בכורי שלמה חלק א רסה

מגופא דמילתא לא הדר בי' דמיירי אפילו בגרושה עכ"ל ולפ"ז לשיטת התוס' דלא גזרינן באשה זו אטו אשה אחרת א"כ בצמקו דדי' אפילו אחר מיתת בעלה. ומכ"ש בחיי בעלה מותרת להנשא. וא"כ במעוברת בצמקו דדי' מותרת להנשא וא"כ קשה קשית התוס' דהא לטעמא דדחסא אף בצמקו דדי' אסורה להנשא במעוברת. וא"כ למסקנא נמי דינא הכי דצמקו דדי' אסורה דגזרינן אטו אשה אחרת. הרי דברי התו' קשים להבין והניחו בקושיא. יע"ש

יז) ונלפע"ד לתרץ קשיתו דמדברי התוס' והרא"ש מבואר דר"ת ס"ל דאין חילוק בין אלמנה לגרושה וכמ"ש תוס' ב' ר"ת דאלמנה נמי אינה משועבדת כשאומרת איני ניזונית ואיני עושה או כשרוצית לינשא ע"ש. ובאלמנה ודאי אפילו אינה מכירה דהא אפילו מעוברת אסורה מה"ט דלמניקה קיימא ואע"ג דאינה מכירה לעולם. וא"כ ה"ה גרושה אפילו אינו מכירה. וגם ממה שכ' התוס' דגם בשאלתות פוסק דל"ש גרושה ל"ש אלמנה. מבואר דגרושה ואלמנה שוין ובאלמנה ודאי אפי' אינו מכירה לא תינשא עד כ"ד חודש. ויעי' במהרש"א בטעמא דר"ת דאוסר בגרושה אע"ג דלא משעבדא דגזר אטו מכירה יע"ש. וכן נראה להדיא באור זרוע הגדול ה' יבום וקידושין (סי' תרכ"ט) יע"ש. לפ"ז א"ש מה שכ' התוס' דלפי מאי דמפרש מעיקרא הטעם משום דחסא שייך גבי גרושה כמו גבי אלמנה אע"ג דהדר בי' מהאי טעמא מגופא דמילתא לא הדר בי' דמיירי אפילו בגרושה עכ"ל. שאני התם כיון דר"ת ס"ל דגבי גרושה במכירה כופה אותה להניק [ולא ס"ל סברת הר"ש דאע"ג דכופין בגרושה במכירה להניק משום סכנת הולד כיון דלאו בתורת שעבוד היא מותרת להנשא כמ"ש בהגהת אשר"י ובאור זרוע הגדול שם. אולם הר"ת ס"ל כיון דכופין אותה להניק ממילא הוי משועבד כמו באלמנה] ומ"ה אסורה להנשא. ושוב גם באינה מכירה אסורה להנשא מטעם לא פלוג. כיון דזה לא מינכר בין מכירה לאינה מכירה. והוכיחו התוס' דמש"ס מבואר דמיירי אפילו בגרושה מדהטעם דדיחסא מספיק בין לגרושה בין לאלמנה. א"כ נראה דלשון הש"ס לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו כולל בין גרושה בין אלמנה א"כ אף שחזר מהטעם לא חזר מהדין מטעם דמעוברת למניקה קיימא. וא"כ שוב במכירה בוודאי א"ש דאסורה להנשא. כיון דיכול לכופה להניקה ושוב גם באין מכירה אסור אטו מכירה כסברת הרא"ש דבין גומלתו ללא גומלתו מינכר מ"ה לא גזרינן. אבל בין מכירה לאינה מכירה זה לא מינכר כלל מ"ה גזרינן הא אטו הא. אבל בצמקו דדי' נהי דלפי הטעם דדחסא הי' אסור גם במעוברת. מ"מ כיון דנדחה הטעם ומסקינן מעוברת למניקה קיימא. ל"ש בזה הטעם דלמניקה קיימא כיון דצמקו דדי' לא נקראת עוד מניקה כלל. וזה מינכר לכל דצמקו דדי' ולא הי' לה חלב מעולם. מ"ה א"ש דצמקו דדי' מותר לשיטת התוס' להלכה. ושאני גבי גרושה דאף דהדר מהטעם לא הדר מהדין כיון דהלשון לא ישא מעוברת חבירו ומינקת חבירו כולל בין גרושה בין אלמנה. מ"ה אמרינן גם למסקנא דגזרינן באינה מכירה אטו מכירה כיון דלא מינכר כנ"ל ומיושב קשית הב"ש אחרון על התוס'

