בכורי שלמה חלק א רי

טעמיה דר' יוחנן משום דחשש להערמה. ורשב"ל לא חשש להערמה, ופסקו הפוסקים כר' יוחנן א"כ נסתר מה שכ' כ"ג

ז) אולם יש לתרץ דברי כ"ג דכוונתו דעכ"פ בנידון כ"ת דמיירי לענין אי צריך קרא דטעמו כמבוער. דשאני משאר איסורין דמיירי מדאורייתא וע"ז שפיר קאמר דגם חמץ בפסח כן. ומה דאסר בירושלמי מבואר דהוא משום הערמה. דהוי רק חשש דרבנן. אבל מה"ת בוודאי מותר לכ"ע. ועוד יש לתרץ ע"פ מה שהביא בשיורי כנה"ג (סי' תמ"ח) במה שנשאל מהר"ש הלוי באחד שבא ממדה"י עם חמץ תוך הספינה ופגע בו הפסח והפקיר חמצו בפני עדים. ודעת כנה"ג בזה שמותר באכילה אחר הפסח דבמפקיר בפני עדים לא שייך חשש הערמה. ופלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי היינו רק כשהפקיר בינו לבין עצמו דשייך הערמה. יע"ש. א"כ א"ש דברי כ"ג דעכ"פ כשהפקיר בפני ג' מהני גם בחמץ דמותר לאחר הפסח. אולם יש להעיר על זה דהפר"ח חולק עליו והביא ראיות לזה מפסחים (דף מ':) ומשו"ת הרשב"א (סי' ע') שהובא ברמ"א (סי' תל"ו ס"א) יע"ש הדרא קושיתי לדוכתא. אולם יש לתרץ כתירוצי הראשון

ח) ומה שהביא כ"ג ב' הרמב"ן פ' בהר דהאדם מצוה שיאכל מן המופקר אבל גוף הפירות אין עליהם איסור כלל. עכ"ל. קשיא לי מדברי הירושלמי במס' שביעית (פ"ז ה"ד) דאיתא שם איזה סוחר שביעית זה שהוא יושב ובטל כל שני שבוע כיון שהגיע שביעית התחיל מפשיט את ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה עכ"ל. וכן הביא הריטב"א בר"ה (דף כ"ב) בשם התוספתא יע"ש וכיון שקראם בירושלמי פירות עברה משמע דאיסור רבוע על הפירות גופא וצ"ע

