בכורי שלמה חלק א רפה

בוודאי הדין שחוזר רק הרי"ף אשמעינן דאפילו לא טעה בעצמו רק הטעות ע"י הב"ד שטעו ג"כ הוי פשר בטעות וחוזר. וא"כ ה"ה בנ"ד שהטעות לא הי' ע"י הב"ד רק מפני ששמע מלוי שאחד מהב"ד אומר לו שצריך לקבל ואח"כ יעשו פשרה הוי פשרה בטעות ואף שהב"ד אמרו רק או קבלה או פשרה מ"מ לא גרע משטעה בעצמו דבוודאי הוי פשר בטעות. ובפרט דטרם גמר הפשרה אמרו לו הב"ד לראובן אף שאתמול אמרנו לך שהד"ת לא יכוף אותך למכור עסק הישן כפי שראינו היום מסכימים גם אנחנו למכור עסק הישן ולהתפשר למחול עסק החדש. [ואף שכונת הב"ד הי' מפני הפחד שהפחיד שמעון לראובן] מ"מ נתאמת אצל ראובן ביותר דברי לוי שלא יזכה בכל העשרים פראצענט וגם יצרוך לקבל. דבצירף של הפחד ורוע פסק של ראובן יעצוהו למכור. ואף שהב"ד אמרו לו מקודם שהד"ת לא יכופהו למכור חשב שהב"ד יחשבו שאף אם ישיג בד"ת עשרה פראצענט או חמשה עשר פראצענט ג"כ א"צ למכור עסק הישן. אולם ראובן ידע בנפשו שאם לא יהיו לו כל העשרים פראצענט יזיק מאד לעסק הישן. וכיון ששמע שצריך לקבל ואח"כ יעשו פשרה מפי לוי קרובו איש אמונים שבוודאי לא ישקר חלילה ולא. יטעה אותו להפסידו. א"כ הוי פשר בטעות וחוזר כיון דבאמת נתברר שלא הי' צריך לקבל כלל וגם זכה בכל העשרים פראצענט. רק שיצרוך לתת ג' או ד' מאות רו"כ עבור הקבלה. וממילא כיון שזכה בהעשרים פראצענט שוב א"צ למכור עסק הישן. כיון דשמעון מכר גם לשותף אחר ערך עשרים פראצענט מעסק החדש. וא"כ לא יהי' לו יותר בעסק החדש מבעסק הישן רק ערך עשרה פראצענט. ולא יוכל להזיק לעסק הישן. וא"כ הוי פשר בטעות וקנין בטעות וחוזר ודו"ק

ו) ואף דברמ"א (בסי' כ"ה) כ' דדוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה או כדומה לזה יע"ש. אולם עי' בשו"ת אלשיך (סי' י"ד) וז"ל ומהראיה שהביא מהרי"ק (בסי' קי"א) נראה ברור שאפילו לא אמרו למורשה דבר כ"א שהי' טוען דאסיק אדעתי' שכתיבת חמותה היתה קודמת נראה דמהימן משום דהוי מילתא דעביד אינש למיטעי ואנן סהדי דמסתמא הכי אסיק אדעתייהו. דאי לא תימא הכי מאי איכפת לי' למעבד פשרה ולאפסודי ממון רב דמאן מעכב בידי' דלא ליגבי כל שטר כתובתה משל' דלא בשופטני עסקינן אלא ודאי דאסיק אדעתי' שחמותה היתה קודמת ומה עביד וראי' גמורה מההיא דפ' חזקת הבתים שהביא מהרי"ק ז"ל דהתם טעה מאליו במה דלא הו"ל למטעי כ"ש בהא דנ"ד דאפילו לא אמרו לו דבר וודאי דלא אתפשר אלא דטעה בהכי והוא מלתא דעביד אינש למטעי דלאו כ"ע דינא גמירי ואדרבא מסברא הי' מסתבר טפי דהיא קודמת לכלתה עכ"ל יע"ש. והכנה"ג בח"מ (סי' כ"ה) הביאו בקיצור להלכה ולא הביא דהוא מחולק על