בכורי שלמה חלק א רנט

שיטעו בין חמיו לאביו ויאמרו שזו אשת אב. והנה כמו שכ' מהר"ח א"ז באשת חמיו דאין פירושו שיסברו שהיא חמותי רק דאם יראו שתתיר אשת חמיו יתירו גם חמותו וה"ה באשת אב ג"כ אין החשש שיסברו שהיא אשת אב. רק שאם נתיר אשת חמיו נתיר ג"כ אשת אב. וא"כ נסתר ההיתר של הגאון בעה"מ נפש חיה ולא מהני מה דפקיעי שמיא. והא אף דלא נטעה שהיא אשת אב מ"מ אם נתיר אשת חמיו נתיר אשת אב כיון דחמיו נקרא אב כמו שדוד קרא לשאול אב. לפ"ז נסתר ג"כ ההיתר של הגא"ב דפה וכעת הוא אבד"ק קאליש שהתיר בנ"ד כיון דבנ"ד לא נוכל לטעות דהוי אשת אב. מפני דהרב הגאון אבד"ק פלונית הי' כהן וחתנו החריף פלוני נ"י הוא לוי עכ"ד. אולם לפי מה שהעלתי ב' מהר"ח א"ז ז"א. דאף דלא נוכל לטעות שהיא אשת אב מ"מ איכא למיחש אם נתיר אשת חמיו נתיר אשת אב. וז"ב

לד) אמנם אפשר לומר דמהא לא תברא לכל היתירים הנ"ל. די"ל דמהר"ח א"ז לא מיירי לאחר מיתת אשתו רק בגירש אשתי. מ"ה הי' מחמיר בנידון דידי' דגזרו בזה משום מראית עין. דאם יתירו זה יתירו גם חמותו. אבל בנ"ד דמיירי לאחר מיתת אשתו דאז גם חמותו אינו בשריפה וכרת אפשר דמודה דלא גזרינן בזה משום חמותו. כמו דלא גזרינן בגר וכמ"ש הנוב"י. ועוד כיון דמהר"ח א"ז כ' להדיא דגזרת חמותו הוא גזרת חכמי התלמוד. ויפה השיג הנוב"י דא"א לומר כן כיון דר' חנינא הי' הראשון לאמוראים ורבא שהי' אחריו מופלג הי' מתיר ולא גזר משום מ"ע. ומ"ה נוכל לחלק כמ"ש הנוב"י בין גרושת אשתו. ובין אחר מיתת אשתו דקליש איסורא דלא גזרו רבנן בגר [עי' יבמות דף צ"ד: תוס' ד"ה ואיסורא. וביבמות דף צ"ח:] יע"ש. וה"ה באשת חמיו דג"כ מהדין מותר רק מפני מ"ע לאחר מיתת אשתו לא גזרו. וא"ש היתירים הנ"ל

לה) הנה כבוד הגאון בעה"מ נפש חיה נ"י הוסיף על דברי הנוב"י להתיר בנ"ד ע"פ מה דאיתא במנחות (דף ס"ח.) דאי ס"ד למצוה משום מצוה ליקום ולגזור. וכ' התוס' בד"ה והכתיב עד הביאכם וז"ל ממשמע דאיכא עשה דאורייתא אלא דליכא לאו מהא דדחינן משום מצוה ליקום ולגזור אע"ג דאיכא איסורא דאוריי' אין סברא לגזור ולהחמיר כיון דליכא לאו. וא"כ ה"ה בחמותו לאחר מיתת אשתו לדעת הרמב"ן והרשב"א דאין בה לאו וכרת רק איסורא בעלמא לא שייך גזרה. עכ"ד

