בכורי שלמה חלק א כה

תוסיף אלא כשאומר שהוא מן התורה. וצ"ל כמ"ש הרב בגור אריה על התורה דמצות דרבנן אין נקרא הוספה דאין הוספה אלא כשמוסיף להיות שוה עם התורה אבל מצות דרבנן לא ישוו עמהם וכ"ז בשאר מצות דרבנן אבל מקרא מגילה שמצות של תורה נדחין מפני' הרי עשאוהו שוה עם של תורה ע"כ הוקשה להם

יא) והנה מוכח מירושלמי שעשאוהו להיות שוה עם מצות של תורה וכדעת הרמב"ם וע"כ אף שהוא תקנת הנביאים כמ"ש הרמב"ם ריש הלכות מגילה וכן להדיא בש"ס ריש מגילה מכדי כולהו אנשי כנה"ג תקנונהו מ"מ תקנום להיות שוה לשל תורה וזה היה אסור לולי שמצאו רמז בתורת משה לתקן זה וכן לשון הש"ס מ"ח בתורה חוץ ממקרא מגילה לישראל ולא הוסיפו על מ"ש בתורה חוץ ממקרא מגילה ומדקרו ליה הוספה מוכח ששוה לגמרי למצות של תורה כנ"ל ואמנם שקשה להכריע בין הראשונים בראיות הגמרא ואינהו הוו בקיאי בגמ' טפי מינן. אולם כפי הנראה היו דברי הירושלמי האלו בהעלם דבר מרבינו הגדול הר"ן ז"ל. דבריש מגילה הביא הר"ן דברי הרמב"ן שמתחלה עשו פרזים מעצמם יו"ט ולאחר שהאיר הקב"ה עיניהם מן התורה עמדו מרדכי ואסתר ותקנו אותו על כל ישראל והשיב עליו הר"ן ז"ל שמה שכתב לאחר שהאיר עיניהם מה"ת לא ידעתי מה הוא שבגמ' לא הוזכר אלא לכתוב מגילה וכוונת הר"ן להא דאיתא בש"ס דילן שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות כו'. אולם כוונת הרמב"ן לדברי הירושלמי הנ"ל דמוכח להדיא דעל מצות פורים מצאו בתורה שע"ז הוקשה להם מאלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר דאילו כתיבת מגילה אין בכלל אין נביא רשאי לחדש וכל נביא כתב ספרו אלא וודאי על קביעת יו"ט של פורים הוקשה להם. והרי לשון הרמב"ן לאחר שהאיר הקב"ה עיניהם מה"ת כדאיתא בצלמו בירושלמי שהעתקנו לשונו וברור שהרמב"ן כיון לדברי הירושלמי ההוא שהביאו הרמב"ן בפירוש התורה.. והרי להדיא שהיה בהעלם דבר מהר"ן ז"ל דברי הירושלמי ההם וע"כ י"ל שאילו היה רואה הירושלמי היה מודה להרמב"ם שמצוות של תורה נדחין מפני מקרא מגילה. גם בהא דחזקיה קרי בהוצל בארביסר וחמיסר הקשה הר"ן דהא הוא ספיקא דרבנן והוצרך ליישב דלחומרא בעלמא עביד. והרמב"ם פוסק דקורא בב' הימים הרי דס"ל דמעיקר הדין מחויב בב' הימים ואזיל לטעמיה דנתנו ליה חומר של תורה גם המג"א הוכיח דדוקא מת מצוה ממש דוחה מקרא מגילה אבל לא בזיון קטן ומצוה דרבנן נדחה מפני בזיון קטן כדמוכח בכ"מ בש"ס בבית הפרס ואבני מקורזלות בבה"כ ובשאר מקומות עי' בתומים (סימן כ"ח סוף ס"ק י"ב) והמחבר פסק, דאין קטן שהגיע לחינוך מוציא את הגדול ובנר חנוכה הביא דעת בעל עיטור דקטן שהגיע לחינוך מדליק נ"ח והמג"א הקשה אולם הדבר ברור דאזיל לטעמיה דפסק כהרמב"ם דכל מצות של תורה נדחין מפני מקרא מגילה הרי דנתנו להם חומר של תורה וע"כ אין קטן שחיובו מדרבנן יכול להוציא וכיון דכל הני מוכיחים שדינו כשל תורה ממש א"כ הדבר, ברור דלא סמכינן על חזקה דרבא ואין לעשות ס"ס שמא כהר"ן דמקרא מגילה מדרבנן וכן התוס' סוברים כן שהרי הוקשה להם למה אין הקטן שהגיע לחינוך מוציא את הגדול והוצרכו ליישב משום דהוי תרי דרבנן. וספק שמא הביא שתי שערות והוי לענין דאורייתא ס"ס ולענין דרבנן נסמוך על חזקה דרבא ומצינו כה"ג בפסחים (דף ט') בחבר שהניח מגורה מלאה פירות דלענין דאורייתא הוי ס"ס ולענין דרבנן סמכינן אחזקת חבר ע"ש דליתא דכיון דהשתא ספק תורה יש לו עליו אינו יכול לצאת במגילה ספק פסולה לעשות ס"ס לכתחלה וזה טעם המשנה דטומטם אינו מוציא את מינו ולא אמרינן שמא הוא נקבה ואת"ל זכר שמא חבירו ג"כ זכר אלא דכיון דספק תורה יש עליו אינו יכול לצאת בתקיעת ספק וה"נ בנ"ד וא"צ לדברי בעל טורי אבן שם ויש כמה ראיות לזה. ע"כ נראה להלכה בס"ת יש לסמוך על המג"א לקרות בס"ת שכתבו בן י"ג שנה ולא נבדק משערות כי יש סניף ג"כ דבקטן שהגיע לחינוך שכתב ס"ת אינו ברור בעיני הש"ך שפסול לקרות בו כנ"ל אבל במגילה אין לקרות במגילה שכתבה בן י"ג עד שנבדק משערות

