בכורי שלמה חלק א רטז

היום כו' כי יוה"כ מכפר על איסורא על ממונא לא מכפר ע"כ. הרי בפירוש מבואר דהקדש דין ממון יש לו. עכ"ד ודפח"ח. לפ"ז א"ש דצריך קרא בהקדש לאשמעינן דדינו כממון דאי לאו קרא הייתי אומר דאין לו דין ממון ושוב יוה"כ מכפר. ושוב אין מצטרפין. מ"ה גלי קרא דאף לשלש שנים מצטרפין. משום דהקדש יש לו דין ממון ושוב אין יוה"כ מכפר. א"כ איצטרך קרא על לימוד זה דהקדש יש לו דין ממון כנ"ל. וא"ש דמצטרפין אף לשלש שנים. נראה מזה דאם היו מצטרפין רק על שנה אחת דאז לא היה שייך להקשות הא כיפר עליה יוה"כ. לא היה צריך קרא דמצטרפין כיון דל"ש בזה דיוה"כ מכפר. אם כן מוכח שפיר גם בבב"ח דמצטרפין לזמן מרובה. אף לשלש שנים כיון דבב"ח ל"ש לומר כנ"ל ומיושב השגתו

ג) ומה שכ' כ"ג וז"ל אך אפשר לחלק כו' והנה בשביל שהוא נהנה ש"פ בוודאי אפשר לומר דאינו חייב רק אם מונח עוד חצי פרוטה הראשונה. אבל אם אכל חצי פרוטה הראשונה אינו מצטרף כו' עכ"ל. ולכאורה יש להקשות על זה. נהי דאכל חצי פרוטה הראשונה. מ"מ משתרשי ליה חצי פרוטה שלו שלא אכל משלו או במקום שהשתמש בבגד של הקדש שנהנה בחצי פרוטה ג"כ משתרשי ליה שהי' צריך ליתן חצי פרוטה שיתנו לו בגד או כלי של חולין להשתמש בו או להתכסות בו. ויעי' בקידושין (דף ו':) ברש"י ד"ה ל"צ דארוח לה זמן הלואתו ואמר לה התקדשי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך או לי עכ"ל. אם כן ה"ה בזה שאכל או שנהנה גם כן מרויח חצי פרוטה משלו כנ"ל. וזו הנאה עדיין בעין וא"כ שוב מצטרפין לפרוטה. וא"כ למה לי קרא לשיטתו. ויעי' בר"ן פ"ק דקידושין ב' ר"ח דהילך מנה ויהיה לך נכסי ואמר דהאי הנאה מחשבא ככלי דיהיב הקונה למקנה וקונה בו בתורת חליפין אותן נכסים ולפ"ז אף מטלטלין קנה עכ"ל. א"כ חזינן דהנאה מקרי דבר בעין ככלי וא"כ גם בנ"ד כיון דיש לו הנאה דמשתרשי ליה חצי פרוטה הוי ככלי ושוב מצטרפין