ט) ומה שכ' כ"ג באות ג' על מה שכתבתי בכובש ג' כבשי' דמיירי בחבית של חומץ וציר דהוי ככ"ר ולכן גם בהתירא בלע אסור דהוי כמבושל. וע"ז כ' כ"ג עי' באו"ה בהגהות שבסוה"ס הא דבשאר איסור כבוש כמבושל שפולט ובולע ע"י כיבוש כמו ע"י בישול וטכעד"א אבל אינו בישול ממש ע"י כבישה לענין בישול אחר בישול. עכ"ל. נראה כוונת כ"ג בזה להשגה דלענין טעם כל כבוש הוי כמבושל ממש וטכעד"א אף אם אינו נכבש בציר וחומץ רק אפילו אם נכבש במים כן מדסותם דבריו. אולם לפענ"ד לו יהי' כן הפי' בהגהות או"ה. מ"מ מוכרח חילוקי הנ"ל מדברי הגמיי' בפט"ו מה' מא"ס ב' הרא"ש דכי אמרינן כבוש ה"ה כמבושל ה"מ בכבוש בחומץ וציר כדפי' רש"י הובא בב"י ביו"ד (סי' ק"ה) ואח"כ כתב וזה תמוה איך אפשר שהרא"ש כ"כ שהרי הביא ראיה לומר דכבוש הוא כמבושל בשהיית מעל"ע מבב"ח והא התם אע"ג דלא הוי חומץ וציר הוי מיתסר אי לאו דחידוש הוא יע"ש. ומצאתי בס' שערי שמחה (שער ד' סי' א') שתירץ דברי הגמיי' משום דס"ל ג"כ כשיטת התו"ח (כלל וסי' ג') שהביא דעת מהר"ם ז"ל דס"ל בבשר שלא נמלח ושהה במים מעל"ע וליכא ס' נגד הבשר וגם הבשר מותר באכילה כו' דלא אמרינן כבוש כמבושל לכל דבר רק שבולע ומפליט אבל אינו מבלבל טעם החתיכה כמו ברוטב כו' עכ"ל. לפ"ז י"ל הא דכ' הגמיי' בשם הרא"ש דלא יאמרו כבוש כמבושל אלא בחומץ ובציר כשיטת ש"י הוא דכבוש במים אינו כמבושל ממש אלא לענין להפליט ולהבליע. משא"כ בחומץ ובציר הוא כמבושל ממש ומתרץ בזה דעת הר"ן שס"ל ג"כ כשיטת רש"י הנ"ל. דכבוש הוא בציר. והא מבואר בחי' הר"ן חולין דגם כבוש במים מפליט הטעם. אע"כ לחלק כמו שכתבתי ויעי' ביו"ד (סי' פ"ג ס"ה) ובט"ז וש"ך ס"ק ט"ו דכ' שיש לחוש דיצא עיקר הלחלוחית הדגים משום דשם הוא כבוש בציר והוא כמבושל ממש יש לחוש דיצא מגופן ובפרט שהבאתי בתשובתי הראשונה אות י"ב ב' הב"י ביו"ד (סי' ס"ט) מ"כ על ת' רשב"א וכן הבאתי ב' הש"ך בסי' ס"ט סק"א ב' תו"ח כלל ג' וב' הפמ"ג ביו"ד (סי' ק"ה מ"ז סק"ח) ואם כן דעת רוב פוסקים דלא כהג"ה של או"ה שהביא כ"ג

י) [אבל אין לומר דכוונת כ"ג במה שהראה מקום להגהת או"ה. לסייע לי דכבוש כמבושל אינו כבישול ממש רק שמפליט ומבליע ואינו טעם גמור. זה אינו דהא כתב שפולט ובולע ע"י כיבוש כמו ע"י בישול וטכעד"א. ואם אינו טעם גמור ל"ש ביה לומר טכעד"א] אולם מה שהביא כ"ג דברי הבאר יעקב בא"ח (סי' תמ"ב) נראה דס"ל ג"כ כמו שהעלתי דכבוש הוי רק מפליט ומבליע. רק שחידש דבדבר חריף מפליט ומבליע כאחד ובאין בו דבר חריף אינו מפליט ומבליע כאחד. אבל לא נראה דיהיה טעם גמור. אולם באמת י"ל דבדבר חריף הוי טעם גמור כמו שהעלתי ב' הרמ"א ביו"ד (סי' ס"ט) ב' מרדכי וראב"ן

