בכורי שלמה חלק א רח

בברכה ארוכה וכפולה כחפצו וכחפץ הדוש"ת ומחכה לשמוע משלומו וטובתו כל הימים

יוסף זכרי' שטערן חופ"ק. בעהמ"ס זכר יהוסף כו'

סימן יז

אחרי אשר השיג הרב הגאון משאוול תשובתי הנ"ל (סי' טו) השיב לי זה המכתב שנית. וז"ל ב"ה יום ב' תרומה תרמ"ג שאוול

ישגא שלום בביתו ורענן בהיכלו כבוד ידידי הרב כו' כבוד שמו תפארתו מו"ה שלמה אברהם רזעכטע נ"י שלום רב לו ולביתו ולכל אשר אתו נצח

ז) מכתבו היקר והנחמד הגיעני ותחלת דינו ש"א על ד"ת אמרתי להשיב בקצרה במה שחזר והשיב על מה שכתבתי דל"ד להא דר"פ האשה רבה דכבר הוחזק איסור על פיו. דע"כ דהוי עדותו השני' בתכ"ד כיון דלא הוזכר בש"ס כלל דמיירי שהגיד עדותו בשני פעמים ואני תמה על תמיהתו דהא הגמ' טרח לאשכוחי לדמות לקונמות היכי דאתחזק איסורא ופריך אח"כ הא גופא מנ"ל. וא"כ הא אכתי שפיר משכחת בכה"ג כשהוחזק האיסור מקודם ע"פ העד בעצמו אם בעדות אחרת או בעדות אחת ושלא הי' תוכ"ד כגון שהפסיק בעדותו וכמ"ש התוס' כתובות (דף כ"ב.) ד"ה מנין כו' וקאמר את בתי נתתי לאיש ושתק כו' יע"ש. ולא"ז רש"א והכ"נ משמע לשון הגמרא ואנא ידענא דאתשיל מארי' עלי' ולא קאמר ידענא דטבל הוא ואתשיל [ורק לתוס' קידושין (דף ס"ה:) בד"ה נטמאו יע"ש בפ"י דנגד החזקה יש להתיר יותר דאא"ח ולא לו. אבל לאסור נגד חזקת היתר י"ל דלצעורי מכוון וע' בעצי לבונה (סי' קכ"ז) בסוגיא דעד אחד נאמן באיסורין באות א' ד"ה אמנם ובאות ב' ד"ה אמנם עדיין קשה על הפ"י יעש"ב ואכמ"ל] והכ"נ משכחת שנתחזק באיסור ע"פ אחרים אף שלא שמע העד מגוף הנדר. [והתוס' קידושין דף ס"ו דביכול להתברר בוודאי יש לחוש לדבריו ולבדוק צ"ל דהיינו שיתברר תיכף לכל. אבל דאתשיל מארי' דצריך לשאול לחכם אין להתברר עכשיו]

