בכורי שלמה חלק א ריא

יד) אולם בכריתות (דף כ"ב:) גבי הזיד במעילה ר' אומר במיתה וחכ"א באזהרה כו' והובא בזבחים (דף מ"ח) ומוכח שם בבירור דהכוונה בזה הוא דדבר הלמד מחבירו ע"י ג"ש או היקש צריך שילמוד כל הפרטים הנמצאים במלמד ולא שילמוד ממנו אותו הפרט הצריך לו בלחוד. וכ"כ רש"י להדיא בזבחים שם. וכן מתברר עוד בפ"ק דנדרים (דף ז'.) גבי את"ל יש יד לצדקה דאין היקש למחצה פי' כיון דאיתקש לקרבנות לכל מילי איתקש ולא לענין בל תאחר לבד. ויעי' ביד מלאכי אות ל' שהאריך בזה. א"כ ה"ה בנ"ד שפיר ילפינן לשביעית דהיוצא מהן כמותן אף לענין טעמו

טו) ואין לדחות דהכא שאני דיש סברא לומר כיון דגלי קרא דטעמו כמבוער לא איתקש אהדדי. מ"מ י"ל דזה דוקא לפני הזמן ביעור דהתירא בלע מ"ה טעמו כמבוער. אבל לאחר הזמן ביעור דאסורא בלע י"ל דטעמו אינו כמבוער ואיתקש אהדדי. ואי משום הסברא דשביעית מותר לעניים. הא חזינן דיש חילוק דלפני הביעור אינו אוסר במשהו. ולאחר הביעור אוסר במשהו. אם כן חזינן דלאחר הביעור יש לו דין שאר איסורים שבמשהו. ושוב נוכל לומר דאיתקש אהדדי דאחר הביעור טעמו ולא ממשו ג"כ אסור היוצא כמותו. ויעי' בעצי לבונה ביו"ד (סימן רט"ז) שהעלה ג"כ כהרב ח"צ. וא"כ מיושב השגת כ"ג

טז) ומה שכ' עוד כ"ג באות ד' וה' לפלפל בדברי המקור מ"ח דבריו מזוקקים ועל אדני אמת הטבעו ומ"ש כ" ב' הנוב"י לענין עילאה גבר או תתאה שאין להעמיד על הבחינה כו'. עכ"ד. וכן תמה הכרו"פ (סי' צ"א סק"ד.) אולם כבר עמד על זה הרשב"א במשמרת הבית בדיני התערובות (ב"ד שער א') וז"ל אנו אין לנו אלא כדברי חכמים הבקיאים בטבעים וסומכים עליהם בזה כמו שסומכין עליהם באיסור קליפה ובנטילת מקום כו' ובדיני תתאה גבר ועילאה גבר ובשאר דרכי איסור והיתר שלמדנו מהם. ואין אנו נשענים על בינתינו ולומר זה אפשר וזה לא אפשר. ע"כ לשונו הזהב

יז) ומה שכ' כ"ג לצדד ע"פ דעת הש"ך ביו"ד (סי' קל"ז סק"ט) שכ' להקל בכלי של יי"נ אפילו בידוע שעמד היין מעל"ע א"צ אלא קליפה. הנה כ"ג הרגיש בעצמו שלא כתב כן רק ביי"נ שהקילו. ובשו"ת רשמי שאלה (חיו"ד סי' ח') השיג ג"כ על הרב פרי תבואה שרצה לצדד מזה להקל בספיקו

יח) ומה שהביא כ"ג דברי הפמ"ג ביו"ד (סי' פ"ז ססק"א ובסי' ק"ה) במ"ז בד"ה כמה זמן שיהוי כו' דרלנ"ח חשיב ליה ספיקא דאורייתא הא דג' ימים והקשה ג"כ מספק כבוש. וע"כ כיון דהמחבר והרב הכריעו כן לא נכנס בגדר הספק כלל. ורמז לעיין במנ"י (כלל פ"ה ס"ק י"ב) לצרף ג"כ ספק זה כדעת המרדכי דאין איסור כבוש אלא לאחר ג"י ע"כ. אולם הרב רשמי שאלה שם (סי' ח') האריך בטוב טעם לדחות דבר זה. והשיג על הח"צ שהביא כ"ג. והגאון מהר"ש איגר בהגהותיו ליו"ד הסכים ג"כ כן

