בכורי שלמה חלק א רפד

הו"ל כתלוהו ויהיב והקנין וביטול מודעא הכל הי' מחמת אונס וחייב להחזיר מה שנתן לו ע"פ פשרה זו וכ"כ ב"י בשם הרשב"א עכ"ל. וכ"כ הנתיבות המשפט בשם מהרי"ט (ח"ב ח"מ סי' צ"ה) וכ"כ בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' כ"ג) ועי' בשו"ת מבי"ט (ח"א סי' קל"ו) כעין זה. וא"כ ה"ה בנ"ד לפי מה שטוען שמעון דאינו מאמין לראובן במה ששמע מלוי שלא זכה בדינו. רק כמו שהב"ד אמרו לו דהד"ת לא יכוף אותו למכור עסקו הישן רק מפני האונס יסכימו שימכור ראובן ע"כ. וא"כ שוב א"צ למסירת מודעא כיון דרק מפני האונס מכר. והוי פשרה באונס וקנין בטעות וחוזר. ועי' בשו"ת מו"ה בצלאל אשכנזי (סי' ט"ז) וז"ל נמצא דלדעת רבינו האי גאון ור"ח והרמב"ם והרמ"ה והרב בעל העיטור והרמב"ן והריטב"א והר"ן והרב המגיד והרשב"ץ ז"ל אפילו באונס ממון סגי בהפחדה ובהגזמה לבד. ולדעת הר"י החסיד ז"ל והרשב"א ז"ל אפילו השומע בקול ב"ד ואפילו הב"ד בעצמו דקא מאיימי והיכולת בידן הרי זה אונס ומאחר דכולהו הני רבוותא אשר המה עמודי ההוראה הכין ס"ל להם שומעין וליכא למינדא מינייהו ואם יחיד חולק כאשר כתב מהרי"ק ז"ל אין שומעין לו כש"כ כי יש לתרץ דלא פליגי ואין להאריך בזה עכ"ל יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד שגיזם עליו להפסידו ולבל להראות חשבון מכירת עצים מיער החדש וכמו ששמעו גם הב"ד מזה והגידו לראובן שיתפשר בשביל זה ג"כ. פשוט דהוי אונס וא"כ המחילה הי' באונס והכירו הב"ד אנסו כנ"ל פשוט דבטל המחילה מעסק החדש. ועי' בשו"ת הרלנ"ח (סי' ל"ד). ועי' בשו"ת מרבינו רמ"ע מפאנו (סי' מ"ב) וז"ל אבל אם אנסוהו למכור בפחות הוי כמתנה שהיא בטלה לדברי הכל ויש למהרי"ק בתשובה (סי' קפ"ה) דברים צריכים ישוב עם האמור כאן וא"צ בנ"ד להאריך בכך. ואולם רוב הפוסקים שוים במתנה ומחילה דכי הדדי נינהו שא"צ מודעא לבטלה כי פליג בזביני ופשר כמכר ודכ"ע נמי איכא גווני בזביני דמינכר אונסי' ולא צריכה מודעא ועובדא דידן ודאי מתנה היא ולא זביני דהא ההוא מעט מהרבה דשקיל שמעון דידיה קא שקיל ולא יהיב ליה ראובן מדיליה כלום ואפילו בזביני אם לא ראו העדים שקבל המוכר כל המעות אלא הודה בפניהם שקבל ועכשיו אומר שלא קבל מהימנינן ליה ע"כ לשונו הזהב. וא"כ ה"ה בנ"ד לא שקיל כלום עבור הזכות של העשרים פראצענט. והסך שני אלפים רו"כ שקבל מדידי' קא שקיל ולא יהיב לי' שמעון מדיליה כלום. ועי' בשו"ת רשד"ם (חיו"ד סי' פ"ח) דאפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם היכא דידעינן באונסיה לא מהני ביטול מודעא במתנה ע"ש. ועי' בשו"ת מבי"ט (ח"ב סי' כ"ח) דכשמכר בפחות משויו הוי דומיא דאנסוהו ליתן או למחול דאינה מתנה ולא מחילה יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד על מכירת יער הישן דמכר בפחות משויו יותר משתות מכפי שהי' יכול להשיג באם לא מכר בפעם אחת [דהא לולא הפשרה לא רצה למכור כלל. עי' לקמן אות ח'] א"כ הוי כאנסוהו ליתן או למחול ובטל הקנין. וכן בעסק החדש לא קבל כלל עבור הזכות של העשרים פראצענט ועכ"פ לא השיג כל השויו א"כ לכל הפחות הוי כמכרו בפחות דדינו כמתנה. ועי' בב"י (בסי' ר"ה) דבמתנה היכא דידעו באונסי' אפילו אם בטל לא מהני ביטול מודעא וכ"ה דעת רבינו ירוחם (דלא כנ"י בפ' ח"ה] וכ"ד הרא"ש ז"ל. וכ"כ הגמי"י בפ"ה דה' מכירה. וכ' הב"ח דכהרא"ש ז"ל נקטינן יע"ש. וכ"כ בשו"ת מהרשד"ם (חח"מ סי' ע"ח) וז"ל וגם אני אומר שלא הי' צריך ר' מודעא לזה אחר שעינינו הרואות שכל מה שהי' עושה הי' מחמת האונס יע"ש, וא"כ ה"ה בנ"ד כיון דהמחילה מעסק החדש הי' באונס כנ"ל בטלה ושוב בטל גם הקנין מעסק הישן דתלוי זה בזה. עוד נלפע"ד לפי מ"ש בשו"ת הרש"ך (בח"ב סי' ר"ז) דגם היכא דאמרינן דאגב אונסיה גמר ומקני היינו דוקא אם כבר בא ליד האנס אבל כל זמן שלא בא ליד האנס. יכול לחזור בו יע"ש. וא"כ בנ"ד דעסק הישן שהי' מוכרח למכור מפני האונס כנ"ל עדיין לא בא לרשות שמעון כל זמן שלא נכתב אקט רעיענטנא ולא נתן עוד הסך עשרה אלפים וחמשה מאות רו"כ והוועכסלין ע"ס הנשאר. והוא עדיין ת"י ראובן וברשותו מ"ה יכול ראובן עוד לחזור בו ודו"ק. ועי' בשו"ת מהרש"ל (סי' כ"ה) דס"ל דבהשליש מעות ביד שליש והשליש עצמו יודע באונס של זה צריך להחזיר המעות גם בלא ב"ד יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד דהב"ד ידעו באנסו כמו שאמרו לו הב"ד שיתפשר בשביל האונס א"כ הוי תלוהו ויהיב על טענת העשרים פראצענט ובטלה המחילה ושוב בטל גם קנין מיער הישן דזה תלוי בזה. כנ"ל. ועוד כיון שנתאנה על יותר משתות כנ"ל כפי ששוה אצלו א"כ הוי תלוהו ויהיב ובטל הקנין. ונלפע"ד דבנ"ד כ"ע מודו דבזה לא שייך עביד אינש דגזים ולא עביד עי' בשו"ת מהר"י אדרבי בשו"ת משפטי שמואל (סי' ל"ה) דלא אמרו עביד אינש דגזים ולא עביד אלא בדבר שעדיין מחוסר מעשה כגון שהפחידו להביאו בעש"ג וכיוצא. אבל היכא שאינו מחוסר מעשה ויש יכולת בידו לעשות כגון לעכב ממון חבירו שיש בידו פשיטא דעביד אינש דגזים ועביד. ועי' בני חייא (סי' ר"ה) וזרע אברהם (ח"מ סי' י"ב וי"ג) יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד דגזים דלא יראה לראובן חשבון של עסק החדש ממכירת העצים דזה בידו ואינו מחוסר מעשה דהוא בשב ואל תעשה. וגם יוכל לעכב מעות פדיון של ראובן איזה זמן ובל ידע. ובזה לכ"ע עביד אינש דגזים ועביד ומקרי אונס. ועי' בשו"ת מהרי"ט (חח"מ סי' ד') בהא דעביד אינש דגזים ולא