לו) לכאורה יש להקשות על דברי הגאון בעל נפש חי' שליט"א. ממה שכ' בא"ח (סי' תרע"א ס"ח) חצר שיש לו שני פתחים משני רוחות צריך להדליק בשתיהם מפני החשד ע"כ. א"כ מבואר דאף דנר חנוכה לא הוי רק מצות עשה דרבנן מ"מ שייך בי' גזרה. אמנם יש נתרץ זה. ע"פ מה שכ' הגאון הנ"ל בתשובתו לתרץ קשית רב גדול אחד והביא דהתוס' במנחות הקשו מביצה (דף ה') דאמר מתקנת ריב"ז דביצה אסורה מ"ט מהרה יבנה בהמ"ק. והא התם לא הוי רק מדרבנן. ואעפ"כ עבדינן גזרה. ותירץ ע"פ מה שכ' בחבורו נפש חי' בענין עשה דוחה ל"ת (סי' כ') דבאיסור דרבנן איכא ג"כ עשה ול"ת, וכדאיתא בסוף ר"ה גבי שופר דאין מפקחין עליו את הגל דאין עשה דוחה ל"ת. וכיון דמדאורייתא לא דחי ה"ה מדרבנן וכדאיתא במג"א (סי' תמ"ו) לענין טלטול חמץ לבערו דהוי ג"כ עשה ול"ת משום מוקצה דרבנן. וכיון דבדרבנן יש ג"כ ל"ת שייך בו גזרה ועיקר הגזרה הוא רק על הל"ת משום דכתיב ושמרתם את משמרתי הוי ל"ת יע"ש א"כ א"ש דגם בנר חנוכה הוי עשה ול"ת מ"ה שייך בי' גזרה משום דהוי ג"כ ל"ת. גם יש לתרץ ע"פ דברי הנוב"י (מה"ק סי' כ"א) דהחשש שעובר בשב וא"ת

לז) אולם לכאורה יש לדחות זה דיש לחלק דדוקא באיסור דרבנן במה שצוו שלא לעשות בזה שייך לומר דהוי לאו וגם עשה. אבל במצוה דרבנן לעשות אפשר דמקרי רק עשה. והא ראי' דהרמב"ם בה' מגילה וחנוכה פ"א כ' קריאת המגילה בזמנה מצות עשה מד"ס כו'. עכ"ל. ובפ"ג כ' והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה עכ"ל. נראה לכאורה דהוי רק עשה. והדרא קושייתי לדוכתא. אמנם באמת ז"א. דכל מצוה דרבנן אף בקום ועשה מקרי עשה ול"ת. או עכ"פ ל"ת ודאי מקרי. דכן מבואר בשבת (דף כ"ג.) וז"ל והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור. רב נחמי' אמר שאל אביך ויגדך כו' עכ"ל. וברמב"ם ה' ברכות (פי"א ה"ג) וז"ל וכן כל המצות שהן מד"ס בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר בשבת והדלקת נר חנוכה כו'. והיכן צונו בתורה שכתוב בה אשר יאמרו לך תעשה עכ"ל וכ' הכסף משנה וז"ל וכ' רבינו טעמו של רב אויא שהוא נראה יותר ועוד דאמרינן בברכות (דף י"ט:) כל מילתא דרבנן אסמכוה אלאו דלא תסור אלמא כרב אויא קיימא לן. וכתב רבינו אשר יאמרו לך תעשה שהוא בלשון עשה וכתוב בפסוק עצמו. עכ"ל. א"כ נראה דדרבנן הוי גם מ"ע ל"ת וכמו שכ' הרמב"ם להדיא בס' המצות שורש א' יע"ש. ומיושב קושייתי

לח) לכאורה יש לשדות בו נרגא בדברי הרב נפש חי'. ממ"ש המג"א (סי' תס"ט) דאף שיסברו שהקדישו לדמי פסח אין איסור באכילתו שיאמרו שפדאוהו דקדושת דמים יש לו פדיון. אבל כשמקדיש בהמה אמרינן בשבועות (דף י"א.) דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף ואין לו פדיון א"כ יאמרו שאוכל קדשים בחוץ וגם בחטים הרואה סבור שהקדישו קדושת הגוף למנחות אע"פ שאין האמת כן כדאי' שם בגמ' מ"מ איכא למיחש מפני הרואין וכו' יע"ש. וא"כ מוכח מכאן דגם בעשה כמו קרבן פסח ואיכא בי' מראית עין