ח) וכל זה כתבתי לקושטא דמלתא בפשיטות. אבל בעיקר סברת כ"ת דתכ"ד שהגיד מקודם שהי' כאן איסור הגיד ג"כ ששמע דאתשיל מארי' עליו לא הוי עדיין אתחזק איסורא מצד שהי' יכול לחזור מעדותו. הנה לא הוצרך לזה מצד דהוי תכ"ד למה שהעלה החו"ד (סי' קפ"ה סק"כ) דלענין נאמנות ע"א באיסורין יכול לומר אח"כ מבודה אני וה"ר מהר"ן שהובא באה"ע (סי' י"ז ח) ע"ש בב"ש וחמ"ח דעד א' במיתת הבעל אף דמהימן מדאורייתא אפילו חוץ לב"ד אם אמר אח"כ מבודה הייתי נאמן. וה"ר מהתוספתא הובאה בח"מ בב"י (סי' כ"ט יעש"ב). וכ"מ בתוס' כתובות ע"ב ד"ה אי דידע כו' דיכולה לומר משחקת הייתי. והיינו שסמכה ע"ז כשיבא לאכול תחזור מדברי' וע"כ דאף דע"א נאמן באיסורין מ"מ תוכל לחזור וא"צ למה שנדחק שם בהפלאה יעש"ב. וכן העלה בשב שמעתתא (ש"ו פ"ח) דבעד א' באיסורין דלא בעי ב"ד מש"ה אפילו אומר בפני ב"ד יכול לחזור אלא דלדידי' בעינן שנותן אמתלא לדבריו יעש"ב ועי' שו"ת רשד"ם (חאה"ע פ"א וסי' נ"ו) וא"כ לא תליא מצד שהוא תכ"ד דהא בל"ז בעד א' יוכל לחזור מהגדתו. ואף דלענין תכ"ד אמרינן לבר ממקדש וכו' וכמ"ש הר"ן בנדרים פ"ז דכשאדם עושה לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור תכ"ד אבל הני דחמירי עושה בהסכמה גמורה. מ"מ לענין הגדה חוץ לב"ד שיוכל לחזור אין נ"מ בזה בכל מילי גם בהני דחמירי. ואם שאין ראייתו מוכרחת כ"כ מאה"ע (סי' י"ז) דאכתי לא נגמר עדותו עד שתבא לב"ד להתירה ולכן מצי לטעון מבודה הייתי ואכמ"ל. וע' בשו"ת עמודי אור (סי' קי"ז אות י"ד) שהאריך בדרך פלפול בישוב תמיהת הש"ך בח"מ (סי' רנ"ה) על הרמב"ם ותלה בפלוגתא דר"י ור"ל קידושין (דף נ"ט) אי אתי דיבור כו' לרשב"א וריטב"א בהא דפריך ר"ל לר"י מכל הכלים כו' דתיקשי נמי לדידי' וע"כ דשאני דבור כהאי גבי טומאה שנגמר לגמרי חשיב כמעשה כל דהוא. ולכן היכי דהדבור הוי גמר דבר בפ"ע הוי כמעשה כל דהוא לר"ל ולא אתיא דבור ומבטל לי' לר"ל ובזה ביאר שינוי הסוגיות ב"ב ונדרים דהתם במגדף ועובד ע"ז הוי הדבור גמר המעשה. והש"ס נקט דברים שנשתנה בהם הדין לענין תוכ"ד. ולהכי נקיט לדידי' החידוש בעבודת גלולים וכו' שהתפיס דבר לע"ז כו' יעש"ב בפלפולו. ולפ"ז היכי העדות צריכין גמר מעשה לבוא לפני ב"ד להעיד לא אתי דבור ומבטל דבור לר"ל ויכול לחזור גם תכ"ד. ורק למש"ל דבעד א' בלא"ה יוכל לחזור מהגדתו ואין רצוני להאריך. ועכ"פ לדברי החו"ד זה לא מקרי חזקת איסור כשאומר מבודה הייתי בתחלה כיון שלפ"ד העד לא הוחזק איסור כלל מעולם וכמו כשחוזר בו תכ"ד שמבטל הגדתו מקודם. וע"כ דלהחו"ד מיירי שהוחזק האיסור מקודם בעדים וכפשטות לשון הגמרא שהעד מעיד רק דאתשיל מארי'. ורק דאין סברא לחלק דבשני עדים לא יוכלו לחזור אף במקום דלא בעי הגדה בב"ד ורק כיון דמ"מ אינם חוזרים מעדותם מקרי חזקת איסור וממילא דה"ה בע"א ואפילו בתוכ"ד כיון שהעד אינו חוזר מעדותו שהגיד בתוכ"ד ממילא נשאר גם לפי דבריו חזקת איסור

