בכורי שלמה חלק א רסו

שכ' שאינו מקפיד לרפאת החלב היינו דלא יהיב לה בצים וחלב שעי"ז תרפא את החלב שלה וא"כ נוגע ג"כ להוצאות וא"כ י"ל דלעולם במקום שאינו נוגע להוצאות שלו מקפיד גם על ילד דחברי' כמו על דידי'. א"כ נסתר תירץ של הרב דרושת ארי

כד) ונלפע"ד לתרץ קשית הכסף משנה על הרמב"ם והסמ"ג דנקטו הטעם משום דחסא. מה שנראה מש"ס דאידחי טעם זה. דלהרמב"ם ז"ל הי' קשה לו על הברייתא למה הוצרך לומר מעוברת כלל ודי באמרו לא ישא אדם מינקת חבירו וממילא ידענו שמעוברת לא ישא דהרי סופה להיות מניקה אלא וודאי שיש איזה איסור מוסיף במעוברת מלבד מה שסופה להיות מניקה. ונ"מ אפילו היכא דלא שייך איסור מניקה כגון בצמקו דדי' או בגרושה שלא שייך בי' טעם דמניקה שג"כ אסורה ועל זו שאל הטעם שהרי איסור מניקה לא שייך בצמקו דדי'. וכ"כ הנוב"י (מהד"ק חאה"ע סי' י"ח) שהיה קשה להר"ש כנ"ל. ומשני לי' משום סנדל ודחסא. והקשה דידי' נמי. פי' אף שידע שיש סברא שיחוס יותר על דידי' מעל דידה.. מ"מ הי' פשוט להש"ס דבשביל חילוק דק זה לא יהי' מספיק דנגזור בשביל זה לבד על הכלל במעוברת חבירו. מ"ה תירץ הש"ס דהעיקר מה שאסרו מעוברת חבירו הוא משום דסתם מעוברת למיניקה קיימא. ושוב גם מעוברת אסור. וא"כ לפי האמת אף במקום דל"ש הטעם דמעוברת למניקה קיימא מ"מ שייך טעם דדחסא שיהי' אסור גם מעוברת חבירו בגרושה וצמקו דדי' אף דלא שייך בהו טעם דמעוברת למניקה קיימא מטעם לא פלוג שיהי' נגרר המיעוט דל"ש בהו טעם דלמניקה קיימא להרוב דשייך בהו טעם דלמניקא קיימא. והוא מטעם דעכ"פ שייך בהו טעם דדיחסא. אבל אי לא הי' שייך הטעם דדחסא לא היינו אומרים לא פלוג בגרושה ובצמקה כיון דמינכר בין צמקה ללא צמקה ובין גרושה לאלמנה. וכמו שהעלתי ב' הרא"ש. ומ"ה הוצרך הרמב"ם לומר דעכ"פ נשאר הטעם דדחסא כדי לגזור עליו אף במקום דלא שייך הטעם למניקה קיים מטעם לא פלוג

כה) לפ"ז מיושב שפיר דנקט מעוברת חבירו. דאל"ה היינו יכולים לטעות דוקא במה דשייך בי' טעם דלמניקה קיימא אז אסור גם במעוברת חבירו. אבל במקום דל"ש הטעם דמניקה אז מותר גם במעוברת חבירו. מ"ה הוצרך לומר בפי' מעוברת חבירו להשמיענו דגם במקום דל"ש הטעם דלמניקה קיימא אפ"ה אסור מטעם דיחסא, לפ"ז מוכרח כמ"ש הרמב"ם דאל"ה הדרא קושיא הנ"ל לדוכתא. ומיושב קשית הכ"מ על הרמב"ם ז"ל. שוב מצאתי בס' בית מאיר (בסי' י"ג) שכ' וז"ל ושפיר י"ל דזה טעם הר"מ וסובר אף דמסקינן דלא מההוא טעמא ראוי לגזור עיקר הגזירה מ"מ מאחר שגזרו מטעם הנקה שוב לא חלקו וגזרו אף על צ"ד מטעם דחסא וכבר כ' הלח"מ דאפשר דלא גרס אלא. עכ"ל. ושמחתי כי כוונתי בעזה"י לדעת הגדול בעיקר תירוצי רק אני הוספתי דדינו של הרמב"ם מוכרח דאל"ה הדרא קשיות הנ"ל לדוכתא

