בכורי שלמה חלק א רט

הלשון שהבעל אינו מיפר אלא מכאן ולהבא כיון דמ"מ הנדר חל עד אותו זמן גם כשמיפר מעיקרו. וא"כ לענין שאלת כ"ת ודאי דגם להרמב"ם הוי כבוש בזמן איסור כשהפר הבעל. ולזה כתבתי במכתבי הקודם לעשות צדדי ס"ס מטעמים אחרים וכמבואר שם וע"ע בשו"ת יד אלעזר (סי' ס"ח) מש"ש. והנני חותם בשלום וברכה לו ולתורתו ולכל אשר אתו יתענגו על רוב שלוה והצלחה ממני רצוף אהבתו הדוש"ת כל הימים

יוסף זכרי' שטערן חופ"ק המחבר ס' זכר יהוסף וכו'

סימן יח

תשובה אשר השבתי להרב הגאון בעהמ"ס זכר יהוסף על מכתבו סי' ט"ז ומכתבו השני סי' י"ז

ב"ה יום ועש"ק פ' תרומה שנת תרמ"ג פה אזארקאוו

שלמא רבא לכבוד יד"נ ה"ה הרב הגאון המובהק המפורסם בקצוי ארץ. מאור הגולה. נזר הקודש. סיני ועיקר הרים איש אשכולות גדול מרבן שמו נ"י פ"ה עה"י. צדיק ונשגב. כו' כקש"ת מו"ה יוסף זכרי' שטערן שליט"א אבד"ק שאוול המחבר ס' זכר יהוסף כו'

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו

יקרת מכתביו לנכון הגיעני. ושמחתי בדבריו המלאים זיו ומפיקים נוגה כמוצא שלל רב. והנני להשיב לכ"ג מה שלפענ"ד יש עוד להאיר ולהעיר בדבריו היקרים להשתעשע אתו בד"ת

א) מה שהאריך כ"ג באות א' לחזק שיטת החו"ד דכבוש בהתירא מותר. ממה דמצינו בפוסקים הסבר דהתירא בלע. דבריו ראוים למי שאמרם ומיוסדים על אדני פז. ומה שהביא כ"ג דהפר"ח השיג על הרשב"א הנה גם בס' פרי תואר (סי' צ"ג) העלה דרוב פוסקים חולקים על סברת הרשב"א ויעי' מזה בש"ך יו"ד (סי' קל"ה ס"ק ל"ג) הא דמהני הגעלה לכלי חרס בחמץ משום דתשמישו בצונן והתירא בלע יע"ש והש"ך הראה מקום ליו"ד (סי' צ"ג) ויעי' במג"א (סי' תמ"ז ס"ק כ"ח) בשם תשובת מהר"ם מלובלין בירקות שנבלע בהם חמץ ונתבשלו קודם פסח מותרים משום דאפשר לסוחטו דהתירא מותר והוא אף דקיי"ל אפשר לסוחטו אסור מ"מ לא נשאר בו רק טעם קלוש ולכן בדבר שהתירא בלע לא מצי לחול אח"כ איסור מחדש

ב) ומה שכ' כ"ג באות ב' שלא העירותי על המקור מ"ח מהגהות רש"ל שכ' דאפשר דר"ג לא דריש קרא כלל. א"נ כו' אולם תירוצו השני נסתר מתוס' שבת (דף ל"ז:) ד"ה ש"מ מצטמק כו' אע"ג דאשמעינן דאי לא קטמה אסור מ"מ מדנקיט למלתי' בלשון היתר משמע דהתירא אתי לאורויי לן. וא"כ מוכרח בסברת התוס' דר"ג לא דרש קרא כלל וממילא נסתר קושיתו לר"ג. עכ"ד. ולא ידעתי להלום דבריו הקדושים. דהא דמה שכלה אסור זה לא בא לאשמעינן דזה ידעינן מקרא דבהמתך כמ"ש התוס' שם. רק בא להשמיענו היתר דמה שיש בשדה שרי אף שבלע טעם איסור. ואף דר"י ס"ל דגם מה שכלה מותר כשיש בו טעם ממה שאינו כלה דוקא מפני שמוכיח כן מקרא. אבל בלא קרא גם לר"י הי' אסור מה שכלה בהמתך וא"כ לא בא להשמיענו קרא דמן השדה רק דמה שיש בשדה שרי אף שבלע טעם איסור. ובלא"ה אף לפי שיטת כ"ג אינו השגה על הרב מקור מ"ח דהא התוס' העלו בחולין (דף ע"א. סוף ד"ה מי לא כו'). דכתבו בלישנא דקרא ג"כ סברא זו היכא דמהדר אהתירא אין סברא שיהי' חידושו לענין איסורא אלא דחידשו דאם איכא חידוש דין בענין ההיתר אז י"ל דנקטו בלשון שיהי' בו חידוש גם לאיסור יע"ש. א"כ בנ"ד דאיכא חידוש דין להתירא דטעם כמבוער משא"כ בשאר איסורי' דטעם כעיקר מ"ה שפיר הוי חידוש דין להיתר. ואף דנקטו בלשון שיהי' בו חידוש גם לאיסור א"כ מוכח מזה דלא כהחו"ד. דאם כהחו"ד דכבוש בהתירא מותר אף בשאר איסורים וא"כ ליכא חידוש דין להתירא. והדרא קשית כ"ג לדוכתא כיון דמהדר אהתירא לא נוכל לומר דנקט בלשון שיהי' בו חידוש גם לאיסור. וא"כ נסתר השגת כ"ג על הרב מקור מ"ח

