בכורי שלמה חלק א רד

בחתיכה אחת ספק אם הוי כבוש בהיתר ומותר או הוי כבוש באיסור ואסור. וא"כ שוב מוקמינן על חזקה. אולם ז"א דכבר כ' הכנה"ג ביו"ד (סי' י"ח) וכ"כ המל"מ בה' טומאת צרעת (פרק ב') דבספיקא דדינא ל"ש לאוקמי אחזקה דבשביל החזקה א ישתנה הדין. וא"כ ה"ה בנ"ד דג"כ הוי ספיקא דדינא אם הדין כתוס' דבעל מיגז גייז מכאן ולהבא או הדין עם הש"ך דאינו מיגז מכאן ולהבא רק דאמרינן דהנדר חל ואח"כ מופר מיד בזה ל"ש לאוקמי אחזקה ושוב אסור ובפרט דהט"ז בעצמו סותר משנתו דביו"ד (סי' ק"ד סק"ג) גבי עכבר מסכים לאסור ספק כבוש יע"ש. והעיר בזה בהגהות יד אברהם. אולם עכ"פ בנ"ד אם הי' ספק אם שהה מעל"ע בזה ודאי יש להקל דהוי ספק ספיקא ספק שמא הוי כבוש בהיתר ומותר כנ"ל. ואף אם הוי כבוש באיסור שמא לא שהה מעל"ע. ובזה גם לדעת הש"ך בנקה"כ מותר. וכעין דכ' הרמ"א ביו"ד (סי' ק"ד) וז"ל ולא מחזיקין שמא הי' השומן רק כשנפל שם דכבוש הוי כמבושל דמותר מכח ספק ספיקא. ספק נפל שם כשהי' קשה. ואת"ל כשהוא רך שמא נתקשה קודם שיעור כבישה יע"ש. וה"ה בנ"ד דהוי ס"ס ובפרט דבזה יש לסמוך על חזקת היתר דבספק אחד דדינא וספק א' דמעשה סמכינן על חזקה כמ"ש בשו"ת הגרע"א (סי' ל"ז) יע"ש. שהניחו בצ"ע. אמנם אם התיר חכם אז פשוט דמותר דהוי כבוש בהיתר כנ"ל:

טו) אולם יש להשיב על זה דנהי דהחכם עוקר הנדר מעיקרו. מ"מ הא השעה"מ בה' שבועות (פ"ו הי"ח) העלה דהא דאמרינן אכלה כולה נשאלין עלי' ואין בו עון אשר חטא היינו דוקא בנדרים הניתרים ע"י פתח דמשוי לי' הנדר טעות כאילו אינו. אבל בנדר הניתר ע"י חרטה וכ"ש בחרטה דהשתא אז ודאי לא חשב הנדר כאילו אינו ודוגמא לדבר נמצא חילוק זה לראשונים ג"כ בהא דקיי"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו יע"ש. א"כ מבואר דהחכם היכא דמתיר הנדר ע"י חרטה אפילו בחרטה דמעיקרא וכ"ש בחרטה דהשתא אינו עוקר הנדר מעיקרו ורק מכאן ולהבא. א"כ בנ"ד דמיירי דהתיר החכם ע"י חרטה שוב אינו עוקר מעיקרא והוי כבוש באיסור. וא"כ לדינא יש נ"מ דהיכא דהחכם מתיר הנדר ע"י פתח אז דוקא מותר דהוי כבוש בהיתר. אולם אם מתיר ע"י חרטה אפילו בחרטה דמעיקרא הוי כבוש באיסור ואסור בנ"ד. אולם כשהפיר הבעל אם בוודאי נשתהה מעל"ע יש לאסור מטעם ספק כבוש. ואם יש ספק אם נשתהה מעל"ע אז מותר מטעם ס"ס כנלפע"ד. אלה דברי ידיד נפשו דו"ש באהבה עזה מצפה לתשובתו הרמתה