ד) אמנם באמת אינו השגה על דברי קדשו. דנהי דמשתרשי ליה חצי פרוטה משלו. מ"מ זה לא מקרי הנאה רק גרם הנאה דאין ההנאה מגוף הדבר דההנאה שהיה בעת שהיה משתמש עם החפץ או אכל חצי פרוטה כבר כלתה הנאה זו. ולא נשאר רק מה דמשתרשי לי' וזה מקרי רק גרם הנאה. ויעי' בריטב"א ר"ה (דף כ"ח) שהקשה איך אמרינן מצות לאו לה"נ הא יש לו שכר בעוה"ז ובעוה"ב. וכ' דלא חשיב נהנה באיה"נ אלא בנהנה מגופו כמו בטובל בימות החמה. אבל בגרם הנאה ממקום אחר ליכא איסור כמו בימות הגשמים אף דיש לו הנאה ומכשירתו הטבילה לכמה דברים לית לן בה כו' עכ"ל ויעי' בתוס' ב"ק דף ק"ט.) ד"ה ב"ח באין כו' יע"ש. דמוכח מתוס' דמה דמשתרשי ליה שהוא נפטר מלשלם למלוה אין זה נקרא הנאה רק גרם הנאה. ועוד ראיה לזה מדברי התוס' חולין (דף ק"מ) דגם במקום דמשתרשי ליה אמרינן מצות לה"נ. ויעי' ברש"י ותוס' זבחים (דף פ"ח) ובאס"ז בכתובות (דף כ"ח) וביש"ש ב"ק (פ' הגוזל קמא סי' ס"א) ובמל"מ ה' אישות (פרק ה') והארכתי בזה בתשובה שנדפסה בשמי בס' עץ החיים (סימן י"ט) יע"ש. היוצא לנו מזה דזה מקרי רק גרם הנאה מה שמשתרשי ליה ולא באה ההנאה מגוף דבר של הקדש. והא מבואר ברמב"ם ה' מעילה (פ"י ה"א) וז"ל נהנה בכחצי פרוטה ופגם בכחצי פרוטה או שנהנה בש"פ ופגם בש"פ בדבר אחר ולא נהנה במה שפגם ולא פגם במה שנהנה הרי זה לא מעל עד שיהנה בש"פ ויפגום באותה הנאה בש"פ בדבר עצמו כו'. עכ"ל יע"ש. א"כ כיון שהפגם בדבר שאכל מן ההקדש או בהכלי שהשתמש בו מן ההקדש והנאה הוא במעות שלו מה שמשתרשי ליה. א"כ אין ההנאה והפגם בדבר אחד. מ"ה אינו מועיל. והנאה שהיה לו מגוף ההקדש חצי פרוטה כבר כלתה. ולא נשאר לו רק גרם הנאה מה שהרויח משלו חצי פרוטה ובזה ליכא מעילה. שוב לא נוכל לצרף זה עם חצי פרוטה האחרונ' ומיושב קושיתי על כ"ת בזה. וא"ש מה שתירץ השגתו עלי

ה) אולם מה שכ' כ"ג דלפ"ז לענין רבית דדעת התוס' דבפחות מש"פ ליכא איסור רבית כלל. וא"כ ברבית כה"ג אם נכלה חצי פרועה רבית שנתן למלוה טרם שנתן לו עוד חצי פרוטה איסור נשך איכא דעדיין החסרון מחצי פרוטה הראשונה איכא. אבל תרבית ליכא דכבר נכלה חצי פרוטה הראשונה ואינו מצטרף כמו במעילה לולי רבי קרא. וא"כ שפיר משכחת לה נשך בלא תרבית. והגמ' קאמר דלא משכחת לה עכ"ד

ו) אך לפענ"ד אינו קושיא. לא מבעיא לשיטת הריטב"א בקידושין (דף ו'.) וז"ל דמעות דרביתא שפרעם ליה למלוה קננהו לגמרי וממון גמור הם לו. אלא שיש עליו חובה להחזירו וב"ד מוציאין ממנו כו'. ולא עוד אלא דאפילו בחזרה לא מיתקן לאויה כדמתקן לאו דגזל בהשבון כו' עכ"ל. א"כ כל שקיבל חצי פרוטה ברבית קנאה וממון שלו הוא. וא"כ אף שאכל חצי פרוטה זו ממון שלו אכל וחצי פרוטה שקבל מקרי עדיין שהוא אצלו בעין. ואפילו נתעקש לומר דאדרבה לריטב"א אף אם החצי פרוטה בעין ג"כ לא מקרי הרבית בעין כיון שקנאו. או לשיטת רש"י דס"ל שם דבר"ק אינו קונה המעות שיהיה כשלו. וא"כ לכאורה הדרא קושית כ"ג לדוכתא. דמשכחת לה נשך בלא תרבית כנ"ל. אך באמת אינו קושיא. לפי מה שהעלתי לעיל דנהי דאכל החצי פרוטה של הקדש יש אצלו עדיין גרם הנאה שהרויח שלא אכל משלו. רק דבהקדש ליכא מעילה בגרם הנאה. כיון דאין הנאה והפגם בדבר אחד. אולם ברבית דגם גרם הנאה אסור מה"ת. יעי' במל"מ ה' מלוה ולוה (פ"ה ה' י"ד) שהעלה דאם הלוה ע"מ שיפרע בשבילו חוב חשוב ר"ק לכ"ע. יע"ש. וא"כ כשאכל חצי פרוטה של רבית אף דכלתה ההנאה. אבל נשאר גרם הנאה שלא אכל משלו. וברבית גם גרם הנאה אסור מה"ת כנ"ל. והוי תרבית. בשביל גרם הנאה. ושפיר קאמר בש"ס דלא משכחת נשך בלא תרבית

