בכורי שלמה חלק א רעד

מ"ה פוסק רש"י כירושלמי דמת ג"כ אסור

ע) באופן אחר קצת נוכל לתרץ שיטת רש"י. דרש"י לשיטתי' דס"ל בביצה (דף ל"ג.) בהא דאמרינן והלכתא יבשתא שרי וכ' רש"י הך והלכתא אליבא דמאן דאית לי' מוקצ'. אבל אנן כר' שמעון קיי"ל. יע"ש. אמנם התוס' והרא"ש חולקים על פירש"י יע"ש. א"כ רש"י לשיטתי' א"ש. כיון דמפורש בירושלמי דעבד עובדא דגם מת אסור. והי' קשה לו דיהי' פלוגתא להלכה בין ירושלמי לבבלי. לכן העלה רש"י לשיטתי' אף דכתיב והלכתא מ"מ הוא רק למאן דאמר דמותר מותר. אבל להלכה מודה הבבלי לירו' דמת ג"כ אסור. ומיושב שיטת רש"י בס' הפרדס על נכון. אולם להלכה קיי"ל כדעת רוב פוסקים כמו דאמרינן בבבלי והלכתא מת מותר. וכמו שהבאתי ב' האור זרוע דאע"ג דאמר מר בר רב אשי אפילו מת אסורה נדחית דאסיקנא ולא היא ההיא שוטה כו' יע"ש. וכדעת הרשב"א בברכות שם. דאף אם כתיב ולא היא ג"כ סתמא דתלמוד אומר כן וכן קיי"ל להלכה דהיכא דאמר בש"ס והלכתא הוי הלכה כדעת התוס' והרא"ש הנ"ל. אבל מ"מ על רש"י ז"ל ליכא השגה כנ"ל

עא) היוצא לנו מכל דברינו שיש בנ"ד צדדים להתיר. אולם מסתפינא להגיד בענין זה דבר הלכה רק דרך הערה בעלמא. לפלפולא. מפני שראיתי גדולי ישראל וגאוני ארץ נסוגו אחור להגיד בענינים אלו היתירים. מפני דברי הירושלמי והפ"י שהבאתי בריש תשובתי. ואיך ארהב בנפשי אני קטן הערך להגיד בזה דבר הלכה. לזאת באתי להודיע בזה כי אני מבטל דברי לא שרירים ולא קיימים. בלתי אם כבוד גאונו יסכים אתי להלכה עם עוד גדול

אלה דברי ידידו מוקירו ומכבדו כערכו הרם משתחוה מרחוק מול הדרת קדשו המצפה לתשובתו הרמתה אם כנים דברי ואשתה בצמא דבריו הקדושים דו"ש באהבה רבה ובאהבת עולם

שלמה אברהם בהמופלג אי"א כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י

סימן ט

ב"ה י"ב ניסן תרל"ה לפ"ק קעמפנא יע"א

שלום רב לכבוד ידידי הרב כו' כש"ת מו"ה שלמה אברהם רזעכטע נ"י

א) אחדשה"ט. מכתב רו"מ הגיעני. בו בקש מידי להכניס עצמי בדבר הלכה בענין מינקת חבירו וגם לשים עין על דבריו היקרים אולם לגודל חולשתי כעת ל"ע לא אוכל לטייל ארוכות וקצרות. גם איני מופנה מכל צד מטרדות שונות. לזאת הנני להשיבו ואנקוט בקצרה כי דבריו בכלל הם מכוונים להלכה. ובאיזה מקומות כיון אל מה שכתבתי והוא אתי בכתובים ואף שבאיזה מקומות יש לי לסתור ולבנות בדבריו הנחמדים אין הזמן גרמא לכתוב לו כעת ועוד חזון למועד אי"ה. ולהלכה יפה הורה להתיר בנידון דידי'. וגדולה מזו התרתי לפני שמונה שנים מה שנשאלתי מרב א'. ולמען כבודו הנני שולח בזה לוטה לכת"ר גוף תשובתי מה שהשבתי אז ומתוכו ילמוד דבנידון דידי' כ"ש דיש להקל שתנשא אחר ט"ו חודש. וז"ל שם. ע"ד אשה אלמנה שהיתה מניקה ועוד בחיי בעלה גזרו הרופאים עלי' שלא תינק בעצמה שעי"ז תהי' מסוכנת והיתה מחזרת אחר מינקת ולא עלתה בידה ולא השגיחה על דברי הרופאים ואח"כ מת בעלה והניח אותה עם שלשה ילדים ריקם בעוני וחוסר כל. ואח"כ נפלה למשכב החזק ואמרו לה הרופאים שבאם תניק הולד עוד ג' ימים לא יהי' לה תרופה למחלתה והיתה מוכרחת לגמול אותו והילד הי' אז בערך בן שנה. וכעת הוקרה לפני' שידוך הגון לישא אותה שיהי' טוב לה ולולדי' והוא לטובת היתומים. אמנם באופן ובתנאי שתנשא אותה לאלתר בלי איחור כלל וכלל. והאלמנה הלזו אין לה ולילדי' מקום מנוח. ולזה נשאלתי אם יש למצוא היתר שתהיה תוכל להנשא לאחר ט"ו חודש אחרי שהאחרונים ובראשם בעל הפ"י סמכו על זה להקל במקום דחק וצורך גדול. ומה גם בנ"ד שהוא במקום דחק והוא לטובת היתומים למען יהי' להם מקום מנוח וימצאו די ספוק' להחיות את נפשם. ע"כ דבר השאלה. והשיבותי. הנה היכא דלא תוכל להניק הן מסכנת הולד דחלבה ארסיי או דהיא תהי' בסכנה אם יש רגלים לדבר דהוא כן באופן דאין לחשוד להרופאים דבאו בשכרם מבואר בס' בני אהובה מהגאון בעל או"ת דהדבר יצא בהיתר ע"פ רוב גדולי ישראל שהיו בימים האלו. אמנם לכאורה י"ל דזה דוקא אם נתברר בעוד בחיי בעלה. משא"כ אם בשעת מיתת בעלה היתה יכולה להניק ואח"כ נפלה למשכב וע"פ מאמר הרופאים הוא עי"ז שמניקה את הולד והוצרכה לגמול אותו. י"ל כיון דבעת שמת בעלה היתה בכלל מינקת חבירו אסורה להנשא עד כ"ד חודש. וראי' לזה מדברי הרא"ש בסוגיא דכתובות וז"ל ומטעם זה נראה להתיר אשה שצמקו דדי' ואינה רגילה להניק לעולם או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לה מינקת בחיי בעלה עכ"ל. מבואר דאם צמקו לאחר מיתת בעלה ולא הי' לה חלב להניק את בנה אסורה להנשא. וע"כ כיון דהי' חל עלי' שם מינקת בשעה שמת בעלה נשארת באיסורא. ודוקא אם לא הי' לה חלב בעוד חיי בעלה דלא היתה מיד בכלל מינקת חבירו. וכ"כ אם אחר מיתת בעלה נולד לה מיחוש שלא תוכל להניק שהוא לסכנה הן לה והן לולד והוצרכה ליתן למינקת או לגמול אותו אעפ"כ היא בכלל מנ"ח ואסורא להנשא עד כ"ד חודש