כו) ובשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' צ"ה) מתרץ שיטת הרמב"ם והסמ"ג ג"כ בטוב טעם ודעת. ותוכן דבריו די"ל באמת דגם להמסקנא דיבמות קיימא האי טעמא דדחסא והא דמסיק הש"ס אלא משום דסתם מעוברת למניקה קיימא משום דהוי קשה לי' אי הכי דידי' נמי ולזה מסיק הש"ס דסתם מעוברת למניקה קיימא והכי פירושא כיון דכשתלד ותניק חייב לגרשה משום מינקת חבירו ע"כ חיישינן לדחסא כדי שלא יהי' בר קיימא ולא יצרך לגרשה. ומשא"כ בדידיה לא חיישינן לדחסא כיון שמותר לקיימה כשתלד ותניק יע"ש. ובשו"ת שמן רוקח (ח"א סי' נ"ו) מביאו וכ' על זה דהיא מרגניתא דלית ביה טימא. יע"ש. אולם דעת רוב פוסקים דהטעם דדיחסא אידחי לגמרי ושוב הדין בצמקו דדי' כמו שאבאר בעזה"י לקמן (אות כ"ח)

כז) [מדי דברי בזה נוראות נפלאתי על מה שכ' בלבוש באה"ע (סי' י"ג סי"א) ח"ל בולד דידי' לא חיישי' להכי דממסמסא לי' בצים וחלב. אבל בולד דאחרים לא יניח לה הבעל למסמס לי' וימות ברעב כו' עכ"ל. משמע מלשונו אף דתמסמס האשה להולד בבצים וחלב ממעות שלה. הבעל לא יניח לה למסמס. דאל"ה הי' לו לומר לא יהיב לה הבעל למסמס. וע"פ דבריו יהי' מיושב קשית הנוב"י (מהד"ק חאה"ע סי' י"ב) שהקשה בעבר ונשא בשוגג למה סגי בהפרשה והגירושין מועיל מה שאין ההפרשה מועיל שהרי בגמרא הקשה דידי' נמי ומשני ממסמסא לי' בבצים וחלב דידה נמי ממסמסא לי' וכו' לא יהיב לה בעל. וא"כ הגירושין מועיל גם לענין מסמס בצים וחלב. אבל ההפרשה אכתי ברשות הבעל היא ומה שקנתה אשה קנה בעלה ולא יהיב לה למסמס בבצים יע"ש. אולם לפי מה שכ' הלבוש דהחשש הוא דהבעל לא יניח לה למסמס. נראה אף דיתנו היורשים מ"מ החשש שהבעל לא יניח לה למסמס. א"כ סגי בהפרשה כיון דהבעל לא יהי' אצלה. אף דלא יתן לה למסמס. מ"מ יתנו לה היורשים מעצמם. ושוב לא שייך החשש דלא יניח הבעל למסמס. ויהי' מיושב קשית הנוב"י ע"פ דברי הלבוש. אולם קשיא לי לפי דבריו איך נפרנס סוגין במקומה ביבמות (דף י"ג:) דידה נמי ממסמסא לי' בבצים וחלב לא יהיב לה בעל. וליתבעינה ליורשים אמר אביי אשה בושה לבוא לב"ד והורגת בנה עכ"ל. למה לי טעם זה תיפק לי' דאפילו באינה בושה לבוא לב"ד כגון בגרושה לשיטת הר"ש. מ"מ הבעל לא יניח לה למסמס לי' בבצים וחלב וכ"נ מדברי התוס' והרא"ש שפלפלו בגרושה. ואם כהלבוש גם בגרושה לא שייך למסמס כיון דלא יניח הבעל. לכן נלפע"ד דהוא ט"ס בלבוש וצ"ל דלא יהיב לה בעל. וז"ב]