יט) ומה שכ' כ"ג לצדד בנ"ד וז"ל דלרש"י ורמב"ם בפי' המשניות תרומות פ"י דבכל האיסורין אין כבוש אלא בחומץ וציר וכמו שצירוף המנ"י (כלל ג' סק"ד) עכ"ד. אולם י"ל דאין לצדד בנ"ד מטעם זה. ע"פ מה שתירץ בשו"ת גור ארי' יהודא (חיו"ד סי' קי"ב) את שיטת רש"י והעלה דיש ד' מיני כבוש. א) באיסור הנכבש בתוך משקה היתר או להיפך זה ודאי אסור דמקבל טעם זה מזה. ומזה מיירי מתני' דסוף פ"ז דשביעית ורד חדש. והסוגי' דפסחים בב"ח תרי שרי אבל בשאר איסורים אסור. ב) בכבוש היתר ואיסור שאינם חריפים בתוך משקה שאינו חריף זה מותר דאין כח על כבישה להפליט מאיסור ולהבליע לתוך ההיתר וזה מיירי מתני' דתרומות (פ"ז מ"י) כל הנכבשים זה עם זה מותרים. ג) היתר ואיסור הנכבשין בתוך משקה שאינו חריף ואחד מן הנכבשין דבר חריף בזה אסור דאגב חורפייהו יהיב טעמא ומזה מיירי סיומא דהאי מתני' אלא עם חסית. ד) בכבוש היתר ואיסור שאינם חריפים בתוך משקה חריף כחומץ ותבלין בזה פליגי שמואל ור' יוחנן כו' ומעתה לק"מ מכל המשניות דאינם סותרים זא"ז כו' יע"ש. וא"כ בנ"ד דמיירי שנכבש בשר ביין והאיסור הוא על הבשר מצד קונם. א"כ בכה"ג כל שהאיסור נכבש במשקה היתר אז גם לדעת רש"י והרמב"ם מודים דכבוש אף בלא ציר. וחומץ הוי כמבושל. א"כ שוב לא נוכל לצרף בנ"ד שיטת רש"י ורמב"ם

כ) כ"ג באות ז' תמה על תמיהתי דהא הגמ' טרח לאשכוחי לדמות לקונמות היכי דאתחזק איסורא ופריך אח"כ הא גופא מנ"ל., וא"כ הא אכתי שפיר משכחת בכה"ג כשהוחזק האיסור מקודם ע"פ העד בעצמו שלא בתכ"ד אם בעדות אחרת כו' ה"נ משמע לשון הגמרא ואמר אנא ידענא דאתשיל מארי עליה כו' עכ"ל. הנה אני לא אמרתי דלא משכחת לה שיהיה אתחזק איסורא. רק אני תמהתי על מה שכ' כ"ג דלא דמי נ"ד לענין כבוש בהיתר לענין ע"א בקונם שגם לפי דבריו קודם דאתשיל הוי חזקת איסור דלא מהימנינן ליה למה שאמר אח"כ עוד עדות אחרת דאתשיל מאריה דהוחזק כבר האיסור על פיו. ע"ז השגתי כיון דנראה מלשון הש"ס ואמר ידענא דאתשיל מאריה דלא אמר יותר וזה הוי שני עדות. עדות אחת שהי' נדר ועדות השנית דאתשיל מאריה. וכיון דהיה בדיבור אחד הוי תכ"ד לכן תמהתי על מה שכ' כ"ג דהוחזק האיסור על פיו. הא הפה שאסר פה שהותר ככתובות (דף י"א:) וא"כ ע"כ דלא מיירי באופן זה ועיקר השגתו דלמה לי לחלק בשביל חזקה בטעות כבר תרצתי בתשובתי (סי' ט"ו אות א') בטוב טעם בעזה"י