שלמה אברהם רזעכטע

סימן יד

ב"ה יום ב' פ' בא תרמ"ג שאוול

לכבוד יד"נ הרב כו' כש"ת מו"ח שלמה אברהם רזעכטע שלום לו ולכא"ל שלום

א) מכתבו בד"ת הגיעני וע"ד שאלתו באשה שאמרה קונם ככר זה עלי ונפל לחבית יין ונכבש מעל"ע והתיר לה הבעל ותיכף אסרה עלי' דכיון דמיגז גייז הוי ההיתר רק מכאן ולהבא. אבל בחכם דעוקר הנדר מעיקרא א"כ הוי הכבישה בהיתר. ומצד נדר השני ממילא אין לאסור. כבר הבאתי לדון בזה ע"ד הט"ז בא"ח (סי' תס"ז ס"ק י"ח) דבנמצא חטה במעה"ד תוך כ"ד שעות מכניסת ליל פסח שרי דשיעור כבישה כ"ד שעות אחר זמן איסורו. דלכאורה יש לדון דשמא סגי בנפתח נקבי פליטתו בזמן היתר דתו לא נסתמו אח"כ בזמן איסור. וע' ברמזי או"ח להג"ר גדלי' ליפשיטץ (סי' תס"ב) מש"ש. וע"ע בשו"ת מקום שמואל (סי' נ"ב) שהאריך בזה דקודם הפסח ל"א כבוש כמבושל והשיג על הט"ז (בסי' תמ"ז) שחולק על הב"ח דהו"ל נוטלפ"ג אחר שיעור הכבישה וטטלפ"ג קודם הפסח מותר וכ"כ הש"ך. ואף שהאחרונים השיגו בזה מ"מ כתב שפשוט להתיר כיון שקודם זמנו היתר גמור הוא כד"מ (סי' תמ"ז ס"ק י"א) שה"ר מחבית שכר (דסי' תנ"א) ושם פוסק הרב דמותר בדיעבד מה שנשתמש ואף שהי' מעל"ע בחבית וכ"כ בסק"ו בשומן שהורק בכלי חמץ דשאני מליח שאין מליחה לכלים וכבר תמה בתשובת הב"ח (סי' קכ"ג) דמ"מ הי' לאסור מטעם כבוש וע"כ דס"ל דל"א קודם הפסח כבוש כמבושל יע"ש שהאריך עוד בראיות דאין דין כבוש כמבושל קוה"פ כיון דחמץ היתר גמור הוא

ב) ומ"ש כת"ר לדון עפ"ד הש"ש (שער ו' פ"ד) ע"ד תשובת הגמיי' לה' אישות (סי' ג') מהא דר"פ האשה רבה ביבמות (דף פ"ח.) באומר ידענא דאתשיל מארי' עלי' כיון דעכ"פ גם לדברי העד קודם דאתשיל הי' איסור שוב אינו נאמן להוציא מחזקתו ואמרינן עדיין לא אתשיל. וה"נ נהי דחכם עוקר מעיקרו מ"מ מעיקרא הוי איסור עלי' והאריך בדין חזקה בטעות. ומטיבותי' איני רואה כלל לדמות לענין עד א' שגם לפי דבריו קודם דאתשיל הוי חזקת איסור דלא מהימנין לי' למה שאמר אח"כ עוד עדות אחרת דאתשיל מארי' וממילא לא הי' חזקת איסור כלל מעולם דהרי כבר הוחזק איסור על פיו. אבל הא פשיטא שאם הי' נאמן בדבריו האחרונים דאתשיל דממילא הוי התירא מעולם