כח) עתה נבא לנ"ד הנה הרא"ש כ' בפ' אע"פ וז"ל ומטעם זה נראה להתיר אשה שדדי' צמקו ואינה רגילה להניק לעולם או שפסקה חלבה בחיי בעלה ושכרו לה מינקת בחיי בעלה עכ"ל וכ' הב"י ומשמע דושכרו לה מינקת אדלעיל קאי שצמקו דדי' או פסק חלבה ולאו מילתא באפי נפשה היא. ורבינו [הטור שכ' או שאינה חולבת לעולם כיון שיש לה צימוק דדים או שפסק חלבה בחיי בעלה] או ששכרו לה מינקת בחיי בעלה נראה שמפרש דמילתא באפי נפשה היא עכ"ל הב"י. א"כ ה"ה בנ"ד כיון שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרה מינקת בחיי בעלה מותרת. ובפרט לפמ"ש הב"ח שם וז"ל ומ"ש או שכרו לה מינקת חבירו ולא חלה עליו תקנת חכמים וכ"כ הסמ"ג ב' תשובות הגאונים. ואע"ג שכ' לשם שנתנתו למינקת ג' חדשים קודם מיתת הבעל סמך רבינו על מה שהשיג עליו הרא"ש בתשובה (כלל נ"ד) וז"ל אבל לא ידעתי טעמי' למה צריך ג"ח קודם מיתת בעלה ושמא היה ידוע אצלם שבתוך ג"ח אפשר שיחזור החלב לאשה וכו' סמך רבינו על תחלת דבריו להקל בספק איסור דרבנן וס"ל לרבינו נמי דמה שכ' הרא"ש בפ' אע"פ וז"ל נראה להתיר אשה שצמקו דדי' או פסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה עכ"ל. דהאי ושכרו הוי כאילו אמר או שכרו והכי משמע מדחזר וכתב בחיי בעלה. דאי כפי' הב"י דאדלעיל קאי שצמקו דדי' או פסק חלבה ולאו מילתא באפי נפשה הוא לא היה צריך לומר ושכרו לו מינקת בחיי בעלה אלא ושכרו לו מינקת דהא אדלעיל קאי שאמר בחיי בעלה ותו דלא היה צריך לומר כלל דשכרו לו מינקת אלא ודאי מילתא באפי נפשה הוא וכתב כן ע"פ תשובת הגאונים שהביא הסמ"ג ונטה להקל אע"ג שאין שם ג"ח והכי מסתברא עכ"ל הב"ח. א"כ ה"ה בנ"ד דמיירי שפסק חלבה בחיי בעלה חודש קודם מיתת הבעל וגם שכרו לה מינקת עוד ג"ח לפני מיתת הבעל יש לסמוך על הב"ח וסייעתי' דיש להקל,

כט) אולם יש לדחות דלפי שיטת הב"י שהביא ב' תשובות הרא"ש (כלל צ"ג) דדוקא אם פירשה מלהניקו ונתנתה למינקת ג"ח קודם מיתת הבעל וכ"פ ב' שו"ת הריב"ש (סי' תס"ג) וב' שו"ת הר"ן (סי' י"ב) וכ"כ הדרכי משה ב' הנ"י פ' החולץ והגהת מרדכי ומהרי"ו ות' מהר"ם פאדווה ויעי' בפרישה שהסכים להב"י וכ' וז"ל אבל אם לא פסק אלא היא בעצמה פירשה מלהניקו בחיי בעלה ונתנתו למינקת אז צריך