כא) ומה שהשיג כ"ג באות ח' עלי שלא הצרכתי לומר מצד דהוי תכ"ד ויכול לחזור מעדותו לא מקרי אתחזק איסורא למה שהעלה החו"ד (סי' קפ"ה סק"כ) דלענין נאמנות ע"א באיסורין יכול לומר אח"כ מבודה אני וה"ר מהר"ן שהובא באה"ע (סי' י"ז) בב"ש וחמ"ח וה"ר מתוספתא והאריך בזה כ"ג. לפענ"ד אף דפשוט לכ"ג דבר זה כאלו הוא דבר ברור להלכה בלי מחלוקת על הר"ן. אולם באמת יש מחלוקת גדולה בזה. א) יעי' בס' שערי תורה (כלל ז' פרט ה') שהביא מדברי הריטב"א במס' קידושין (דף ס"ו:) שחולק על הר"ן יע"ש. ב) יעי' בכנה"ג ח"מ (סי' כ"ט) בהגב"י ס"ק כ"ו מ"ש ב' הרדב"ז שמוכח להדיא שס"ל בע"א באיסורין כשאומר חוץ לב"ד אין יכול לחזור ולהגיד. אולי המחבר שפסק ביו"ד (סי' א' סי"ג) בטבח שאין יכול לחזור רק באמתלא מיירי ג"כ כשאמר חוץ לב"ד כי מן הסתם לא אמר כן בפני ב"ד וסובר כריטב"א והרדב"ז דלא כהר"ן. ג) כ' בס' שערי תורה (כלל י"ח פרט ו') דנראה מדברי הרמב"ן בב"ב בסוגיא דיכיר והובא דבריו בח"מ (סי' רע"ז) ובש"ע שם סעיף י"ב בשם רמ"א בפשיטות וז"ל מיהו אם אמר בפעם אחת על אחד שהוא בכור לא יוכל אח"כ לומר על אחר שהוא בכור והאריך השערי תורה דנראה דלא ס"ל סברת הר"ן הנ"ל. ואח"כ כתב דיש לפרש פי' אחר בדברי הרמב"ן ולא מוכח דחולק על הר"ן. והניחו בצ"ע יע"ש. ד) מבואר בשו"ת בית יוסף בדיני עכו"ם מסל"ת (סי' ד') וז"ל דעד מיתה אף אם הגיד שלא בפני ב"ד שמת בעלה ובא לב"ד וחזר מדבריו אינו נאמן כיון שא"צ להעיד בפני ב"ד הוי הגדתו חוץ לב"ד כמו הגדה בב"ד לענין שאין יכול לחזור מדבריו יע"ש. ואשתמיטתיה להב"ש והח"מ והשערי תורה דברי שו"ת ב"י אלו. היוצא לנו מזה דמצינו חולקים על השו"ת הר"ן. הריטב"א וכנה"ג ב' הרדב"ז והרמב"ן [לחד פירוש] ושו"ת בית יוסף. מ"ה הקשיתי מצד תכ"ד דיכול לחזור אליבא דכ"ע. שוב מצאתי בשו"ת הר"ח כהן ראפפורט (חאה"ע סי' כ"ה) שהביא ג"כ דברי שו"ת בית יוסף (ולא כ' באיזה הסימן] שכ' בהיפך מאשר כתב הר"ן והכריע כהר"ן וכתב דהבית יוסף לא ראה את שו"ת הר"ן. אולם להר"ח כהן גם כן אשתמיט פוסקים הנ"ל דנראה שס"ל דלא כהר"ן ז"ל רק כדעת השו"ת ב"י: