בכורי שלמה חלק א רנ

שקיימו פו"ר קאמר כו' דיש לדקדק אמאי קאמר שלא לישא אשה ולהוליד בנים דלא הו"ל למימר רק שלא להוליד בנים דודאי הא ל"ק דיאמר רק שלא לישא אשה דאפשר כוונת התנא דדוקא אשה להוליד בנים משא"כ עקרה וזקינה שידוע שאינה בת בנים לא הוי ראוי להיות בכלל גזרה. אבל שלא להוליד בנים לחוד הו"ל לומר. אלא י"ל שלא תטעה כדברי התוס' לומר דכוונתם, רק על בנים יותר מכדי פו"ר אבל עכ"פ צריך לקיים פו"ר ע"ז אמר שלא לישא אשה כלל ממילא מוכח דאפילו על בנים כדי חיוב פו"ר ראוי לגזור עכ"ל. ולפענ"ד דברי התוס' ברורים כשמש. דמ"ה לא היה יכול לומר שלא להוליד בנים לחוד. דאז בוודאי היינו טועים דדוקא אשה להוליד בנים אסור משא"כ עקרה וזקנה שידוע שאינה בת בנים לא הוי ראוי להיות בכלל גזרה. מ"ה הוכרח לומר שלא לישא אשה ולהוליד בנים. דאז ידענו דגם עקרה וזקנה הוי בכלל הגזירה דאי לאו הכי היה סגי לומר שלא להוליד בנים לחוד. אע"כ דגם עקרה וזקנה בכלל הגזרה. אבל הגזרה היה דוקא על מי שכבר קיים פו"ר. אבל על מי שלא קיים פו"ר לא הוי הגזרה ומיושב קו' הש"י על התוס'

יב) ומה שכ' כ"ג (באות ב) וז"ל ומה שהעיר כ"ת מהא דתענית אם נדרו קודם לגזירתו כו' להסוברים דגם במקום מצוה גזר יעי' בשו"מ (קמא ח"א סי' א') ובשו"ת מוהר"ם מינץ (סי' ו') דמשום דאמרו דין הוא שנגזור על עצמינו כו' מ"מ גורם שאין כופין להוציא במקום ששהא עמו עשר שנים ע"כ לשונו הזהב. ולפענ"ד יש לשדות בו נרגא. ע"פ מה שהבאתי לעיל (אות ה' וי"ב) בשם התוס' ב"ב (דף ס':) ד"ה דין הוא. וז"ל תימא והא כתיב פו"ר ושמא על אחר שכבר קיימו פו"ר קאמר יע"ש. וכ"נ מתוס' יבמות (דף כ':) ד"ה א"ה יע"ש. נראה מזה דכל שלא קיים פו"ר לא יכלו לגזור. וא"כ הדרא קושיתי לדוכתא להסוברים דגם במקום מצוה גזר רגמ"ה. ומיושב השגת כ"ג [ויעי' בשו"ת הרי"ם (חאה"ע סי' ל"ו) שכ' דתמוה מאד הטעם שכ' בשהה י' שנים ולא היה לה בנים דכופין על הגט מהא דין הוא שנגזור על עצמינו. הא לא גזרו. וגם אם היו גוזרין היה על זמן שהיה גזירת שמד ר"ל כמ"ש רש"י שהיו מבטלין ממילה אבל לא היו גוזרין על זמן שאין גזירות ומניחים לקיים המצות כמו לענין הצומות. דאל"ה יקשה מה שאמרה מרים לעמרם כו' לכך העלה דכוונתם מאחר דמה שמעשין וכופין הוא מטעם דשליחותיה עבדינן דהדיוטות אנן. א"כ כיון שהיה אז גזירות שמד ר"ל שהיה בדין שנגזור ע"ע א"כ לא נתנו לנו רשות לכוף ואח"כ שבטלו הגזירות אין כאן סמוכין שיתנו לנו רשות וממילא ל"ש זה רק לענין לכוף אותו. יע"ש]

יג) ומה הביא כ"ג (באות ב') וז"ל וע"ע בשו"ת זית רענן (ח"ב חאה"ע סי' כ"ז) דמ"ע של פו"ר יש שני ענינים שמחוייב לקיים עונתו ובזה מקיים עיקר המצוה וכשלא הולידה הגם שקיים המצוה בפועל כו' עכ"ד. ולפענ"ד יש להעיר בדברי הזית רענן דלדבריו איך נפרנס דברי הרמ"א באה"ע (סי' א' ס"ו) ב' הרשב"א והב"י וז"ל היה הבן ממזר או חש"ו קיים המצוה עכ"ל. ואיך מקיים המצוה הא עיקר המצוה שמחויב לקיים עונתו באשתו הכשרה לו בפועל. ובממזר ל"ש קיום העונה. ואינו מקיים המצוה רק התכלית לבד. ודוחק לומר דכוונת הרמ"א דצריך בלא"ה לקיים עונתו באשתו הכשרה בפועל ואז גם אם הוליד ממזר קיים המצוה דמסתימת לשון הרשב"א והב"י והרמ"א משמע דבכל ענין מקיים המצוה. אע"כ דלא כהרב זית רענן

יד) ומה שהביא כ"ג (באות ג') מדבר שבמנין וכ' שכבר קדמני בזה בשו"ת רש"ל (סי' ס"ה) בהערה שלי שמחתי כי כוונתי בעזה"י לדעתו הגדולה. ומה שהאריך כ"ג שם להביא סיוע לדברי בבקיאות נפלא דבריו ברורים כשמש ומה שהביא כ"ג דברי התוס' בביצה (דף ו'). לענין היכי שהיתה הגזרה מפני חששא דכיון שעברה החששא ממילא מותר ולא הוי דבר שבמנין עכ"ד. ונפלאת היא בעיני למה לא הביא כ"ג דברי התוס' בע"ז (דף ל"ד) דבמשקין מגולים דעכשיו שאין הנחשים מצוים דשרי דשאני התם דבשעת הגזרה היו מקומות דלא חשו לזה משום שלא היו נחשים מצוים. וא"כ אנן בזמה"ז כאותן מקומות דמי משא"כ היכי דבימים הראשונים אסרו בכל המקומות א"כ אף שבטל הטעם לא בטל הגזרה. וכ"כ הפר"ח ביו"ד (סי' קי"ו) יע"ש והמג"א (סי' תפ"ח סק"א) מביא חילוק זה ב' המזרחי ה' חמץ ולא הזכיר שכן הוא להדיא בתוס' יע"ש. וא"כ כיון דמבואר באה"ע (סי' א' ס"י) דחרם ר"ג לא נתפשט בכל הארצות יע"ש. א"כ שוב באופן דל"ש הטעם אף במקום שנוהג חרם. ג"כ אינו נוהג החרם דר"ג דלא גרע בזמה"ז באופן דל"ש הטעם ממקומות שלא נתפשטה התקנה בזמן הקודם ועי' בשו"ת עה"ג (סי' ס"ז) שהביא דברי הרא"ש פ"ק דביצה ד"ה דבדבר שבמנין כו' ג"כ כסברת התוס' דע"ז הנ"ל. ויעי' בשו"ת כנסת יחזקאל (סי' מ"ה). ומה שהביא כ"ג ב' שו"ת חתם סופר חיו"ד (סי' ק"ו וק"ז) מה שהביא ב' שו"ת הרא"ש גבי טלית של פשתן דהיכי דהטעם ידוע ומבורר ל"ש דבר הנאסר במנין ע"כ. יעיין כת"ר במג"א (סי' ט' סק"ז) שהעתיק גם כן דברי תשובת הרא"ש הנ"ל. ויעי' בירושלמי מו"ק (פ"ב ה"ג) א"ר בא בר ממל אילו הי' לי מי שימנה עמי התרתי בשר בכור להשקל בליטרא כו' יע"ש נראה כהראב"ד שהשיג על הרמב"ם ה' ממרים (פ"ב ה"ב). אולם בגיטין (דף ל"ו:) איבעיא להו כי התקין פרוזבול לדרי' הוא דתקן או דלמא לדרי עלמא נמי תקן למאי נ"מ לבטולי ומייתי שם אח"כ הא דאמר שמואל אי איישר חילי אבטלינהו] ופירש רש"י לבטולי להושיב ב"ד אי אכשורי דרי שלא יהיו מונעים מלהלוות לבטל את תקנת הללו דאפילו כתב פרוזבול ישמט. ומזה משמע דאי הלל לדרי עלמא נמי תקן אי אפשר לבטולי ע"י ב"ד אחר אף אי אכשור דרי שלא יהיו מונעים מלהלוות ובטל הטעם שבגללו התקן לפרוזבול כמבואר שם. דמ"מ אין ב"ד קטן מהראשון יכול להתירו. כדעת הרמב"ם ז"ל שם. ויעי' בר"ן שם ויעי' בשו"ת הריב"ש (סי' ד"ש) ובא"ח (סי' תע"א ס"ד) בהגה. ויעי' מעשר שני (פ"א מ"ד) ובתי"ט שם ובפ"ה מ"ב בתי"ט שם. ובעדיות פ"א מ"ה ובפי' הרמב"ם והראב"ד. וביבמות (דף ע"ט:) בתוס' ד"ה בימי. ויעי' בשו"ת ברית אברהם (חאה"ע סי' מ"א אות ד') שהביא כלל מחודש דהא דבדבר שבמנין צריך מ"א להתירו. היינו אם מתחלה הי' רק היתר ונאסר באיסורו עומד. אבל אם מתחלה הי' מצוה בדבר אך דאסרו הדבר לבטל המצוה מחמת איזה טעם או גדר וסייג. וממילא כשבטל הטעם למה נבטל המצוה מבלי שום טעם. ואפשר דזה כוונת הרא"ש בטלית של פשתן כיון דיבוטל מצות ציצית. אך דגזרו אף לבטל ממצות ציצית במקום שלא ימצאו של צמר משום הטעם. וכיון שבעל הטעם אין לבטל המצוה יע"ש ורמזו כ"ג. וא"כ ה"ה בנ"ד להפוסקים דגם במקום מצוה גזר. א"כ הי' התקנה לבטל המצוה. ולכן במקום דל"ש הטעם כגון בנשתטית וכדומה אין לבטל המצוה מבלי שום טעם ויעי' בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תרל"ג) ובשו"ת תורת חסד (חא"ח סי' י"ז) שהאריך בזה והעיר קצת מזה

טו) ומה שהשיג כ"ג (באות ד') על דברי וז"ל ורק שאינני רואה לדמות בזה כלל לשוטה בדבר אחד מה שאדם מתעב כל מיני מאכל כו' עכ"ל. הנה הרגשתי בזה בעצמי בתשובתי שם (אות ל"ב.) דיש לבע"ד לחלוק בזה. וכתבתיו רק לסניף ועכ"פ סניף הוי משום דניכר שאינו בדרך הטבע מחמת חולי רק ניכר בה אותות שהוא שגעון כמבואר בשאלה. וכעין דאמרינן בחגיגה (דף ג':) אי דעביד להו דרך שטות יע"ש. נראה מזה דניכר ממעשה האדם אי עביד להו דרך שטות או מסיבה אחרת. ויעי' בשו"ת מהר"י ווייל (סי' נ"ב) וז"ל דוודאי הא דפליגי ר' יוחנן ור"ה פ"ק דחגיגה איזה נקרא שוטה היינו אע"כ שלא ראינו בו שטות אלא מקרע כסותו כו' דאטו אי אינו מקרע כסותו ואינו לן בבית הקברות