ז) עוד תמוה לי למה כ"ג הקשה קושייתו רק לשיטת התוס' דס"ל דבחצי פרוטה רבית ליכא איסור כלל. משמע דלשיטת רמ"ה דס"ל דחצי פרוטה אסור מה"ת ברבית לא קשיא קושיתו כלל. אולם באמת גם לשיטת הרמ"ה קשה כנ"ל דהא בפרישה הקשם על הרמ"ה דהדרא קשית התוס' בב"מ (דף ס"א) ד"ה אא"ע דלשיטתו ל"ש תירץ של תוס'. ותירץ דס"ל להרמ"ה דבפחות מש"פ אסור מה"ת כדין חצי שיעור בגניבה וגזילה בפחות מש"פ. ויעי' במל"מ ה' מלוה ולוה (פ"ו ה"א) שכ' ג"כ דאסור משום ח"ש. לרמ"ה. יע"ש. ואם כן קשה לרמ"ה כקשית כ"ג דמשכחת לה נשך בלא תרבית באופן הנ"ל. כשאכל חצי פרוטה של רבית. אף שנותן לו אח"כ עוד חצי פרוטה ג"כ אין מצטרפין. דנהי דאסור משום ח"ש מ"מ אינו עובר בהלאוין. דהלאוין הם בשיעור שלם דוקא

ח) לכאורה נוכל לתרץ דברי קדשו. כיון דקיי"ל דעל לאוין דרבית אין לוקין כמבואר ברמב"ם ה' מלוה ולוה (פ"ד ה"ג) וא"כ לענין איסור להרמ"ה גם בחצי שיעור אסור מה"ת. ולענין מלקות גם בפרוטה אינו לוקה ושוב ליכא נ"מ בין ח"ש לשיעור שלם. ושוב א"ש דלא משכחת נשך בלא תרבית לשיטת רמ"ה. מ"ה מקשה קושיתו רק לשיטת התוס' הנ"ל

ט) אולם ז"א. דגם בח"ש נ"מ לענין שבועה כשנשבע לתת ח"ש רבית. דאז השבועה חלה. כמבואר ביו"ד (סי' רל"ח ס"ד) דשבועה חלה על ח"ש. אולם אם נשבע ליתן ר"ק שיעור פרוט' אין השבועה חלה. כש"ך יו"ד (סי' רל"ט) ויעי' בר"ן בפ' שבועות שתים בתרא ויעי' בשו"ת רלנ"ח (סי' ק"ד) בנשבע ליתן רבית דאורייתא אע"פ שנשבע בכולל לפרוע הקרן והרבית אין שבועה חל עליו דנשבע לעבור על ד"ת בקום ועשה לא חייל אפילו בכולל ויעי' בשו"ת מבי"ט (ח"א סי' נ"א) ובמח"א הל' שבועות (סי' ח') והארכתי בזה בספרי ברית אברהם (סי' ק"ס) יע"ש א"כ כיון דיש נ"מ בין ח"ש לשיעור שלם. שוב אם אכל החצי