בכורי שלמה חלק א רג

דיוצא טעם גמור ע"י בישול או ע"י כלי שני בחומץ וציר דאסור. קמ"ל קרא דשביעית טעמו כמבוער. דמותר בכה"ג כיון דטעמו יצא בהיתר. אבל לעולם בשאר איסורים בהתירא בלע היכי דהטעם יוצא רק ע"י כבישה בלא חומץ וציר. דהוי רק ככלי שני כנ"ל. דאינו טעם גמור. כיון דהוי כבוש בהיתר ואינו טעם גמור מותר. אבל בכבוש בחומץ וציר אף בהתירא בלע דיוצא טעם גמור בשאר איסורים אסור. אבל בשביעית גלי קרא דטעמו כמבוער. כיון דיצא בהיתר. אבל לעולם היכא דיצא ממנו לאחר הזמן ביעור דיצא טעמו באיסור אז היוצא משביעית כמותו כמבואר בחולין (דף ק"ך:) הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כולן משקין היוצא מהן כמותן כו' עכ"ל הש"ס. א"כ מבואר דשביעית ג"כ היוצא ממנו כמותן. משמע דאף טעמו בלא ממשו היוצא ממנו כמותו. דאם נימא דזה דוקא בטעמו וממשו. יקשה דהא פירש שם רש"י ד"ה חדש שעושה שכר מן השעורין וזה רק טעמו ולא ממשו כמובן וקאמר בגמרא מנלן. וכי תימא ליגמר מהנך [פירוש מחמץ וחלב ונבלה. רש"י] מה להנך שכן איסור הבא מאיליו. נראה דאילו הוי מצינן למילף מחמץ ולא הוי לי' פירכא איסור הבא מאליו ניחא הא דתניא בחדש דמשקין היוצא מהן כמותו ואי ס"ד דבחמץ משקין היוצא מהן אינן כמותו אלא דוקא בטעמו וממשו אבל בטעם לבד אינו כמותו. הא ליכא למיגמר כלל מחמץ ואינך אלא ודאי דגם טעמו בלא ממשו ג"כ אסור בחמץ ואינך. ויעי' בשו"ת ח"צ (סי' כ') שהאריך בזה. ויע"ש ברש"י ד"ה שכן איסור הבא מאליו וז"ל ותינח למילף מיניהו טבל וחדש ושביעית וכלאי הכרם. אבל הקדש לא אתי מינייהו עכ"ל. א"כ מבואר דיליף שביעית מחמץ ואינך וכיון שכבר העליתי דבחמץ אף בטעמו ולא ממשו הוא כעיקר א"כ ה"ה בשביעית טעמו ולא ממשו כעיקר אחר הביעור. ושאני לפני הביעור דטעמו כמבוער דגלי קרא. ואף שהפ"י בפסק חדש האריך להשיג על הסוגיא דחולין והעלה דעיקר כסוגיא דפסחים אולם יעי' ברמב"ם בפ"ט מה' נדרים דבכל הדברים משקין היוצא מהן בספק א"כ מוכח כהרב ח"צ. ויעי' במחנה אפרים ה' נדרים (סי' ל"ב) שהרגיש בדברי הרמב"ם יע"ש. וא"כ הסוגיא דחולין היא כפי ההלכה דקיי"ל כר"ג. ושאני התם דגם ר"ג מודה דבזה כיון דמיירי לאחר זמן הביעור לא אמרינן טעמו כמבוער. לפ"ז מיושב גם השגה השלישית על הרב ח"ד מדברי ר"ג כנ"ל. דשפיר קאמר דצריך קרא דאי לאו קרא אף דמיירי בהתירא בלע מ"מ כיון דמיירי כאן בכבוש ג' כבשים בחומץ וציר גם בשאר איסורים בהתירא בלע כיון דהוי טעם גמור אסור מ"ה צריך קרא לומר דטעם כמבוער

יב) ומה שהקשה התי"ט בשביעית (פ"ז מ"ז) דיש להפליא בדברי הרב דמפרש סיפא דמתני' דשביעית אוסרת וכו' דהיינו לאחר הביעור אבל קודם הביעור בנ"ט בין במינה בין שלא במינה וא"כ מ"ש רישא דהכא וורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הוורד. וקשה דהא אף קודם הביעור בנ"ט וטעם נשאר בו. ועוד קשה קשית התי"ט (פ"ט ה"ה) דשם כתבו דקיי"ל כר"ג דטעם ה"ה כמבוער ולמה כ' כיון דקודם הביעור בנ"ט. נלפע"ד לעולם דהלכה כר"ג ומ"ה א"ש ברישא בוורד חדש שכבשו בשמן ישן דטעמו מותר כיון דהוי קודם זמן הביעור דהא גלי קרא דטעם הוא כמבוער. אף דכאן לא מיירי בכבוש בחומץ וציר. מ"מ כבר כ' הפסקי תוס' בע"ז (פ"ב סי' ע"ד) דשמן זתים עז וחריף ומפליט כמו רותחין ואפילו צונן עכ"ל יע"ש. ויש להביא ראי' לפסקי תו' מפי' המשניות לרמב"ם פ"ב דערלה שכ' כל דבר שמתבלין בו התבשיל כגון השומים והבצלים והשמן והחומץ והיין כולם נקראין תבלין כשאדם מתכוין לתבל בהם כו' עכ"ל נלפע"ד הסברא דס"ל להרמב"ם דשמן זתים הוי ג"כ דבר חריף כמו תבלין ובצלים. ולפ"ז בשומן גם הרמב"ם מודה לדעת הט"ז ביו"ד (סי' צ"ח) דלא מקרי עביד לטעמי' מפני דלא הוי דבר חריף ודוקא שמן דהוא דבר חריף מקרי עביד לטעמי'. ולפ"ז נדחו במחכת"ר דברי הגאון רז"ש בא"ח סי' תקי"ג בקו"א סק"ד שהוכיח מדברי רמב"ם אלו דלא כט"ז. אולם האמת כדעת הפמ"ג והח"ד והח"א כהט"ז וכנראה מש"ע ורמ"א בסי' צ"ח. ומ"ה הוי כמו כלי ראשון ע"י בישול ואפ"ה מותר כיון דהתירא בלע. אבל בסיפא דמיירי לאחר זמן הביעור כמ"ש הברטנורה מ"ה אסור. דבזה גם ר"ג מודה דטעם אינו כמבוער דגם בשביעית היוצא מהן כמותו כנ"ל. מ"ה בסיפא אסור בשביל הטעם. ומה שכ' הברטנורה לבסוף דשביעית אוסרת קודם הביעור בנו"ט. תירץ יפה בס' שושנים לדוד הובא בתוס' חדשים שם. דאין ר"ל אוסרת לענין דחייב בביעור אלא ר"ל אוסרת שאסור להפסיד ולעשות סחורה [וכן מבואר באמת בלשון הברטנורה] והכא ברישא ה"ק ילקוט כו' ויאכלם בקדושת שביעית ואינו חייב לבער עכ"ל א"כ הכל מיושב