ג) שוב הרגיש כ"ת בעצמו בסוף דבריו דלהש"ך ביו"ד (סי' רל"ד סק"ד) דגם אם הבעל מתיר דהוי כנדר ונתבטל מיד אחר הנדר וא"כ אף דבעל מיגז גייז הוי כבישה בהיתר אלא שכ' דאשתמיטתי' להש"ך דהתוס' בנזיר (כ"א:) ד"ה בעל מיעקר דעד ההפרה חל הנדר. ותמהני על תמיהתו שהרי הש"ך הביא ג"כ הסוגיא דנזיר דפשטות הלשון משמע לכאורה דלא כהרמב"ם והמחבר [וכמש"ש מבואר יותר בפרש"י דמכאן ולהבא לא חייל עלה נזירות אבל למפרע הוית נזירה] אא שהביא דהכ"מ ברפי"ג מנדרים שהכריח מסתירת דהרמב"ם אע"כ מפרש דהאיבעיא אי נימא דעוקרו מעיקרא ע"י הפרתו מיהו אינו עוקר כמו החכם כאלו לא חל כלל. וממילא אין שאלה לדהב"ח ובסתירת דברי המחבר מהא דלעיל דאזיל בשיטת הרמב"ם וכמ"ש בכ"מ. וע"ש בלח"מ שביאר דבריו יותר וכמ"ש ג"כ הש"ך בסמוך בס"ק ס"ה דמה"ט אם אמרה שבועה שלא אוכל כו' דלגבי בעל דמיגז גייז להבא אף שהפר לראשונה אפ"ה לא חלה השני'. וכמו שפירש בעצי לבונה דאף דהבעל צריך שיאמר לשון שמורה שעוקר הנדר מעיקרו כסל"ז דאם מפיר מעכשיו שאין כאן נדר לא מהני מ"מ אינו עוקר כמו החכם שעוקרו כלא הי'. וכן משמעות הט"ז בס"ק ל"ו יע"ש. וע"ע בשו"ת בשמים ראש (סי' קס"א) שנשאל ג"כ על הרמב"ם מסוגיא דהכא יעש"ב בלשון הרמב"ם. ומ"ש עוד דפשטות לשונו דבעל עוקר הנדר מעיקרו אפ"ל דאזיל לשיטתי' בפ"ב דנזירות כו' ימש"ב שלענין דינא הניח בספק ואכמ"ל שדברי הכ"מ פו"ב מעצמן. ועכ"פ לפי פסק הרמב"ם והמחבר אין מקום ספק לשאלתו. יע"ש במאירי לנזיר ובשמ"ק מש"ש בסוגיא זו באורך וע"ש בברכת ראש לנזיר כ"ב שלמעיין א"צ כלל לאריכת דבריו ואין רצוני להאריך בדברים מה שאינו נוגע לעיקר הענין. ואולם בס' קרן אורה על נזיר עלה בדעתו לומר דהא דמבע"ל הכא אי מיעקר עקר היינו דוקא בנזירות דלא אשכחן נזירות לחצאין דלא שייך הפרה מכאן ולהבא אלא היכא דאפשר שתעקר מתחלתו והיכא דנתקיים שעה א' כמו אם אמר ואני לא הוי הפרה כלל אבל בשאר נדרים לא מבע"ל ולכ"ע אינו מופר אלא מכאן ולהבא כו' ואפ"ל דהיינו טעמא דהני תנאי בנדרים (דף ס"ח) דמ"ד מיקלש קליש דס"ל דמיעקר עקר ומ"ד בארוס דמיגז גייז דס"ל בכל הפרה דמיגז גייז. אלא דא"כ תיקשי הלכתא אהלכתא יעש"ב. אלא שבעיקר הדברים יש לדון להשעה"מ פ"ו משבועות הי"ח בד"ה ואיך שיהי' כו' דמ"מ עונש בי"ש איכא כיון שעבר קודם שנשאל ונתכוין לדבר איסור וכן העלה בשער אפרים (סי' ס"ב) וכבר מבואר זה בחהר"ן על גיטין וא"ת בניסת אמאי אין מדירין תביא ככר ותאכל לאלתר בפנינו דבשלמא גבי חכם לא אפשר למעבד הכי ועי' בשו"ת כתר כהונה (סי' נ"ד) שהאריך לפלפל ועי' בס' תבנית