יח) לכאורה נוכל להשיג על דברי ע"פ מ"ש באסיפת זקנים בכתובות (דף ס'.) וז"ל ואם הי' מכירה פי' המורה שאינו רוצה לינק מאשה אחרת עכ"ל. וא"כ ג"כ מינכר באם מניקה אצל אשה אחרת דאז מקרי אינה מכירה. אולם באסיפת זקנים שם השיג על פי' המורה בטוב טעם וז"ל ואינו נ"ל דא"כ אמאי בעי עד כמה כו' נראה אם יונק מאשה אחרת מ"ה נראה לי שאע"פ שהוא יונק אם הוא מכיר את אמו כופין אותה כיון שהיא מכירה אם תניחנו תיקשה לו פרישת אמו ומסתכן כו' עכ"ל. ולפ"ז דאף אם יונק מאשה אחרת ואפ"ה יכול להיות דמקרי מכירה שוב לא מינכר לכל אי הוי מכירה או לא. מ"ה א"ש דגזרינן אינה מכירה אטו מכירה:

יט) לפ"ז בנ"ד כיון דמיירי שנתנה בנה למניקה אחרת עוד ג"ח לפני מיתת הבעל. וזה ודאי מינכר. ואף דהיא ג"כ ינקה מעט. מ"מ כיון שהיא בעצמה אסירה להניק מטעם סכנה ואינה משועבדת להניק מפני הסכנה שוב דומה לנידון השב יעקב במקום שאין מספיק לה חלבה ולקחה מינקת אחרת דיש להתירה להנשא כנ"ל

כ) ולהלכה אף הב"ש אחרון שהקשה איזה קשיות על שיטת התוס' הנ"ל סיים וז"ל אך נראה דעת רבותינו בעלי התוס' רחוקים מדעתנו ואין לנו כח לדחות דבריהם מחמת איזה קושיא כי מה נדע אשר לא ידעו רבותינו בעלי התוס' ואולי הי' להם איזה תירץ על קושיא זו וכדאי הם רבותינו בעלי התוס' לסמוך עליהם בשעת הדחק דוחקא דההיא איתתא. ומה גם אפשר להרא"ש ז"ל והר"ן ז"ל וש"פ והטור וש"ע ז"ל מודים בהא דהא בחיי בעלה לא הי' מספיק חלבה להניק הולד ושכרה מינקת דמותרת לכל הפוסקים וגם יש לצרף לזה סברת בעל פ"י ז"ל שכ' היכי דאיכא טעמים אחרים להתיר דמותרת לינשא לאחר ט"ו חודש. גם לצרף לזה סברת בעל שב יעקב דמתיר היכא דאיכא טובת יתומים ולרווחא דמילתא תשבע המינקת עד"ר שלא תחזור ושלא תינשא לבעל עד כ"ד חודש לוולד יע"ש. א"כ כ"ש לפי מה שהעלתי לתרץ בעזה"י כל קשיות הב"ש אחרון על התוס' והעלתי דשיטת הרא"ש ג"כ מסכים לשיטת התוס' [כהרא"ש בפסקיו ובתשובה כלל י"ח] וא"כ בנידון השב יעקב דנתנה בנה למניקה אחרת בחיי בעלה אף דהוא ג"כ מניקה מעט ולא הספיק חלבה מינכר טובא ול"ש בי' לגזור אטו אשה אחרת. וא"כ ה"ה בנ"ד כיון דהיא בעצמה אינה רשאית להניק מפני הסכנה. ונתנה למניקה בחיי בעלה ג"ח. וחודש קודם מיתת הבעל פסקה ג"כ מלהניק לגמרי מותרת להנשא אחר ט"ו חודש עכ"פ

