ונראה דהא באמת בנ"ד לא נמצא פסול או קרוב רק דאמרינן כיון שאמר ראובן שאין לו עדים שוב פוסל כל העדים ובוודאי העדים משקרים והודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ שוב דומה הוא לעדים זוממים שלא ראו העדות ולא נצטרפו כלל ע"י הראי' רק ע"י צירוף של הגדה וא"ש סברת הקצה"ח וא"כ ה"ה בנ"ד דלא נצטרפו העדים כלל ע"י ראייתן כיון דפסל העדים ואומר שמעולם לא ראו העדות וא"כ דומה ממש לעדים זוממים. כנ"ל

יד) עוד כ' שם אדומו"ר הגאון הקדוש המנוח בחי' הרי"ם וז"ל ואפשר כיון דאין ע"א מחייב שבועה רק כשראוי להצטרף עם עוד א' לממון דכל ששנים כו' וכמבואר ברמב"ם ה' עדות וכאן אין ראוי להצטרף דכולן פסולין יותר מע"א כו' עכ"ל

טו) נלפע"ד להעיר בדברי קדשו דמשכחת לה חזי לאיצטרופי עם ע"א אם יבוא ע"א ממדה"י דהא מבואר שם בש"ע (סעיף כ') אם אמר אין לי עדים ואין לי ראי' ולאחר מכאן באו לו עדים ממדה"י הרי זה מביא וסותר יע"ש. א"כ כיון דמשכחת לה חזי לאיצטרופי בכה"ג שוב יכול לחייב שבועה

טז) אולם לכאורה יש לחלק דדוקא אם חזי לאיצטרופי עם עוד א' במדינתו אז הוי שכיח ומקרי חזי לאיצטרופי. אבל בנ"ד אם יבא עוד ע"א ממדינתו לא מצטרף רק באם יבוא ממדה"י אז יצטרף. וזה רחוק המציאות ומנין לנו דגם זה מקרי חזי לאיצטרופי

יז) אולם לפענ"ד יש לתרץ דהנה הנוב"י (חאה"ע סי' ל"ג) מקשה על הרמב"ם דפוסק בפי"ד מה' מלוה הוציא עליו שט"ח בע"א ולוה טוען פרעתי ה"ז מתוך שאיל"מ הא הרמב"ם סובר דשטר אין לו עיקר מה"ת והוי הלוה רק מחויב שבועה מדרבנן ובשבועה דרבנן לא אמרינן מתושאיל"מ ועי' בשו"ת עטרת חכמים (חח"מ סי' י"ז) שתירץ קשייתו בטוב טעם ע"פ מה שכ' הרמב"ם בה' עדות (פרק ה') בזה"ל וכ"מ שע"א מועיל כו' חוץ מע"א של שבועה שאין מחייבין אלא בעדות כשר הראוי' להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון על פיו וכ' הכ"מ דהרמב"ם הוציא זה מדאמרינן לכל עון כו' אבל קם הוא לשבועה משמע דבראוי' לעדות עון וחטאת דצירף אחר עסקינן. ויל"ד הא לרמב"ם לעדות אשה ע"א נאמן מה"ת ומבואר בירושלמי יבמות דלעדות אשה מועיל עד בכתב. א"כ י"ל דגם לשבועה זוקק ע"א בכתב ומנ"ל לרמב"ם שאינו זוקק לשבועה רק היכא דבצירף עוד אחר יוציא ממון. ומתרץ ע"פ דברי התומים (סי' ל' סק"ו) דגם בע"א בעינן חקירות כדי שיהי' יכול להיות מוזם ויע"ש בש"ך חו"מ סי' כ"ט [דלא כנוב"י באה"ע סי' ע"ב] וכיון דבע"א א"א לקיים הזמה בעינן ראוי עכ"פ לצרפו עם עד אחר ואז מקרי ראוי להזמה. ובזה א"ש כיון דמדרבנן מועיל עדות שבכתב ממילא שייך בי' עונש הזמה ומקרי ע"א יכול להזים ע"י צירף עוד א' ומועיל עדותו לחייב ש"ד. ומתורץ קשיית הנוב"י עכת"ד ודפח"ח