יא) הנה בס' בית מאיר על יו"ד הקשה בהא דכ' הרמב"ן דכ"ש בולע אף שאינו מבשל דהרי קערה שמלח בה בשר אינו מבשל לענין שבת כדאמרו בשבת (דף ע"ה) והר"ן תמה בע"ז בסוף המסכתא דלא אמרו רק דאין עיבוד באוכלין אבל משום מבשל י"ל דמבשל. והפר"ח (סי' ס"ח) כ' דראיית הרמב"ן נכונה מדקאמר רבא דאין עבוד באוכלין משמע דאתא לאורויי היתר בעיבוד במליחה והרי אכתי יש איסור משום בישול וע"כ דאין בו משום בישול. וע"ז תמה הבית מאיר על הרמב"ן והר"ן והפר"ח דאיך יעלה על הדעת דע"י מליחה יהיה שייך בישול מה"ת לענין שבת והלא לא עדיף מתולדת חמה דלית ביה משום בישול מה"ת ומדרבנן גזרו אטו תולדות אור אבל מלח ל"ש לגזור אטו תולדות אור. וכ' שהקשה זאת בק"ק ליסא ולא השיבו דבר. אולם בס' דברי שאול על יו"ד (סי' ס"ט ס"ט) תירץ דהרי מבואר ביו"ד (סי' ס"ט) דע"י ציר או מלח מבשל אף בכלי שני. והש"ך כ' ה"ה ע"י חומץ ושאר דבר חריף. ולפ"ז שפיר דייקו מזה דל"ש בישול במלח דאל"כ יקשה האיך לא חש רבא לומר דמ"מ אסור ע"י מלח לבשל אף בכ"ש דע"י המלח יתבשל אף בכ"ש וע"כ דל"ש בישול ע"י מלח. ולפ"ז מה דמבואר כאן דע"י ציר או מלח מבשל אף בכ"ש היינו לענין איסור דם דהיינו שמבליע. ובאמת הכרו"פ הקשה משבת ופסחים. וגם אני כתבתי דשאני שבת דל"ש בישול בשבת. אבל ראיית הרמב"ן נכונה דמשום בישול בשבת ליתא במלח יע"ש. א"כ נראה לכאורה מזה דבכ"ש עם מלח אינו מבשל אולם אינו השגה כמו שהעלה שם הרב דברי שאול דשאני שבת דל"ש ביה בישול כמו שהקשה הבית מאיר דלא עדיף מתולדת חמה. אבל לעולם י"ל דלענין טעם מבליע כמו בישול ממש

יב) לפ"ז נלפע"ד להשיג על מה שכ' בס' באר יעקב על יו"ד (דף נ"ז ע"ב) וז"ל ועוד נלפע"ד ראי' גדולה דשמן זית לא הוי דבר חריף דאל"כ לפי מאי דקיי"ל ביו"ד (סי' ס"ט) בהגה דאם נפל בשר בשעת מליחה אפילו בכלי שני מבשל. וכ' הש"ך דה"ה כל דבר חריף מבשל בכ"ש ע"ש ס"ק ל"ח. א"כ מוכח תלת כו' וש"מ דכ"ש אינו מבשל וקשה מה בכך דהוא כ"ש הא הוי דבר חריף דמבשל אפילו בכ"ש כו' עכ"ל הבאר יעקב. אולם לפי מה שהעלתי בשם הרב דברי שאול נסתר ראייתו. דנהי דכ"ש עם דבר חריף מבשל זה דוקא. לענין איסור. דאז הוי כבישול ממש ופולט טעם גמור כמו בישול אבל עכ"פ לענין שבת כיון דכ"ש אינו מבשל ורק מפני החריפות של השמן דהוי דבר חריף מועיל שיבשל לא עדיף מתולדת חמה. דלית ביה בישול מה"ת ומדרבנן גזרו אטו תולדות אור אבל שמן לא שייך לגזור אטו תולדות אור

יג) ומה שהשיג כ"ג עלי בתשובתו אות ד' על מה שהעלתי ע"פ דברי הש"ס בחולין (דף ק"ך) ודברי הח"צ (סי' כ') וכ' כ"ג וז"ל ואין מזה ראיה לשביעית די"ל דהיוצא מהן כמותן רק על גוף האיסור דיליף מחמץ ולא לענין טעמו להך סברא דל"ד שביעית לשאר איסורין דטעמו כמבוער עכ"ל. כנים דברי כ"ג ע"פ דברי הרשב"א קידושין (דף ל"ב.) שכ' וז"ל ואע"ג דרבנן נמי לה לה מאשה גמרי ס"ל דלאו לכולהו מיני דעבד גמרינן ליה אלא לגופו של גט שיהא גיטה של זה כגיטו של אשה וטובא איכא בפ' השולח כה"ג דמר משוה להו ומר לא משוה להו וכו' עכ"ל. א"כ ה"ה בנ"ד נוכל לומר כמ"ש כ"ג דלא לכל מילי איתקש: