בכורי שלמה חלק א רמט

ובכן פטורים מן הדין דיש להם דין לקוח ואף דיש כח, ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת מ"מ בהיות שאפשר לעשות הדבר ע"י הפקר לפוטרם מן הדין. עדיף טפי. יע"ש. וא"כ אפשר דס"ל כשיטת הט"ז ושאני הכא דפטור מן הדין מטעם הפקר ב"ד והוי כלקוח וזה לא מקרי עקירה. וזה דעת רש"י. אמנם הרמב"ם והתוס' ס"ל דאם עבר ועשר קדוש היינו משום דס"ל דמדין הפקר ב"ד הפקר א"א כיון דבתר הכי נמי הוי של בעלים לא מצינו באופן זה הפקר ב"ד הפקר וכמ"ש התוס' ביבמות (דף פ"ט:) יע"ש. וכיון שכן אין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה לומר דאפילו אם עבר ועשר דיאכל בקום עשה בלא מום. ומיושב קשית הי"מ והתורת חסד

ח) [מדי דברי בענין מעשר בהמה אציע מה ששמעתי להקשות מפי הרב הגאון הצדיק כו' מו"ה שמשון ארנשטיין שליט"א אבד"ק קאליש. בשם רבו הרב הגאון המובהק מו"ה שמחה רעהפיש זצ"ל. המחבר ס' שערי שמחה. שהקשה איך חייבה התורה לעשר מעשר בהמה כיון דקיי"ל דטריפה פסול למעשר. כרמב"ם ה' בכורות (פ"י הי"ד) א"כ יש לחוש שמא העשירי הוי טריפה וא"כ פסול למעשר. ונהי דקיי"ל דהולכין אחר הרוב. ורוב בהמות כשרות. מ"מ קשה לפי שיטת הרא"ש מפליזא הובא באסיפת זקנים בב"מ (דף ז') דרוב אינו בירור רק ספק רק שהתורה התירה הספק. וכבר אמרינן שם בב"מ. עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. יע"ש. וא"כ ברוב דהוי ג"כ רק ספק לא מהני לענין מעשר. וניחוש שמא טריפה היא. ולא הוי מעשר. והוא קושיא נפלאה ותרצתי קושיא זו. דהנה לכאורה צריך להבין דבכל התורה מהני רוב ובמעשר לא מהני. אלא הסברא דהתורה קפדה במעשר שיהי' עשירי ודאי. אבל אם הוא ספק אם הוא תשיעי או האחד עשר או העשירי. אז אמרינן עשירי ודאי אמר רחמנא. ולא עשירי ספק. כסוטה (דף כ"ט.) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל טמא ודאי הוא דלא יאכל הא ספק יאכל וכתיב כל טהור יאכל בשר טהור ודאי הוא דיאכל אבל ספק לא יאכל. ויעי' בחו"ד (בסי' ק"י) בבית הספק שמוכיח מכאן דדעת הרמב"ם דבמקום דמזהיר קרא בקום ועשה כגון בתולה יקח אשה וכן לקיחת אתרוג ואכילת מצה אמרינן דמחויב שיהי' בוודאי ולא בספק כמו דדריש טהור ודאי ולא ספק יע"ש. וסברא זו מצינו שקדמו הרשב"א בחי' יבמות (דף מ'.) ד"ה אי לא מצה. וז"ל וניחא לי דחמץ משמע חמץ ברור וחלוט אפילו ת"ל שאינה מצה חמץ ברור אינו להכי נקט מצות אמר רחמנא כלומר מצה ברורה עכ"ל. וא"כ במעשר קפיד רחמנא שיהי' עשירי ודאי. ולכן כל שהספק אם הוא עשירי או התשיעי גם רוב לא מהני. אבל במה שהספק אם הוא כשר וטריפה. ואנו דנין על זה מהני רוב. ונהי דנצמח מזה הספק גם לענין מעשר אם הוי מעשר מ"מ כיון שהרוב כבר הוחזק לענין שהיא כשרה. שוב מהני גם לענין מעשר. כסברת הפלאה ספ"ק דכתובות אף דאין הולכין בממון אחר הרוב. מ"מ אם נוגע גם לענין איסור דבזה אזלינן בתר רוב שוב מהני גם לענין ממון. וכן מבואר בתוס' בכורות (דף כ') בד"ה ור"י יע"ש וא"כ ה"ה בזה ואפילו בלא סברת הפלאה י"ל דכיון דבמעשר בהמה אין הספק אם הוא עשירי או התשיעי. רק הספק אם הוא כשר או טריפה. ונהי שנוגע גם אם הוא כשר למעשר. מ"מ זה לא מקרי עשירי. רק ספק מעשר. וז"ב בעזה"י. אך לכאורה יש להקשות על זה כיון דגם בקרבן דכתיב תמים וצריך ודאי תמים מ"מ מצד הרוב מקרי ודאי תמים. א"כ גם במעשר נימא מצד הרוב דהוי ודאי עשירי. אולם באמת א"ש דסברת הרא"ש מפליזא דרוב לא הוי רק ספק הוא דוקא ברוב דתערובות וכל דפריש מרובא פריש. משא"כ ברוב גמור כמו במכה אביו שעל רוב זה דנין דיני נפשות ולכל מילי חשוב כודאי גמור. וכדומה לזה ברוב שרוב בהמות כשרות. דהוי רוב גמור. בזה מודה הרא"ש מפליזא דהוי כודאי. וכן מצאתי להדיא לחלק כן בהגהות הגאון מו"ה ברוך פרענקל זצ"ל לסוף ספר שב שמעתתא יע"ש. לפ"ז א"ש גבי קפץ אחד לתוך המנין. דאמרינן עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק דהוי רק רוב דכל דפריש. אבל לעולם כשאנו דנין אם הבהמה כשרה או טריפה. דבזה הוי רוב גמור הוי כודאי גם לענין מעשר]. ומה שתמה כ"ג מה שהבאתי הקושיא על הט"ז מדם טוהר ב' הדברי יוסף. לא מצא שום רמז בדברי יוסף מזה. אני ראיתי בס' יד מלאכי (סי' רצ"ה) שהביא כן בשמו. וסמכתי עליו והרגישו גם כ"ת במכתבו השני]

ט) ומה שכ' כ"ג בשם שו"ת בנין עולם דאין סברא לחלק בין איסור חכמים למנהג. דק"ו הדברים אם חכמי התלמוד לא היו יכולים לאסור המפורש בקרא להתיר ק"ו לחכמים האחרונים בזה"ז עכ"ד הנעימים. אולם לפענ"ד היא סברא אמיתית לחלק כן. בין איסור חכמים למנהג. דמנהג של הרחקה מאיסור הוי כמו נדר. וכמו שהעלה הפר"ח במנהגי איסור שלו. ושאני מנהג איסור ממנהג של מצוה. דאף דבערבה דהוי מנהג נביאים אינו יכול לברך עליו. אבל במנהג של איסור להרחקה הוי כנדר ויכול לברך עליו. אולם שבתי וראיתי בשו"ת מהר"י כהן בה' נדה (אות ח') שהשיג על זה דבאין טומאה אין טהרה ואין טבילה יע"ש שהאריך בזה דעיקר הטבילה הוא למען תוכל להזדקק לבעלה. ואחרי שנמנע ממנה ההזדקקות לסיבת המנהג שעושה אותה כטמאה מחמת נדה בכל דבר הנה הטבילה הוא כמטומאה וטהרה ותוכל משום כן לברך ג"כ על הטבילה דכן היתה החומרא שהחמירו על עצמן שיהי' הדם טוהר כדטמא ודמי להא דמברכין איו"ט שני אף שבאמת בקיאין בקביעתא דירחי ומ"מ מברכין וציונו כיון שעשו אותו כיו"ט ראשון לגמרי כן הכא עשו את הדם טוהר כדם טמא לגמרי ותוכל מ"ה לברך על הטבילה יע"ש. ויעי' בתענית (דף כ"ח:) רב איקלע לבבל חזינהו דקרי הלל כו' ולפי דעתו של רב הי' באותו מנהג משום ברכה שאינה צריכה דעובר משום לא תשא מ"מ סמך על המנהג אבותיהם ולא רצה לבטלם. ויעי' בשו"ת מהרי"ק (שורש ט') דאפילו נגד ההלכה אזלינן בתר מנהג היכא שהמנהג הוקבע ע"פ חכמי המקום כמ"ש המרדכי פ' הפועלים ע' מג"א (סי' תצ"ד) ב' שו"ת רמ"א (סי' כ"א) ועי' בביאורי סמ"ג ובפר"ח סי' תצ"ו. ובעיקר קושית הרב שמן רוקח על הט"ז ומה שהקשה בשו"ת בית יעקב (סי' מ"ב) על הט"ז מריש ברכות יעי' שם בשו"ת מהר"י כהן שם

י) ומה שכ' כ"ג (באות א') וז"ל ובעיקר דברי כ"ת מדם טוהר איני רואה דמיון לזה י"ל דיכול לאסור על עצמו דבר המותר דכיון דמחומרא דר"ז שהחמירו על עצמן זה בידם. וכבר נכלל זה בספרי זכ"י בפתיחה (דף ג') עכ"ל. אולם לפי מה שהעלתי לעיל (אות ט') מיושב השגתו. והדמיון עולה יפה דכיון דחזינן בדם טוהר דאף דמפורש בתורה להיתר. מ"מ יש כח ביד בנות ישראל להחמיר על עצמן ולאסור הדם והמנהג הוי כמו נדר. אם כן ה"ה בחדר"ג ג"כ הטעם דע"י ההיתר נעשו מריבות וקטטות בין איש לאשתו ובין הנשים. ורצו הם בעצמם שיהיה חרם שלא לישא ב' נשים כדי שלא יהיה קטטות. וכעין דאמרינן בב"מ (דף כ"ז:) ניחא ליה לבעל אבידה למיהב סימנין למישקליה מידע ידע דעדים לית ליה כו' עכ"ל. וה"ה בחדר"ג שראה רגמ"ה דניחא להו לעשות חרם כדי שלא להיות ביניהם קטטות. וקבלו עליהם ברצון טוב את האיסור כמו בדם טוהר שהחמירו על עצמן. וה"ה בזה כיון שרצו בעצמן לאסור דבר המותר הוי כמו נדר ושבועה. וא"ש הדמיון לדם טוהר. ובזה נבין מה שכ' בש"ע אה"ע (סי' א' ס"י) ולא פשטה תקנתו בכל הארצות. פי' דדוקא במקום שרצו בעצמן את התקנה שם תיקן. אבל בארצות שלא רצו בעצמן שם לא תיקן מטעם הנ"ל

יא) ומה שכ' כ"ג (סוף אות א') וז"ל וע' שב יעקב (חאה"ע סי' א') בד"ה ועוד יש לצרף על תמיהת התוס' ב"ב (דף ס':) ד"ה דין הוא יעש"ב עכ"ל כ"ג. וראיתי בשב יעקב שם שתמה על תירץ התוס' שכ' על אותן