בכורי שלמה חלק א רו

היתה בחזקת היתר לכ"ע לולי דיבורו והאיסור בא רק מפיו ליכא חזקה כי ע"א נאמן לעקור חזקה לגמרי כמש"ל ונאמן מצד נאמנת ע"א באיסורין בספק השקול ומכ"ש שיש חזקת היתר המסייע לדיבורו האחרון כי לולי דיבורו הראשון הי' בחזקת היתר לבעל זה אפילו בלא קידושין כשיהי' מיוחדת לו. ואולם להטור לשיטתו דס"ל בסי' כ"ו כרמב"ם ליתא לדברינו הנ"ל רק דברינו נכונים להסוברים כהטור (בסי' קנ"ב) דנאמנת אפילו לאחר כ"ד י"ל דהם סוברים בזה כהראב"ד ומפורשים הסוגיא כמ"ש. יע"ש. א"כ ה"ה בנ"ד דג"כ אינו חוזר מדבריו רק מוסיף על דבריו שמקודם אמר רק דאסר עליו בקונם. ואח"כ מוסיף דאתשיל ג"כ. וכיון שהוחזק האיסור רק על פיו. גם לאחר כ"ד יכול להוסיף על דבריו לפי שיטת הטור הנ"ל. ואיך מקרי אתחזק איסורא

ד) ומה שתמה כבוד גאונו על תמיהתי על הש"ך דאשתמיט לי' דברי התוס' בנזיר (דף כ"א) הלא הש"ך הזכיר הסוגיא דנזיר דפשיטות הלשון משמע לכאורה דלא כהרמב"ם והמחבר. ותירץ ע"פ דברי הכ"מ והאריך בזה כ"ג. הנה אני לא כתבתי דאשתמיטתי' להש"ך סוגיא דנזיר רק דברי התוס' דנזיר שם. ובאמת הש"ך לא הזכיר כלל דברי התוס' שם. וכתבתי דמדברי התוס' משמע דחולקים על הש"ך שהולך בדעת הרמב"ם. ובאמת גם הכסף משנה הביא דדעת הרא"ש בפסקיו סו"פ נערה מאורסה כו' והבעל אינו מפר אלא מכאן ולהבא. הילכך אם עברה על נדרה ואח"כ היפר לה בעלה לוקה משא"כ בחכם. וכך הם דברי תשובות הרמב"ן (סי' י') יע"ש. היוצא מזה דגם דעת הכ"מ דהרא"ש והרמב"ן חולקים על הרמב"ם ותימא שלא הזכיר הכ"מ דגם התור דנזיר שהבאתי דלא כהרמב"ם ז"ל והמל"מ תמה על הכ"מ שכ' אבל דעת הרא"ש כו' הא הרמב"ם בעצמו כ' לעיל (פי"ב הי"ט) נדרה ועברה על נדרה קודם שיפר לה אביה או בעלה. אע"פ ששמע בו ביום והפר לה הרי זה חייבת על דבר שעברה בו. אם מלקות מלקות ואם קרבן קרבן עכ"ל. וא"כ אם נימא בדעת הרמב"ם גבי בעל מיגז גייז למפרע תיכף אחר שחל הנדר. א"כ אמאי אם הפר לה הבעל לוקה וא"כ בהיתר עשתה למפרע אע"כ דגם הרמב"ם מודה דבעל מיגז גייז רק מכאן ולהבא אחר ההפרה וא"כ נראה דלא כהסכמת הש"ך. א"כ עכ"פ מידי ספיקא דפלוגתא לא יצא והוי ספק כבוש

אלה דברי יד"נ מוקירו ומכבדו כערכו הרב המשתחוה מרחוק מול הדרת קדשו. מצפה לתשובתו

שלמה אברהם בלא"א המופלג אי"א מו"ה דניאל זאב רזעכטע נ"י

סימן טז

אחר אשר שלחתי תשובה הנ"ל להרב הגאון משאוול שליט"א קבלתי ממנו מכתב שנית בטרם שקבל תשובתי הנ"ל וזה לשונו ב"ה יום ה' בשלח תרמ"ג שאוול

ישגא שלום בביתו ורענן בהיכלו כבוד יד"נ הרב כו' כש"ת מו"ה שלמה אברהם רזעכטע נ"י ולכל הגלוים אליו יתענגו על רוב שלום

אחדשה"ט כמשפט

בנידון מכתבו העבר השבתי לו בקצרה בלי שום חידוש רק מהנוגע להלכה בעיקר השאלה מאפס הפנאי. ועתה כאשר נפניתי מעט ראיתי להוסיף קצת הערות נידון החקירה מהתירא בלע. ואין רצוני להתהדר ג"כ בזה בדברי חידוש רק לרשום מה שעלה על רעיוני בהשקפה אשר פניתי כעת רגעים אחדים. אם כי אין רצוני להאריך ביותר בעיקר החקירה אשר כבר הקדימו הראשוני' ומי יבא אחריהם לחלוק עליהם בפלפולים