ג) ומה שכ' כ"ג עוד שם ואפשר נמי דלר"י דילפינן מיניה דגם בשעת היתר בלעו דלא גרע משביעית שאין אסור וטעם דהוי כמבוער עכ"ד. הנה הא דלר"י מסברא חיצונה בשביעת הטעם כמבוער הוא כמ"ש התוס' שם לר"א וז"ל דלא דמי איסור דביעור לשאר איסורים דהא שרי לעניים והוא דנחשבי' כמבוער כיון שאין כאן אלא הטעם עכ"ל התוס'. וא"כ לעולם בשאר איסורים טעם אינו כמבוער ועוד איך ילפינן משביעית לר"י כיון דס"ל דגם האיסור עצמו כל שיש עמו טעם המותרין. וזה ודאי לא שייך בכל האיסורים ואיך נוכל למילף מיניה

ד) ומה שכ' כ"ג ובלא"ה דלר"ג דאמר כל שכלה מינו מן השדה יבוער ע"כ גם בסילקו בשעת האיסור הו"ל כמבוער וכב"ה במעש"ש (פ"ה מ"ו) התבשיל כמבוער כיון דאין ממשו ניכר ויע"ש ברע"ב ור"מ ומלבד דפשטיה דמתני' דורד דתני ישן בחדש חייב בביעור לא אתיא כר"ג דאף בסילקו בשעת האיסור הוי כמבוער כו' עכ"ל כ"ג. אולם לפענ"ד אינו מוכרח. דהא מבואר שם בפירוש המשניות להרמב"ם וז"ל ואם היה אצלו תבשיל ממעשר שני אומרים ב"ה הרי הוא כמבוער לפי שאם ישאר וישהא יפסיד עכ"ל. נראה דפירש הרמב"ם דבש"א צריך לבער כל התבשיל דהוי כמו בעין אבל ב"ה ס"ל דהרי הוא כמבוער פי' שא"צ לבערו אבל עכ"פ אסור ג"כ לאכלו מפני שנבלע בו הטעם וממשו של איסור וחייב ג"כ בביעור כיון שנבלע אחר זמן הביעור רק דהוא כמבוער כיון שאם ישאר וישהא יפסיד וא"צ לעשות עוד מעשה להפסידו ואף דהר"ש כ' שם במעשר שני (פ"ה מ"ו) דתבשיל הוי כמבוער לפי שאין ממשו ניכר. אפשר דלדינא מודה לרמב"ם ובלא"ה כיון דהרמב"ם ורבינו עובדי' ברטנורא כתב כהרמב"ם עיקר כן לדינא דלא כהר"ש

ה) לפ"ז מיושב השגת כ"ג דלעולם דר"ג מודה דבסילקו בשעת האיסור אף דס"ל כב"ה בתבשיל דהוי כמבוער זה דוקא בתבשיל מפני שאם ישאר וישהא יפסיד. אבל בדבר שאינו תבשיל כגון וורד ישן בשמן חדש דאז אף אם ישהא לא יפסיד. אז באמת חייב לבער אף לר"ג וב"ה וז"ב. ואף להירושלמי לקמן פ"ט ורמב"ם ה' שמיטה (פ"ז ה"ו) שכ' וז"ל ואם התחיל בה הרי הכל כמבוער. ומקורו מירושלמי כמ"ש הכסף משנה. א"כ נראה לכאורה דגם בממשו הו"ל הנשאר כמבוער. ובס' תפארת ישראל למשניות הרגיש ג"כ בזה. אולם באמת לא מוכח כלל מהתם דגם ממשו הו"ל כמבוער. דהא הרדב"ז שם בפירושו על הרמב"ם כתב וז"ל ואם התחיל בה הרי הכל כמבוער כו' וקשה לי וכי בשביל שהתחיל באוצר יהיה הכל כמבוער ויניחנו בלא ביעור וא"כ כל אדם יתחיל באוצרו ויניח השאר הילכך אני אומר דהכי פירושא אם התחיל בחבית הרי הכל כמבוער כאילו הגיע זמן הביעור לכל מה שבחבית וחייב לבער הכל אע"ג שיש בה מינין שעדיין לא כלה מן השדה כו' עכ"ל. א"כ לפי דבריו אדרבא מוכח דממש לא הוי כמבוער וחייב לבער הכל. ומיושב קשית התפארת ישראל וגם השגת כ"ג על המקור מ"ח

ו) ומה שכ' כ"ג באות ב' וז"ל ואף דגם חמץ חזי לאחה"פ כשהפקיר כו' עכ"ל. הנה יש להביא ראי' לדברי כ"ג מפסקי הריקאנטי (סי' קנ"ז) שהעלה דמותר להפקיר חפצו קודם זמן איסורו ע"מ לחזור ולזכות בו אחר הפסח ויפקירנו בפני שלשה. והביא ראיה לדבריו מירושלמי דפ"ט דשביעית גבי ביעור פירות שביעית שצריך שיפקירם כו' תיהוון מפקין לשוקא ומפקרין ליה וחזרן וזכיין ביה עכ"ל וכן איתא בס' או"ז הובא בד"מ א"ח (סי' תמ"ה) א"כ יפה כ' כ"ג. אולם הדרכי משה חולק שם על האור זרוע וכ' עליו דלאו הלכתא הוא. יע"ש. וכמבואר בש"ע א"ח (סי' תמ"ח ס"ה) חמץ אחר הפסח אסור אע"פ שביטלו. ומקורו מירושלמי דפכ"ש חמץ שהפקירו ר' יוחנן אסר ורשב"ל שרי ומסיק שם