בכורי שלמה חלק א רנה

הש"ס כיון שכל דבריו דברי קבלה. אבל היכא דחזינן בהו פירכא מן הש"ס אין ספק דלא משגחינן עילויה כמ"ש המעדני מלך בפ' תפלת השחר (דף ל"ד.) הובא בכנה"ג בריש כללי הפוסקים. וכ"כ הגהת מיימוני פי"ד מה"ש בשם סה"ת. וכ"כ הרא"ש בפ' אד"מ שכ' שכל הדברים שאינם מבוארים בש"ס שסידר רב אשי ורבינא אדם יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים הובא בטור ח"מ (סי' כ"ה). יע"ש. וכ"ה בי"מ בשמם וא"כ כיון דבש"ס דילן מפורש להיתר אף דבירושלמי כ' לאסור משום מראית העין מ"מ רבו המתירים כש"ס דילן ולא משגיחין על דברי בה"ג וסייעתי' דאוסרים ובפרט בנ"ד שיש בלא"ה עוד צדדים להתיר

ז) ונלפע"ד לומר דגם לדעת הירושלמי במקום שאין מכירין אותם מותרים לישא זה את זה. דהנה החת"ס (חאה"ע ח"א סי' ל"ח) העלה בפירוש דברי הירושלמי וא"ת תורה היא ר"ל דינא היא ככל שניות ולא רק משום מראית העין בעלמא. וע"ז מייתי מרצפה בת איה. ומדאמר לי' נביא נשי אדוניך בחיקך. נמצא שהותרה אשת חמיו להדיא ע"פ נביא. וכללא הוא כל שהותר בפירוש אין כח ביד חכמים לאוסרו. כאשר השריש בט"ז בה' ר"ה וביו"ד (סי' קי"ז) ובח"מ סי' ב'. וכ"כ התוס' בפ' איזה נשך. וא"כ א"א לשלמה לגזור עליו משום שניות כיון שהתירו הנביא לדוד להדיא. אבל משום מראית העין יכולים לאסרו לפי שינוי המקום והזמן כמ"ש בקעה מצא משום שאינן בני תורה כו' עכ"ל. ודבריו צ"ע דלפי הטעם שכ' הט"ז גם מפני מראית העין אין כח ביד חכמים לאסור. דסוף סוף אוסרים מה שהתירה התורה בפירוש

ח) ונלפע"ד לתרץ דבנ"ד יכולים חכמים לאסור אשת חמיו משום מה"ע. דהנה הפנים מאירות חי' לזבחים (דף ע"ד:) בתוס' ד"ה רב דאמר. השיג על הט"ז הנ"ל שהשריש דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור. דהתם התירה התורה בפירוש מים בם לא ירצו הא ע"י תערובות אפילו חד בחד ירצו ואפ"ה חכמים גזרו עכ"ד הפמ"א. ולפענ"ד אדרבה מדברי תוס' אלו יש ראי' ברורה לדברי הט"ז. דלכאורה קשיא לי לפמ"ש התוס' לתרץ דאיצטרך קרא דוקא לחד בחד א"כ אם חכמים גזרו דאסור ורק אם הקריב ראש אחד מהם מותר קשה הא אמרינן שם בזבחים (דף ע"ז:) וגם כאן בדף ע"א אמר ר' אלעזר לא התיר ר"א אנא שנים שנים וא"כ לא משכחת לה היתר בחד בחד דהא אינו מותר רק אם הקריב ראש אחד ואז לא נשאר רק אחד והא ר"א נא התיר אלא בשנים שנים משום מגו

ט) ויש לתרץ דהנה לכאורה קשה למה צריך ר"א שנים שנים הא גם בלא זה מותר דהא מה"ת חד בתרי בטל ורק מדרבנן להחמיר וא"כ אם קירב ראש אחד הוי ספק דרבנן ואזלינן להקל ברוב פעמים בש"ס. ונלפע"ד לתרץ דסברת ר"א הוא דנהי דספק דרבנן להקל מ"מ מדחזינן בביצה שספק אם נולדה ביו"ט אפילו באלף לא בטל. אף דהוי רק ספיקא דרבנן. מ"מ בדשיל"מ אף ספק דרבנן להחמיר כביצה (דף ג'.) ויו"ד (סי' ק"ב ס"ב). א"כ ה"ה נמי כאן. כיון דאפשר בשנים שנים דאז היו יותר היתר משום מגו [ונלפע"ד להסביר יותר סברתו משום דאז הוי איקבע התירא כיון דאחד בודאי היתר. ואיקבע איסורא ליכא כיון דהקריב ראש אחד שמא זו היא האיסור] וכיון דאפשר בשנים שנים דאז הוא יותר היתר מלהקריבו כ"א בפ"ע הוי כמו דשיל"מ לפי סברת רש"י בדשיל"מ דעתיד שיאכלנה באיסור יאכלנה בהיתר. וכאשר זכינו לסברא זו נתיישב לנו קושיתנו הנ"ל דמ"ה בחד בחד אם הקריב ראש אחד מותר ראש השני אף דר"א מצריך שנים שנים הוא רק משום דאפשר בשנים. אבל אם נתערב חד בחד אי אפשר בשנים שנים ממילא מותר משום ספק דרבנן להקל כנ"ל