ט) ומה שכתבתי על מ"ש כ"ת על הש"ך דאשתמיטתי' דהתוס' דנזיר שהרי הש"ך הזכיר הסוגיא דפשטות הלשון משמע לכאורה דלא כהרמב"ם והמחבר וכמ"ש הכ"מ. וכתב שהרי הוא לא כתב רק מה שלא הזכיר דהתוס'. הנה עיקר דברי שאין לעשות לס"ס דלמא כדעת התוס' מאחר שהמחבר קבע להלכה כדהרמב"ם וכידוע מכללי הפוסקים שכל דעה שלא הוזכר בש"ע אין לצרף לס"ס בהלכה ולא הוצרך להזכיר מדהתוס' כיון שהזכיר שפשטות הסוגיא מורה כן. רק שהרמב"ם לא הבין כן. ומ"מ דרכו של המחבר לפסוק כהרמב"ם במקום שלא נחלקו עליו שנים מעמודי הוראה בפירוש. ואף שהרא"ש חולק מ"מ כיון שלא הבין כן בדהרמב"ם שמוכרח לפרש כן לדעתי כפי' הכ"מ פוסק לנגדו כהרמב"ם. ובפרט שהספרדים נוהגין כן בכ"מ כהרמב"ם נגד התוס' כמ"ש הט"ז א"ח (ר"ס תרע"א ססק"א) וכאן לא הגי' הרב ע"ד המחבר וע"כ שהסכים ג"כ להמחבר וכמ"ש בכ"מ דמשוי' לי' כאלו הי' ובטל וכה"ג בנדרים (דף ע"ה:) דאבע"ל לר"א מיחל חלין ובטלין וכגון דאיתפס אחר בהדין נדרא הוי תפיסותא או דילמא לא חלין כלל ולא איכא ממשא ובזמ"ק תוס' בסוטה (דף ו':) ד"ה כי קדוש מעיקרא כו' מנזיר (כ"ד:) דאע"ג דבשעת הקדשה הות בת מקדש וקיי"ל בחיר (כ"א:) דבעל מיגז גייז ואפ"ה נפקא לחולין יע"ש. ומה שהקשו לב"ה דיש שאלה בהקדש דהוי מעיקרא הקדש בטעות ע' במל"מ מעה"ק (פי"א ה"ד) וע' במל"מ ה' נדרים (פי"ג הי"ד) בד"ה עוד יש לדקדק בדהר"ם כו' ואכמ"ל: י) ואולם כל זה נמשכתי עפ"ד כ"ת בהבנת הש"ך דלגבי בעל הוי כאלו הפר מיד אחר הנדר וכן משמע לכאורה קצת מסוף דהכ"מ שמשמע שהבין שהרא"ש והרמב"ן חולקים על הרמב"ם ואף שאין הכרח כ"כ גם מלשון הכ"מ דכוונתו רק במה שכ' הלשון דהבעל אינו מיפר אלא מכאן ולהבא הוא שלא כדברי הרמב"ם אבל יפה כ' המל"מ וגם רבינו מודה בזה וכמ"ש בפרק הקודם דין י"ט ואין כוונת המל"מ להשיג על תי' הכ"מ רק על סוף דבריו שכתב שאינו כן דהרא"ש ורמב"ן שהרי גם הרמב"ם פוסק שחייבת מלקות אם היפר לה בעלה אח"כ את נדרה ועברה קודם שהיפר לה. וע"כ דכוונת הרמב"ם רק דלא מהני ההפרה כשאומר מכאן ולהבא דהוי כאומר אי אפשי בנדר שנדרת רק שצריך שההפרה יהי' מעיקרו אבל מ"מ מודה דאי מיגז גייז לא מהני רק מכאן ולהבא כמו דלכ"ע דחל הנדר ולא מהני לעקור הנדר מעיקרו כאלו לא הי' נדר כלל והכ"נ לא מהני להפר הנדר רק מכאן ולהבא ואף דבעי שיאמר בלשון שמבטל הנדד מעיקרו ולא מהני מה שביטל עכשיו אחר חלות הנדר רק כשאומר שמופר מעיקרו אז מהני על להבא משעת שאמר ההפרה וגם הרא"ש ורמב"ם סוברים כן שצריך שיאמר שיבטל הנדר מעיקרו אלא דנקטו