הרמ"א. מוכח דאינו חולק והרמ"א מודה להרב אלשיך דהיכא דאיכא רגלים לדבר שטעה אף שלא גילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה מ"מ כיון דאיכא רגלים לדבר שטעה והתפשר משום שחשב שיצרוך לישבע הוי פשר בטעות וזה מדיוק בדברי הרמ"א שכ' ודוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה או כדומה לזה ע"כ דהיינו רגלים לדבר דהוי ג"כ כגילוי דעת זה כוונתו כדומה לזה. ועי' בשו"ת מהריב"ל (בח"ב סי' ע"ג) שכתב דבדאיכא רגלים לדבר שטעה נאמן אדם לומר שטעה בדין ובליכא רגלים לדבר אינו נאמן יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד אי לך רגלים לדבר גדול מזה כיון ששמע מלוי קרובו שצריך לקבל וקרובו מעיד שהתפשר בשביל זה. אף שאינו עד מ"מ רגלים לדבר הוי וראיה לזה מח"מ (סי' ע"ה סעיף כ"ג) שכ' הרמ"א בשם הרי"ף ורמב"ם והרא"ש וב"י בשם הרמב"ן והר"ן ז"ל דכל שאומר שהוגד לו מפי נאמן אפילו קרוב שלו משביעין אותו היסת. ואף דהש"ך חולק בשהאחר אינו מעיד. מ"מ כשהוא לפנינו ומעיד גם הש"ך מודה וכ"כ בשו"ת תרומת הדשן (סי' ש"מ) דזה מקרי רגלים לדבר כיון ששמע מפי קרוב יע"ש. וא"כ בנ"ד כיון דלוי מעיד לפנינו אף שהוא קרוב מ"מ הוי רגלים לדבר. וכן יש להוכיח מרשב"א בחי' לשבועות (דף ל"א) שכ' דכל דאיכא עדים פסולי דרבנן מועיל תפיסה יע"ש. אף דהתם הטעם משום דמה"ת מיחזי חזי מ"מ כיון דרבנן פסלוהו למה מועיל תפיסה הא הפקר ב"ד הפקר. אע"כ דאף דפסולים מ"מ רגלים לדבר מיהא איכא ולכן מועיל תפיסה. דאף דלא נוכל להוציא בדיינים כיון דפסולי דרבנן מ"מ עביד אינש דינא לנפשי'. וא"כ בנ"ד נהי דלוי פסול מה"ת לעדות זה מחמת שהוא קרובו מ"מ לא גרע מרגלים לדבר. היוצא לנו מזה דבנ"ד הוי רגלים לדבר שטעה וממילא הוי פשר בטעות וחוזר. ובלא"ה כיון דשמעון הי' לו כתב מהאדון שמכר לו טרם שמכר ראובן משמעון וגם הב"ד הגידו לראובן שאינו בר מיצרא כיון שלקחו מעכו"ם וגם השטר שותפות שביניהם לא מהני לנידון זה. רק שראובן טען שלא ידע מזה הכתב. אף שידע בנפשו דהכתב הזמן הוא מקודם מ"מ כיון שלא הי' יכול לברר שקרו עביד אינש למטעי בהכי דיצרוך לקבל או דלכל הפחות לא יזכה בכל העשרים פראצענט רק החצי וכדומה. ואז יזיק לעסק הישן וגם מפני שהב"ד הסכימו שיתפשר והם פשרו ביניהם מזה שפט שלא יזכה בכל העשרים פראצענט. וממילא יזיק לעסק הישן ומוכרח למכור. וא"כ הוי פשרה וקנין בטעות וחוזר. ועי' בשו"ת מהר"ש הלוי (חח"מ סי' כ"ו) בשם מהרח"ש ומהר"ם הלוי דכל שהדעת טועה בכך יכול לטעון שטעה בדין יע"ש בראובן שנתפש מן המלכות ואמר שנתפש בעבור הכולל ונתפשרו לתת לו סך כך וכך ושוב ידעו הכולל שמן הדין אע"פ שנתפש בעד הכולל אין חייבין לפרוע לו פשרה בטעות הוא ובטלה. וכן פסק מהר"ש ז"ל שם יע"ש. שאינו מזכיר כלל שגילו דעתם בשעת הפשר דמ"ה מתפשרים בשביל שחייבים בדין. אע"כ דכיון שהב"ד יכירו דבא מטעות נאמנים לומר דטעו בדין. וא"כ ה"ה בנ"ד נאמן ראובן לומר דטעה כיון דאיכא רגלים לדבר כנ"ל. ועי' בש"ך בח"מ (סי' רל"ב) בשם השלטי גבורים דהא דקיי"ל בנותן לחבירו יותר מכפי המגיע לו דאמרינן מתנה יהיב לי' מ"מ אם חזר אח"כ ואמר שטעה נאמן אף שהוא דבר שאין אדם טועה. ועי' בש"ך סק"ב ואפילו להגהת מרדכי דס"ל דאינו נאמן לומר טעיתי היינו להוציא אבל כאן שהוא מוחזק נאמן כל שלא גילה דעתו דלשם מתנה יהיב לי'. ועי' ברמ"א (סי' קמ"ו סעיף י"ח) בשם הרשב"א דנאמן לומר טעיתי. ועי' בח"מ (סי' ע"ט) במודה לפני ב"ד שחייב וחזר ואמר נזכרתי שפרעתי והרי עדים נאמן. ואף בלא מגו יע"ש. היוצא לנו מזה דבנ"ד הפשר והמכירה בטלה כיון דהי' בטעות ונאמן ראובן לומר דהי' בטעות כיון שנתגלה גם להב"ד שהי' בטעות ואז לכ"ע בטל הפשר והמקח

באופן אחר נלפע"ד לומר דבנ"ד הוי פשר בטעות דהנה הש"ך (בח"מ סי' כ"ה ס"ק מ"ח) הביא בשם בה"ג וז"ל אדם שתפש בדין בעל אחוזתו או אחיו או אחותו ואמר להם ממון בבית אבי ולא מצאתי אותו ופסקו עליהם שבועה ועשו ביניהם פשרה ונתנו לו דבר מועט ומחל להם את השבועה וקנו מידו אי קנו מידו בלשון הזה שנטלת ממון זה ומחלת כל שיש אע"פ שנתגלה עליהם ממון אביו מה שעשה עשוי שהרי מחל להם אבל אם בלשון כו' עכ"ל. ועי' בנתיבות המשפט (בביאורים סק"כ) ד"ה ודוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה שהקשה על בה"ג דהא מבואר (בסי' י"ב סעיף י"ד) דאם כפר ונתפשר ואח"כ הביא עדים דיכול לחזור בו וה"נ ממש כן הוא דמעיקרא כפר ואח"כ נתגלה וע"כ בעדים. ומתרץ הנה"מ דמיירי שאח"כ נתגלה עליהם ממון מה שלא ידעו הם ג"כ מעיקרא ולא הי' טעות הפשר כלל כי כן הי' מו"מ ביניהם כו' יע"ש. גם בחידושים שהעלה אבל אם נתודע שהי' להם ממון שידעו בשעת פשרה הוי פשרה בטעות אפילו אם פירש בשעת הפשר שמוחל הטעות ע"ש וא"כ בנ"ד דשמעון ידע מהפסק דין שזכה ראובן בכל העשרים פראצענט רק שראובן לא ידע א"כ אף שפירש בשעת הפשר שמוחל הטעות הוי פשר בטעות וחוזר. ועי' בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' רכ"ח) נראה אף שלא הגיד בשעת הפשר דבשביל דינו של לוי יטול אותו סך ומוחל לו השאר. מ"מ כיון שנתגלה שלוי טעה בדינו קנין בטעות הוא וחוזר. וגם משו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' מ"ב) נראה דגילוי דעת זה לאו דוקא רק באם הב"ד יראו דהפשר בטעות