בכורי שלמה חלק א רנו

עכ"פ מפורש אינו מבואר בכתוב וע"כ יכלו חז"ל לאסור. עכת"ד יע"ש. אולם לפענ"ד אינו השגה על החת"ס. לפי מה שהעלה הכנה"ג באו"ח בחי' לרמב"ם ה' מלכים שהעלה דגם לרבנן דר"י נשא דוד את רצפה בת איה. ופלפל אי היתה פלגש בקידושין או לא יע"ש

יד) ובלא"ה נפלע"ד דאינו השגה. דבנ"ד שייך שפיר הכלל של הט"ז ע"פ מה שמצאתי בס' בית מנחם (שער א' פ"א) שהעלה שם בטעם של הט"ז דחכמים עשו זה דבמה דמפורש בתורה להיתר לא רצו לאסור כי לא יתקבלו מה שיחמירו בזה דזיל קרי בי' רב הוא. כולם יודעים דזה מפורש בתורה להיתר והמה יחמירו בה. והאריך בזה והעלה שם דבהלמ"ס יכולין חכמים להחמיר דל"ש בזה זיל קרי בי רב הוא דהקבלה רק ביד חכמי' הוא להתיר ושפיר יכולין לאסור וכה"ג מבואר בתבואת שור (סימן כ"ט) יע"ש. היוצא לנו מדבריו בדעת הט"ז דכל החשש הוא רק מפני אותן שאין בקיאין בהלכה רק מה שכתוב להדיא בקרא. וא"כ בנ"ד דכתיב מפורש ואתנה לך את נשי אדונך בחיקך א"כ זיל קרי בי רב הוא דנשא אשת חמיו. ונהי דבסנהדרין (דף כ"א) דרשו נשים הראויות לו מבית המלך ורק דר' יהודה דריש לה כפשוטו. מ"מ מי שאינו בקי בש"ס קרי בי רב הוא דמותר בא"ח ולא ישגיח בחומרא דחכמים שאסרו א"ח. א"כ לא יכלו חכמים לאסור בזה כיון דכל החשש הוא רק בשביל האינם בקיאים בהקבלה ויסברו דכוונת הקרא כפשוטו להתיר אשת חמיו. ושייך שפיר בנ"ד סברת הט"ז. שוב מצאתי תנא דמסייע לסברת הט"ז באסיפת זקנים כתובות (דף ל"ד.) בהא דאמרי' התם מ"ט דר' יוחנן הסנדלר כדדרש ר"י אפיתחא דבי נשיאה ושמרתם את הקודש וז"ל. והילכך כיון שהיתר הנאה שמעינן מדכתיב לכם שלכם יהא. לכך לא גזרו בה כיון שהתירה התורה להדיא עכ"ל. א"כ מבואר כסברת הט"ז ולעיל בתשובתי (סי' א' אות א') העלתי כהט"ז ב' התוס' ב"מ (דף ס"ד:) ד"ה ולא ישכור. ובשם הריטב"א סוכה (דף מ"ג.) ובשם המאירי מגילה (דף ד':) יע"ש. ובס' מנחת חינוך בקומץ מנחה למצוה (רפ"ז) השיג על הט"ז מזבחים (דף ל"ג.) ליעול ולסמוך דרחמנא אמר. יע"ש לענין אשם מצורע. אולם לפי מה שהבאתי ב' בית מנחם ליכא קושיא דשם ג"כ אינו מפורש לסמוך אשם מצורע בתורה דהא איכא למ"ד דסמיכה תיכף לשחיטה לאו דאורייתא. וגם י"א דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא מ"ה לא מקרי מפורש

טו) לפ"ז א"ש דברי הירושלמי הנ"ל דלא נוכל לומר דהוי כעין איסור תורה דהיינו משום שניות. דהא התורה התירה בפירוש דדוד נשא רצפה בת איה. ואם האיסור משום שניות אז בכל אופן אסור. וזה אין בכח החכמים לאסור לגמרי מה שהתירה התורה בפירוש כנ"ל. אבל אם האיסור רק משום מראית העין דוקא במקום שמכירים אסור אבל במקום שאין מכירים דאז לא שייך מראית עין מותר וכמ"ש בירושלמי שם להדיא על שני חורגים דבאתרא דלא ידע להון מותר. וג"כ הסברא כיון דכל האיסור משום מראית העין מ"ה במקום דלא ידע להון מותר ומשום זה יש כח ביד חכמים לאסור מה שהתירה התורה בפירוש כיון דאיכא גוונא דמותר באתרא דלא ידוע. ונוכל לומר דהירושלמי ס"ל דמה שאסור משום מראית העין מותר בחדרי חדרים כמו דס"ל רב חנן בר אמי לחד לישנא בביצה (דף ט'.) ויע"ש דלרש"י אף ללשון ב' שם ס"ל לרב חנן דלא כרב דס"ל דאף בח"ח אסור וכ"ד הרבינו נסים גאון הובא בתוספות דע"ז (דף י"ב.) ובשבת (דף קמ"ו:) וס"ל דמותר בח"ח. אולם הש"ס דילן ס"ל כר"א ור"ש בשבת (דף ס"ד:) ורב דס"ל דבכל מקום שאסרו חכמים מפני מה"ע אפי' בח"ח אסור. ומ"ה כיון דבכל מקום אסור תו אין כח ביד חכמים לאסור כלל ומש"ה לא יכלו חכמים לאסור משום מ"ע כלל ולגמרי מותר היוצא לנו מזה דלדעת הירושלמי עכ"פ במקום מוצנע מותר לישא זה את זה. ולדברי הש"ס דילן גם במקום שמכירין מותר ואין בו משום מראית העין

טז) שוב מצאתי תנא דמסייע לי לפירושי בירושלמי בספר האגודה וז"ל. ומותר אדם באשת חמיו פירש ר"י בירושלמי אשת חמיו אסורה מפני מ"ע וקאמרינן נמי שני חורגין שגדילין בבית אסורין מפני מ"ע. רבי חנינא אמר יסבון באתרא דלא חכימין להון וכן פי' ר"ת ובה"ג נמי פוסקים כן וגם באשת חותנו אבל בשמעתין שרי לתרווייהו וכן בפ' משוח מלחמה דאמרינן התם חורגה הגדילה בין האחים דשרייא ומעשה בפרובינצי כו' עכ"ל הזהב. ומדלא כתב בס' האגודה רב חנינא אמר דשני חורגין יסבון באתרא דלא חכימין משמע דקאי גם אאשת חמיו. דיסבון באתרא דלא חכימין. דאל"ה היה לו לפרש דקאי דוקא אשני חורגין דלא נטעה כן. ואף דבירושלמי ג"כ כתב בלשון הזה. תנא א"צ לפרש דבריו. אבל הפוסקים צריכים לפרש דבריהם במקום שיש לטעות בדבריהם. ויעיין בב"י ביו"ד בריש (סי' ר"א) ד"ה ומ"ש ואף אם תטבול וז"ל דאע"ג דהרמב"ם סידרא ולישנא דמתני' נקט ליכא למימר דכי היכי דדחקינן בפירושא דמתניתן הכי נדחוק בפי' דברי הרמב"ם דבתראה הוא. ואם איתא דסבר הכי הו"ל לפרש ולא לסתום דבריו כסתימת המשנה עכ"ל. אמנם בהה"מ ספ"ב מה' מכירה ומה שפירש בו הלח"מ שם נראה ההיפך מהרב ב"י. והוא עצמו בפ"י מה' ס"ת ה"ז כתב אין מכאן השגה על רבינו שהוא ז"ל העתיק המימרא ולשונה וכל מה שתפרש במימרא תוכל לפרש בלשונו ועי' בב"ח ח"מ (סי' ר"ז סי"א). אולם מהא לא תברא. חדא אפשר לומר דסברא זו דוקא בדעת הרמב"ם שדרכו להעתיק לשון הש"ס. אבל בס' האגודה דהוא אחרון טפי הרבה אפשר דמודים דהו"ל לפרש ולא לסתום דבריו. דדרכו להביא דעת כמה פוסקים ופירושי התוס' היה לו לפרש יותר ממ"ש בירושלמי. ועוד דאף בלשון הירושלמי לא נראה בעליל דכוונתו דקאי יסבון כו' גם על אשת חמיו. מ"מ מלשון האגודה נראה בעליל דכוונתו דקאי גם על אשת חמיו כיון דלא הפסיק בין אשת חמיו ובין שני חורגין. ואחר שהביא שניהם הפסיק בשני נקודות. וכ' רבי חנינא אמר יסבון כו' ע"כ דקאי אתרווייהו. דאם קאי רק אשני חורגין הי' לו להפסיק בין אשת חמיו לשני חורגין. ושלא להפסיק בין שני חורגין ליסבון כדי שנדע דיסבון כו' קאי דוקא אשני חורגין. [ויע"ש בהקדמה דהמגי' מספר האגודה הוא הגאון בעל המחבר ספר שו"ת שארית יוסף. ונראה דהניקוד היה בס' האגודה מכבר. והיא ראיה ברורה לפי ענ"ד]