א) הנה בעיקר ראייתו של הח"ד (סי' ק"ה) שהזכיר כ"ת במכתבו שה"ר לדעת המרדכי שהובא במג"א (סי' תנ"א סק"מ) וכ"כ בט"ז (ס"ק כ"ה) דכבוש בהיתר מותר משביעית (פ"ז מ"ז) בורד חדש שכבשו בשמן ישן יע"ש בכנסת יחזקאל בביאורו למשניות שם דס"ל דהא דטעם בלא ממשו כב"ה אינו רק בסילק ממשות קודם זמן איסורא דהתירא בלע כע"ז (דף ע"ו.) ורק בחרובין דחזק טעמו כיו"ד (סימן צ"ה) דבחריף אינו כנו"ט מה"ט ובמינו במשהו אף בסילק ממשות קודם זמן הביעור עכ"ד ועי' בשו"ת חוות יאיר (ססי' כ"ז). ועי' בפר"ח יו"ד (סי' צ"ג סק"ד) מה שהשיג על הרשב"א. ועי' בשו"ת כסא דהרסנא (סי' כ"ט) בד"ה ואפי' אי טעכד"א אני נבוך אי איכא למילף גבי כלים דהתירא בלע וכו' יעש"ה. ועי' בישועות יעקב א"ח (סי' תמ"ז ס"ק י"ב) דבנבלע בתוך הכלי אינו נפגם עד שיגיע מעל"ע דטעם ההיתר חוזר ואוסר התבשיל אבל בחמץ קוהפ"ס דאף להסוברים דשמו עליו מיקרי איסור בלוע ולא נאסר כבוש בכלי דנוטלפ"ג וקודם זמנו לכ"ע לא נעשה נבילה יע"ש באורך וע"ע במגן האלף (סי' תנ"א סעיף כ"א) בהגה"ה משש"ב. ובלא"ה אולי יש לצדד לצרף להקל בהתירא בלע כיון דנוטלפ"ג מותר לכתחלה בשאר איסורין לסברת הריטב"א חולין (דף צ"ז) בשם רבו הרא"ה במאי דקמ"ל הברייתא דלא יבשל בה חלב לדיוקי דלאו ב"י דנוטלפ"ג שרי לכתחלה דלא גזרו אטו ב"י בבלעה היתר. ועשו"ת דברי מנחם (סי' ס"ג) ליישב קושית הטור על העיטור דמותר לבשל בה ממין שירצה דכוונתו אחר מעל"ע דלא גזרו כיון דהתירא בלע יעש"ב. וכה"ג ע' בחמד משה (סי' תמ"ז ס"ק ט"ו) דלא החמירו בחמץ במשהו רק במקום שבשאר איסורין אוסר בנ"ט ול"ד ליבש ביבש במב"מ לדעת האוסרים משום לא פלוג כמ"ש במרדכי כו' וע"ע בפמ"ג ליו"ד (סי' פ"ז ססק"א) בהי' כבוש מעל"ע ובישלו בשר בהמה דפשוט לאסור בהנאה. והא חלב הוי התירא בלע ולא נבלע בכולה והארכתי עוד לפלפל ואכמ"ל

ב) ואמנם בעיקר דבריו שהביא כת"ר מהמקור מים חיים שהשיג על הח"ד שאין ראי' מהא דורד דהוי משום דהטעם כמבוער כתוס' פסחים (דף נ"ב.) ורק לגבי שביעית דגלי קרא. ואדרבא לר"א אי לאו קרא בשביעית הו"א דבטעם נחשב כמבוער ולא אמר משום דהתירא בלע. וכן לר"ג דנפק"ל מהאי קרא דטעמו כמבוער. ול"ל קרא קודם זמן הביעור דהתירא בלע. הנה לא העיר מהגהת רש"ל שם דאפשר דר"ג לא דריש קרא כלל. א"נ דאי לאו קרא הו"א שטעם אוסר כמו שאר איסורין מ"ה כתיב קרא להיתר דדוקא מה שכלה אסור אבל מה שיש בשדה שרי אף שבלע טעם איסור ואולם תירוצו השני נסתר מתוס' שבת (דף ל"ז:) ד"ה ש"מ מצטמק כו' אע"ג דאשמעינן דאי לא קטמה אסור מ"מ מדנקיט לתלתי' בלשון היתר משמע דהתירא אתי לאורויי לן וע' בספרי זכר יהוסף בריש מו"ק. וא"כ מוכרח בסברת התוס' דר"ג לא דריש קרא כלל. וממילא נשאר קשיתו לר"ג. ואפשר נמי דלר"י דילפינן מיני' דגם בשעת היתר בלע. דלא גרע משביעית שאין אסור מטעם דהוי כמבוער. ובלא"ה דלר"ג דאמר כל שכלה מינו מן השדה יבער ע"כ גם בסילקו בשעת האיסור הו"ל כמבוער וכב"ה במעש"ש (פ"ה מ"ו) התבשיל כמבוער כיון דאין ממשו ניכר יע"ש ברע"ב ור"מ. ומלבד דפשטי' דמתניתין דורד דתני ישן בחדש חייב בביעור לא אתיא כר"ג דאף בסילקו בשעת האיסור הוי כמבוער והוי סתם ואח"כ מחלוקת לקמן (פ"ט מ"ה) ואף אי נימא דבורד ישן מקרי טעמו וממשו וכתוס' ע"ז (דף ס"ז) דלא מקרי טעמו רק בחלב נימוח שנשתנ' מכמות שהי' ובזה נדחה ראיית הנוב"י (מהד"ק חיו"ד ססי' כ"ו) דאין טבע כל הנכבשין שוה לפי' הר"ש דורד אינו אוסר השמן. מ"מ להירושלמי לקמן פ"ט ורמב"ם ה' שביעית. (פ"ז ה"ו) דגם בממשות הו"ל הנשאר כמבוער. ובתפארת ישראל למשניות הרגיש ג"כ בזה דאף אי נימא משום דורד ישן טעמו חזק ביותר הו"ל כממשות מ"מ להירו' גם בממשות הוי כמבוער. ונדחק לחלק דכשכבשו לאחר זמן ביעור הו"ל כמחלק אוצרו קודם שביעית. ובעיקר דברי התוס' דר"א ור"ג פליגו בסברות הפוכות אי הטעם כמבוער כיון דחזי לעניים א"כ הוא חלק משאר איסור דרשאים