י) שוב ראיתי דתירץ זה אינו. דא"כ איך נפרנס סוגיא ערוכה בזבחים (דף ע"ז:) מתיב ר' ירמי' על ר"א דאמר דר"א לא הכשיר אלא בשנים שנים ממתני' דקתני וחכמים אומרים אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה [מכלל דלר"א קרב אף דלא נשאר רק אחד] והוצרך לדחוק לתרץ מאי אחד זוג אחד. הא לפמ"ש לא קשה ממתני' דהא אם לא נשאר רק אחד מודה ר"א דא"צ שנים שנים ומותר בלא"ה כיון דלא אפשר כאן בשנים ואזלינן להקל משום ספק דרבנן כנ"ל. אע"כ צ"ל דגם בכה"ג אסור משום לא פלוג רבנן בתקנתן אף להחמיר. יעי' בכתובות (דף נ"ב:) וב"מ (נ"ג:) ובריש פ' בית שמאי (דף ק"ז.) (דלא כמ"ש התוס' בעירובין (דף ס"ה.) ד"ה התם. דדוקא להקל אמרינן לא פלוג). וא"כ הדרא קושיתי לדוכתא

יא) ונלפע"ד לתרץ ולומר בכוונת דברי תוס' בזבחים (דף ע"ד.) ד"ה רב אמר כו' הנ"ל. דשפיר תירץ התוס' דהא דאיצטרך לן קרא לא לחד בתרי איצטרך אלא לחד בחד איצטרך. והי' קשה להתוס' על תירוצם כקושיתי לעיל דהא בחד בחד אם קירב ראש א' א"א אח"כ שנים שנים. על זה מתרץ התוס' וסיימו וז"ל. והש"ס מייתי לי' לקרא משום דכיון דכל כך התיר הכתוב. אין ראוי להחמיר מדרבנן לגבוה. פי' דיהי' אסור לעולם משום דכיון דא"א לעולם להקריב בשנים והוא כמו סברת הט"ז. ואין להקשות דמ"מ כיון דאינו מותר רק אם קירב ראש אחד מהם אבל אי לאו הכי אסור מדרבנן. א"כ חזינן דאף דהתירה התורה בפירוש בחד בחד מ"מ גזרו שלא לאכלו

יב) אולם באמת אין זה קושיא דדוקא אם חכמים גזרו להחמיר לגמרי כמו אם היו אומרים דבחד בחד לעולם אסור אז היה מוכח להיפך מט"ז. אבל כיון דאם הקריב ראש אחד מהם מותר הנשאר וא"כ לא עקרו כל ההיתר של התורה שהתירה בפירוש אז מודה הט"ז דיש כח ביד חכמים לעקור בכה"ג. וראי' לזה משו"ת דברי יוסף (סימן מ"ח) ושו"ת חת"ס (חיו"ד סי' ק"ט) ושו"ת נוב"י (מהד"ק יו"ד סי' ס"ב) שכתבו להדיא דבכה"ג מודה הט"ז כיון דאין עוקרי' כל ההיתר. ותירצו בזה קשית החות יאיר (סי' קמ"ב) על הט"ז מדאסרו רבנן רבית של נכרי אף דכתיב בתורה לנכרי תשיך. ותירצו כיון דלא עקרו בכדי חייו ובת"ח מש"ה יכלו לעקור קצת מההיתר. וכבר קדמם בזה הרב אור החיים בספר ראשון לציון (דף מ"ב) ויעי' ברכי יוסף א"ח (סי' תקפ"ח) ותיתי ני שקיימתי בעזה"י סברא זו מדעתא דנפשאי. לפי הצעה זו נראה בעליל איך מדויק בדברי התוס' בזבחים הנ"ל דכתבו וז"ל. משום דכ"כ התיר הכתוב [פי' חד בחד] אין ראוי להחמיר דרבנן לגבוה עכ"ל התוס'. פי' דאין ראוי להחמיר לגמרי דנאמר דאף אם יקרב ראש אחד יהי' אסור משום דלא נשאר להקריב שנים שנים. זה א"א לומר דאם תאמר כן תעקור ההיתר שהתירה התורה בפירוש בחד בחד וזה א"א כמ"ש הט"ז אע"כ בחד בחד נהי אם לא קירב ראש אחד גזרו מ"מ בקירב אחד השני מותר ולא אמרינן דגזרו גם בזה משום לא פלוג. משום סברת הט"ז. אבל אם נתערב חד בתרי דאז ההיתר משום ביטול ברוב אף אם הקריבו רובם ולא נשאר רק אחד אסור משום דלא נוכל להקריבו שנים שנים. ואף דהכא א"א בשנים שנים מ"מ אסור משום לא פלוג כנ"ל. היוצא לנו מכל זה דמדברי תוס' אלו יש ראי' גדולה לדברי הט"ז וגם לדברי החת"ס הנ"ל יש ראיה ברורה בדעת הט"ז. ויעי' לעיל (סי' א' אות ב') חלק אה"ע

יג) ומה שהקשה בשו"ת שו"מ (מהד"ת ח"ג סי' כ"ט) על דברי החת"ס (הנ"ל באות ז') דבנ"ד לא שייך סברת הט"ז כיון שכתיב ההיתר בפירוש לא יכלו חכמים לאסור דאטו כתיב מפורש דדוד נשא רצפה בת איה. דלא כתיב רק ואתנה לך את נשי אדוניך בחיקך. ובמס' סנהד' (ד' כ"ג) דרשו נשים הראויות לו מבית המלך. ונהי דר"י דריש להו כפשוטו אבל עכ"פ אינו מפורש ההיתר ולכך אסור מדרבנן. ומצאתי ביש"ש יבמות (פ"ב סי' ה') שהקשה באמת על הירושלמי דלרבנן באמת לא הותר לו נביא נשי אדוניו וכ' דע"כ ל"פ אלא משום אלמנת המלך לא משום אשת חמיו ולפ"ז עכ"פ מפורש לא נזכר. ומצאתי ברד"ק (ש"ב סי' ג' פסוק ה') כי עגלה היתה אשת שאול ודוד נשא אותה גם רצפה בת איה. ואף שהיתה אשת חמיו מותרת ע"ש. ובסי' י"ב שם רמז לזה אבל