יח) לפ"ז בנ"ד מקרי שפיר בע"א חזי לאיצטרופי כיון דמשכחת לה שיבוא ע"א ממדה"י. ואין לדחות דזה מציאות רחוק ומנין לנו דמקרי משום זה חזי לאיצטרופי ז"א. דהא כל החשש בע"א שצריך שיהי' חזי לאיצטרופי עם עוד א' הוא רק כמ"ש התומים שיהי' ראוי להזימו כנ"ל. והא התוס' העלו בסנהדרין (דף פ"א.) דגם באפשר להזימם באופן רחוק מקרי עדות שאתה יכול להזימם שכ' בחד תירץ דאי מתזמי קמאי כו' יע"ש ותירץ זה מוכרח כמ"ש האחרונים. א"כ גם בנ"ד כיון דמשכחת לה שיבוא ע"א ממדה"י אף דהוא אופן רחוק במציאות מ"מ מקרי משום זה עדות שאתה יכול להזימם א"כ שפיר מחייב שבועה מה"ת כיון דחזי לאיצטרופי. וא"כ בנ"ד א"ש דע"א יכול לחייב שבועה

יט) אולם לפ"ז יצמח לנו דין חדש דהיכי דיאמר הבע"ד שאין לו עדות כלל לא בכאן ולא במדה"י שאז לא מהני שום עדות אף ממדה"י כמ"ש בש"ע שם. אז שוב לא הוי חזי לאיצטרופי. א"כ באופן זה הדרא קשיית הגאון חידושי הרי"ם לדוכתא דאיך יכול לחייב שבועה

כ) איברא נלפע"ד דגם בזה יוכל לחייב שבועה דנהי דס"ל להרמב"ם דגם בע"א צריך שיהי' ראוי להזימו כנ"ל כמו שכ' הרב עטרת חכמים ע"פ דברי התומים. מ"מ מדרבנן קיי"ל דאף בשני עדים דוודאי צריך להיות ראוי להזימם. מ"מ מדרבנן מהני העדות בממון משום נעילת דלת וכמ"ש בח"מ (סי' ל') א"כ שוב מדרבנן א"צ ראוי להזימו ואף דלא חזי לאיצטרופי ג"כ יכול לחייב שבועה עכ"פ מדרבנן

כא) לפ"ז ארווח לן לתרץ קשיית אדומו"ר בחי' הרי"ם מה שכ' עוד שם וז"ל ונראה דלענין לחייב ממון משום שאינו יכול לישבע לא קשה כו' יע"ש. ולפי מה שהעלתי יש לתרץ דבזה לא שייך לומר כיון דע"א מחייב אותו שבועה. שוב נימא באם יש ב' עדות דאז אינו יכול לישבע דיהי' מתוך שאיל"מ. דהא מבואר בח"מ (סי' ע"ה סעיף י"ד) דלא אמרינן מתוך רק בשבועה דאורייתא. אבל בשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ יע"ש. ולפ"ז לפי מה שהעלתי דבע"א כיון דלא חזי לאיצטרופי הוי אינו ראוי להזימו ומהני העדות רק מדרבנן משום נעילת דלת, וא"כ החיוב שבועה שמחייב הע"א הוא רק מדרבנן. ושוב ל"ש בי' לומר מתוך שאיל"מ כנ"ל. וא"ש

כב) היוצא לנו מזה דהיכא דלית לי' רק ע"א אז שפיר יוכל הע"א לחייב שבועה עכ"פ מדרבנן כנ"ל אבל כשהביא ב' עדות אז כיון דע"א מחייב שבועה. וכיון דהביא ב' עדות אינו רשאי לישבע כנגדם ומתוך לא שייך בזה כיון דהשבועה רק מדרבנן כנ"ל. א"כ שוב גם לישבע א"צ. לפ"ז בנ"ד דלא הביא רק ע"א לבד. א"כ שוב יכול לחייב שבועה מדרבנן עכ"פ. וכ"ה החידושי הרי"ם בב' עדים דא"צ אף לישבע. [רק שהוא העלה מטעם דאם יהי' צריך לישבע ולא יכול לישבע משום דהוי ב' עדים יהי' מתוך והא פסל העדים] ואף אם נימא דבנ"ד מקרי שיש לו ב' עדים אז בוודאי הוי פשר בטעות שאילו ידע שיש לו ב' עדים לא הי' אומר שאין לו עדים ולא הי' מתפשר ועוד שהי' יכול לומר רק שיש לו ע"א ודו"ק.