עביד היינו היכא שהגזים עליו במילתא אחריתי למסור ממונו או גופו דלית לי' הנאה בגזים דאימר לא עביד. אבל כשמגזים אותו באותו דבר עצמו להוציא בדיניהם ולא השיב ידו מבלע עד עשותו ועד הקימו מזימות לבו בהא וודאי לא שייך טעמא דעביד אינש דגזים ולא עביד יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד במה שגזם עליו שהליווראנט יקנה רק אצלו ג"כ והנה מזה דיש לו בעסק החדש יותר חלק מבעסק הישן. וגם במה שלא יראה לו חשבון מעסק החדש ג"כ יהנה שיהי' כל העסק בידו כאדם העושה בשלו ולא ישאל פי שותפו וגם יוכל לעכב איזה זמן מעות הפדיון של ראובן ובל ידע מזה. בוודאי גזים ועביד. היוצא לנו מכל זה דהעלתי דאצל עסק החדש מקרי מחילה וכיון דידעו הב"ד באונסי' הוי מחילה בטעות וחוזר. וגם הקנין על העסק הישן הי' בטעות כנ"ל. ובלא"ה זה תלוי בזה וכיון שנתבטל הפשרה בטל הקנין של עסק הישן וחוזר ראובן מהקנין

ה) טענת ראובן השלישית שהפשר הי' בטעות שנתפשר רק מפני ששמע מלוי קרובו בשם אחד מהב"ד שיצרוך לקבל ואח"כ יהי' פשר. וחשב שמלבד הקבלה שיצרוך לקבל יעשו פשרה על העשרים פרי' וא"כ יזיק לעסק הישן כיון שלא יקבל כל העשרים פרי' אבל שמעון הי' לו גילוי דעת ברור ואלו ראובן הי' לו ג"כ גילוי דעת ברור מהפסק שזכה בהעשרי' פראצענט כלם. רק יצרוך לתת ד' מאות רו"כ או שעכ"פ הי' יודע שבאם יהי' פשר לא יצרוך לקבל לא היה מוחל העשרים פרי' וגם לא הי' צריך למכור עסק הישן. עכת"ד. הוא טענה מעלייתא. כמ"ש בח"מ (סי' כ"ה) דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואח"כ ידע שאינו בן שבועה אע"פ שקנו מידו על הפשרה אינו כלום דקנין בטעות הוא וחוזר ע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד דמה שנתפשר ראובן לפי ששמע מלוי שהגיד לו בשם אחד מהדיינים כן. ואף שהדיין לא אמר שיצרוך לקבל וגם ישיג רק מקצת טענתו מ"מ כיון שלוי טעה בלשונו והגיד שיצרוך לקבל וגם יעשו פשר הוי פשר בטעות וחוזר. כיון דאלו לא שמע כן מלוי לא הי' נתפשר רק לשמוע הד"ת. ואין לחלק דזה דוקא באם הדיין טעה הוי פשר בטעות. אבל בנ"ד הוי כמו שלוה טעה בעצמו ז"א עי' בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' רכ"ז) שכ' וז"ל. דכל קנין בטעות חוזר דהכי אמרינן בפ"ק דגיטין הכי הנהו גינאי דעביד חושבנא בהדי הדדי פש חמשה אסתרי גבי חד מינייהו כו'. אבל אם הדבר הזה ברור שהקנין נעשה ע"י טעות אינו קנין ובין אם טעה הוא בעצמו או הטעוהו ב"ד הכל הוא אחד לענין זה וכ"כ הרי"ף בתשובה. כו'. למדנו מדבריו ז"ל שאפילו לא טעה מעצמו אלא שהטעוהו ב"ד וקנו מיני' בפשרה או במחילה הו"ל קנין בטעות וחוזר כו' עכ"ל יע"ש. נראה מדברי התשב"ץ שאם הוי הפשר מפני שטעה בעצמו