לט) ונלפע"ד לתרץ דשאני עשה זו דיש בה כרת כיבמות (דף פ"ג.) דיש לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו. וא"כ כ"ש דיש לחלק בין איסור כרת לעשה. ואף (דבדף קי"ט) שם אמר רבא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו. ז"א הא רש"י שם מחלק דבחשש בעלמא יש לחלק בין לאו לכרת. יע"ש. וא"כ ה"ה בקרבן פסח אף דהוי רק משום מראית עין דהוי רק חשש בעלמא מ"מ באיסור כרת חששו. אבל באיסור עשה לא חששו למ"ע. לפ"ז מיושב ג"כ מה שהי' קשה לי לכאורה ממ"ש ביו"ד (סי' רס"ד ס"ו) וז"ל ומ"מ משום מראית העין צריך לתקן רבוי הבשר שמכאן ומכאן כו' עכ"ל. א"כ נראה דגם בעשה דמילה גזרו משום מ"ע. אולם לפי מה שהעלתי דיש לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו. וא"כ כיון דמילה הוי עשה שיש בה כרת כיו"ד (סי' רס"א) מ"ה שייך מ"ע

מ) לכאורה יש להקשות על הרב בעה"מ נפש חיה שליט"א ממה דמבואר במתני' דברכות וחכמים אומרים עד חצות כו'. א"כ למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה עכ"ל. וכ' הברטנורה ושאר מפרשים בק"ש ובאכילת קדשים. והרי הרמב"ם כ' בריש ה' קריאת שמע. מצות עשה אחת והוא לקרות קריאת שמע פעמים ביום עכ"ל א"כ מבואר דגם בעשה גזרו. ועשו משמרת. בשלמא לשיטת התוס' הובא בצל"ח ריש ברכות דס"ל דק"ש דרבנן, א"ש. ע"פ מה שכתבתי לעיל דמצוה דרבנן הוי כמו ל"ת מלא תסור. מ"ה עשו בה משמרת. אבל לפי שיטת הרמב"ם קשה

מא) ונלפע"ד לתרץ ע"פ מ"ש הצל"ח בריש ברכות. וז"ל ובגוף הפלוגתא שבין רש"י ורמב"ם אם עשו הרחקה בה"ח ואימורים ולדעת רש"י לא עשו חכמים הרחקה והדבר צריך טעם למה לא עשו סייג בזה ונראה דק"ש היא מצוה חמורה שהיא עיקר קבלת עול מלכות שמים לכן חששו חכמים לעשות סייג וכן אכילת קדשים שאכילת נותר הוא חיוב כרת חששו לעשות סייג. אבל הקטר חלבים ואימורים שאין בו כרת רק איסור גרידא לא חששו לעשות בזה הרחקה וסייג וכן משמע מדברי רש"י ביבמות (דף קי"ט.) ד"ה מה לי איסור לאו כו' דלענין הרחקה שפיר יש לחלק בין איסור כרת דעבדינן בי' הרחקה ובין איסור לאו דלא עבדינן בי' הרחקה עכ"ל. א"כ א"ש דבק"ש אף דהוי רק עשה עשו בו סייג משום שהיא עיקר קבלת עומ"ש. אבל לעולם בשאר עשה לא עשו הרחקה

מב) אמנם קשיא לי מהא דהעלה הרמב"ם בה' תפלה (פ"ו ה"ה) כיון שהגיע זמן מנחה גדולה לא יכנס למרחץ אפילו להזיע כו' ולא לאכול אפילו אכילת ארעי שמא