ידידו דו"ש באהבה. הק' אברהם פה קראשניעוויטץ

סימן ט ב"ה יום י"א טבת שנת תרל"ו לפ"ק פה אזארקאוו

החיים והשלום לכבוד ידיד ד' ה"ה הרב האי גאון המפורסם, בקצוי ארץ. סיני בקודש ועוקר הרי הרים בפלפולו החרוץ. בוצינא קדישא. חסידא ופרישא. נ"י פ"ה עה"י. שר התורה. חכם חרשים כו'. כקש"ת מו"ה אברהם שליט"א. אבד"ק קראשניעוויטץ וכעת אבד"ק ציאכאציאוו אורו על כנפות הארץ

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו

מכתבו היקר לי מפז רב קבלתי לנכון. קראתי בו ושניתי ושלשתיו ומצאתי בו טעם לשד השמן, ואוכלם. מה מתקו לי רגבי אמרותיו החוצבים להבות שלהבת אש דת. בפלפול עצום על אדני שכל הישר עמוק עמוק מי ימצאנו. אולם לפי קוצר המשיג לא זכיתי להבין דברי קדשו באיזה מקומן של שבחים. ואמרתי להציע לפני הדרת קדשו אשר מתורתו ילמדני ויעמידני על האמת ויבאר לי את כוונתו העמוקה וידעתי כי לא יהיה בלב כ"ג עלי על אשר הרהבתי בנפשי להשיג עליו באיזה מקומות כי ידעתי אשר במקום גדולתו שם ענותנותו. וכמ"ש בשו"ת הרמב"ם (סימן קנ"ו) [העתקתי דבריו היקרים בהקדמה] ולא היה דעתי להשגה רק לשאול את פני כ"ג שיברר לי דעתו כי צדקו דברי קדשו

א) זה יצא ראשונה מ"ש כ"ג דהרמב"ם ס"ל דמגילה א"צ עיבוד לשמה אינו כמ"ש הרה"מ רק משום דאזיל טעמיה במזוזה דא"צ עיבוד לשמה משום דאינה חובת הגוף רק בס"ת משום דהוה חובת הגוף התדירה. אבל מגילה אף דהוי חובת הגוף אינה תדירה. והוא ס"ל כדעת הפוסקים דפי' צריכה שרטוט כאמתה של תורה היינו מזוזה. אם כן נראה דמגילה הוקש למזוזה עכ"ד הקדושים. הנה בעיקר הסברא דהרמב"ם לטעמיה זכה לכוון לדברי הגאון מוהר"א מווילנא שכתב כן להדיא בא"ח (סימן תרצ"א) יע"ש. אולם לפענ"ד יש לשדות בו נרגא. דאף אם נימא דכוונת הרמב"ם כמ"ש כתר"ה דיהיה חובת הגוף וגם תדירה. י"ל דמוכרח היה לומר כן כיון דמזוזה יש לה מעלה דהוי עשה השוה בכל דנוהג ג"כ בנשים כמו דאמרינן בקידושין (דף ל"ג) אבל תפילין וס"ת אינה עשה השוה בכל דנשים פטורות מתפילין כמבואר שם. א"כ נמצא ב' מעלות למזוזה מה שאין בס"ת ותפילין היינו תדירה ושוה בכל וכמו דמצינו בפ"ק דיבמות לענין דחיית עשה לל"ת דשוה בכל חמור מאינה שוה בכל. וכן מברכות (דף כ') בתוס' ד"ה שוא"ת דכבוד הבריות דוחה לאיסור שאינו שוה בכל. יע"ש. לכן מוכרח לומר דלס"ת ותפילין יש גם כן ב' מעלות היינו חובת הגוף וגם תדיר. ונהי דאינו תדיר כ"כ כמו מזוזה מ"מ כיון דהוה חובת הגוף עדיף ממזוזה אף דהוא עשה ששוה בכל ותדיר טפי אבל במגילה דיש לה ג"כ מעלת העשה דשוה בכל דהא נשים ג"כ חיובות בשמיעה עכ"פ לכ"ע כמ"ש בש"ע (סימן תרפ"ט ואאריך אי"ה לקמן בזה. אם כן אין להמזוזה רק מעלה של תדיר ונגד זה יש למגילה המעלה דהוא חובת הגוף דעדיף מתדיר. וז"ב בעזה"י

ב) עוד נלפענ"ד דהנה בירושלמי סוף מגילה כתב וז"ל תפילין ומזוזה הי קדים שמואל אמר מזוזה קודמת ור"ה אמר תפילין קודמין מ"ט דשמואל שכן היא נוהגת בשבתות ויו"ט מ"ט דר"ה שכן היא נוהגת במפרשי ימים