יז) היוצא לנו מכל זה דבנ"ד מותר לישא זה את זה באתרא דלא ידע להון אף לדעת הירושלמי וכ"ש לשיטת הש"ס דילן. וא"כ כל שנשא במקום דלא חכימין הרי עכ"פ הנשואין מותרין. ואח"כ כל שכבר נשאה מותרת. כמ"ש הצ"צ דכל שכבר נשאה מותרת. ולש"ס דילן גם במקו' שמכירין מותר וא"כ ה"ה בנ"ד מותר. ואף אם נימא דלשיטת הירושלמי אסור אף באתרא דלא חכימי מ"מ כיון דלשיטת ש"ס דילן מותר קיי"ל כש"ס דילן. כמ"ש הרי"ף בשלהי עירובין ובאסיפת זקנים ב"מ (דף מ"ה) כ' וז"ל הר' יונתן. ואין אנו חוששין לגמרא דירושלמי דאותן רבנן בתראי שסדרו לנו התלמוד בבלי הביאו בו אותן סברות שהן כהלכה הנאמרות בתלמוד ירושלמי ורוב התלמוד בבלי מהן כגון דברי ר' יוחנן ור"ל וכל הנקראים בשם רבי. ומה שראו שהוא שלא כהלכה הניחו אותו בתלמוד ירושלמי יע"ש. ויעי' בשו"ת מהרי"ק (שרש פ"ד) ובשו"ת חוט השני (דף י"ג ע"א). וא"כ בנ"ד פשוט להתיר ואף דבפסיקתא זוטרתא ומס' דרך ארץ מבואר לאיסור משום מ"ע יעי' בפי' הרא"ש להלק"ט ש הרי"ף הל' ס"ת גבי פ' פתוחה. ויעי' בב"ח ביו"ד (סי' רע"ח ס"ב) שנקראו ספרים חצונים לפי שאינם נכנסים בכלל הגמרא יע"ש. ובמס' מועד קטן (דף ט"ו) כ' התוס' דמס' ד"א הוא מספרים חצונים. ומקורו מברכות (דף כ"ב.) ע"ש. וא"כ אין לסמוך עליהם נגד ש"ס דילן. ואף שבשו"ת שו"מ (מ"ת ח"ג סי' כ"ט) העלה דש"ס דילן מודה להירושלמי דאסור משום מ"ע במקום שמכירין רק דש"ס דילן מיירי מעיקר הדין ולא ממ"ע יע"ש. ולכאורה