ב) אלא דיש לעי' בזה ע"פ דברי התוס' בסוגיא בד"ה ואמר ר"נ א"ש הלכה כר"מ בגזרותיו דז"ל אין לפרש דגזרינן מת אטו לא מת וכו' דא"כ היכא שרי' ר"נ לבי ר"ג אלא די"ל דגזרינן במת שמא תהרגנו ונתנה בנה להניק שמא תחזור בה וגמלתו אטו שמא תגמלנו ועדיין הוא צריך להניק עכ"ל. ונתקשה מהרש"א למה לא נגזור הא אטו הא כמו גבי הבחנה והי' נ"ל ליישב בשלמא גבי הבחנה הגזרה הי' על כל הנשים שמתו בעליהם דאסורי' להנשא עד שלשה חדשים ובגזירה זו נכללו כל הנשים ומ"ה אף הנשים שאינם ראוים לילד אפ"ה אסורים משום לא פלוג. משא"כ בגזרה זו דמינקת חבירו אסורא להנשא עד כ"ד חודש ולא נכלל אלא אשה שהיא בכלל מינקת משא"כ אשה שאין עלי' שם מינקת וודאי לא הי' בכלל הגזירה דהא אין עלי' שם מינקת כלל ולכן אם מת הולד או נתנה למניקה או גמלתו דשוב אין עלי' שם מינקת כלל לא יתכן לומר דאסורא משום לא פלוג בגזירתם כיון דלא גזרו רק ע מינקת חבירו והנהו אין עליהם שם מינקת ול"ש לגזור בהו הא אטו הא משום לא פלוג. ולכן הוצרכו התוס' לזה דלא אסורי משום לא פלוג. אלא דבמת חיישי' שלא תהרגנו. ונתנה בנה למניקה שמא תחזור בה וגמלתו שמא תגמלנו והיינו דאם תהי' מותרת להנשא חי' שמא תגמלנו להנשא משו"ה אסרוה אף בגמלתו דשוב אין לחוש דתגמלנו להנשא. כיון דתהיה אז ג"כ אסורא להנשא. סתמא דמילתא דלא תגמלנו. וראיתי שכוונתי בזה לנוב"י והוא נכון בסברא

ג) אלא דא"כ יהי' קשה מאי פריך הגמ' על הברייתא דקתני נתנה בנה למניקה או גמלתו או מת מותרת להנשא מיד מהא דתניא הרי שהיתה רדופה לילך לבית אבי' וכו' דק' הגמ' דכמו דקיי"ל כר"מ בגזרותיו דגם אשה שאינה ראוי' לילד צריכה להמתין ג' חדשים אף דגבה ל"ש הטעם דהבחנה אפ"ה אסורא משום לא פלוג כ"כ נגזר גם בגמלתו או נתנה למניקה או מת משום לא פלוג דלפמ"ש לא שייך בזה לא פלוג כיון דהגזירה לא הי' אלא על אשה דשם מינקת עלי' ולש"ל דגזרי הא אטו הא

ד) ונראה ליישב ע"פ תשוב' הרא"ש הביאו הב"י בסי' י"ג ובש"ע סעיף ט"ו דאם נתנה למניקה ג"ח בחיי בעלה מותרת ומבואר בב"י הא דבעינן ג"ח בחיי בעלה דוקא משום דבתוך ג"ח אפשר שיחזור החלב להאשה וראוי היא להניקה וכל ג"ח שם מינקת עלי' אבל בשפסקה ג"ח להניק י"ל דצמקו