כא) ומה שהביא הב"ש אחרון ב' הפ"י דהיכי דאיכא טעמים אחרים להתיר דמותרת להנשא לאחר ט"ו חודש. אמת דבפ"י כ' דוקא היכי דעבד עובדא והתיר אחר ט"ו חודש לא מהדרינן יע"ש. ומצאתי בירושלמי סוטה (פ"ד ה"ג) וז"ל רבי מני הורי שמונה עשר חודש וצם כל ההוא יומא. וכ' שם בציון ירושלים וז"ל ומדלא חזר בו וכמו שעשה אביו בש"ס דילן נלפע"ד דר' מני שמע שני מעשים שר"ל הורה לעקביא כ"ד חודש ור"ח הורה י"ח דהוא ט"ו דהכריע רשב"ג וא"כ לכתחלה הוי לי' להורות לחומרא כר"ל ולכן צם. אבל לא רצה להדר עובדא משום כבודו של ר"ח. ומזה קצת סמך למ"ש הפ"י בקו"א לכתובות (דף ס'.) דלאחר ט"ו חודש אי עבד עובדא לא מהדרינן עכ"ל. וא"כ ה"ה בנ"ד דג"כ המורה עבד עובדא להתיר אחר ט"ו חודש לא מהדרינן עובדא

כב) והנה הרמב"ם בפי"א מה' גירושין כ' הטעם במעוברת משום דחסא ותמה עליו הכ"מ שהיא נגד מסקנת הגמרא. ותירץ דרבינו לא גרס אלא. יע"ש. ויעי' בב"ש מה שתירץ על זה. וראיתי בס' דרושת ארי על אה"ע (סי' י"ג סק"ג) שכתב על זה ולכאורה מה שכ' הרמב"ם הטעם במינקת ג"כ תמוה דבגמרא איתא הטעם דלא יהיב לה הבעל בצים וחלב למסמסא והוא בודה טעם מלבו דאינו מקפיד לרפאות החלב ע"ש. ותירוצם של הכ"מ והב"ש לא שייך הכא והגאונים הנ"ל לא כתבו בזה כלום. ואפשר לומר דמצא טעם זה באיזה תוספתא ואם הדבר כן הוא גם במעוברת ליתא לתמיהתם דבשלמא לטעם הגמרא במינקת משום דלא יהיב לה וכו' והוצאת דמים נגעו בי'. אבל היכא דליכא הוצאת דמים חייס אדחברי' כמו דחייס אדידי' שפיר אידחי טעמא דדחסא במעוברת אבל לטעמא של הרמב"ם במינקת דאינו מקפיד לרפאת החלב משמע אף בלא הוצאת דמים אינו מקפיד, א"כ קם נמי טעמא דחסא במעוברת יע"ש

כג) ולפענ"ד יש לשדות נרגא בדברי הדרושת ארי. דהנה ראיתי בס' ידי אליהו (תיקון פ') וז"ל גם מה שכ' הרמב"ם בטעמא דמניקה והוא אינו מקפיד לרפאת החלב נראה שהי' נוסחתו בגמרא ממסמסא לה בבצים וחלב דקאי למניקה ולא לולד והיא נוסחא נכונה דלא שייך בצים ביונק יע"ש. וכן מצאתי בשו"ת כנסת יחזקאל (סי' נ"ט) דהרמב"ם גורס ממסמס לה יע"ש. לפ"ז כוונת הרמב"ם במה