יג) אמנם לפ"ז נסתר לכאורה ראית הח"ד שהביא מרישא דמותר אף דנשאר טעם כקשית התי"ט משום דהוי קודם הזמן ביעור. דהתירא בלע. נלפע"ד דמ"מ ראית הח"ד במקומה עומדת. ע"פ מ"ש רש"י ותוספות ביבמות (דף קט"ו:) גבי אי חיישינן לתרי יצחק או לאו דרבא דאית לי' דלא חיישינן פשט איסורא מהנהו תרי שטרא דנפקא במחוזא וכתיב בהו חבי בר ננאי וננאי בר חבי דאגבי בהו רבא בר אבהו אע"ג דשכיחי טובא במחוזא והרגישו רש"י ותו' דהיכי פשט רבא איסור מממונא ושניהם לדבר אחד נתכוונו דמדמה רבא איסורא לממונא הכי דכי היכא דלענין ממונא אע"ג דהוחזקו לא חיישינן לענין איסורא כי לא הוחזק מיהא לא חיישינן יע"ש. א"כ מוכח מכאן דאף דאיסורא מממונא לא ילפינן כברכות (י"ט:) מיהו כדמחתינן דרגא לאיסורא מממונא שפיר ילפינן. א"כ ה"ה בנ"ד נהי דלא נוכל למילף משביעית כל שיש טעם גמור ע"י בישול או ע"י כלי שני עם חומץ וציר דג"כ הוי כמו ע"י בישול כנ"ל. דבשביעית גלי קרא דאף דבשאר איסורים אסור טעם גמור כזה ואפ"ה בשביעית טעם כזה כשיצא בהיתר מותר. ואפ"ה טעם שיצא אחר הביעור היוצא מהן כמותו. א"כ ה"ה לשאר איסורין בנחית חד דרגא כגון דליכא טעם גמור כגון בכבוש בלא חומץ וציר דאז גם בשאר איסורים בכבוש בהתירא מותר דומה לשביעית דשם אף בטעם גמור מותר וה"ה בשאר איסורים בכבוש בהתירא כמ"ש הח"ד להלכה. היוצא לנו מכל זה כיון דקיי"ל כהמרדכי והדרכי משה והמג"א והח"ד דכבוש בהיתר מותר. א"כ ה"ה בנ"ד ג"כ באם היפר לה הבעל דמיגז גייז והוי כבוש באיסור בנ"ד היין אסור. אבל באם התיר לה חכם דעוקר הנדר מעיקרא דהוי כבוש בהיתר מותר בנ"ד היין

יד) שוב נזכרתי מדברי הש"ך ביו"ד (סי' רל"ד ס"ק ס"ד) דנראה מדבריו שהעלה דאף דקיי"ל דבעל מיגז גייז אין הכוונה דרק מכאן ואילך מתיר רק דמיחל חלין ובטלין מיד דבחכם עוקר הנדר מעיקרו והוי כאילו לא נדר כלל ואם התפיס אחר בנדרו והוא התירו אצל חכם גם השני ניתר שהוא כאילו לא נדר כלל. אבל הבעל אם מתיר ג"כ ניתר מעיקרא רק דלא הוי כלא נדר כלל רק שנדר ונתבטל מיד אחר הנד יע"ש. וא"כ בנ"ד נהי דבעל מיגז גייז והוי כנדר ונתבטל מיד. מ"מ כיון דהכבישה הי' איזה זמן אחר הנדר. שוב הוי כבישה בהיתר. וא"כ צריך להיות מותר גם כשהבעל מיפר. אולם עדיין צ"ע כיון דמדברי התוס' בנזיר (דף כ"א:) ד"ה בעל מיעקר. שכתבו להדיא וז"ל או מיגז גייז מהפרה ואילך הוא דמתבטל הנדר ועד הפרה הי' מקוים כו' לפי שהיתה הראשונה בכל דין נזירות עד ההפרה יע"ש. א"כ מדברי תוס' אלו נראה בעליל דעד ההפרה הנדר חל. וא"כ בנ"ד הוי כבישה באיסור. אולם לשיטת הש"ך הוי כבישה בהיתר כנ"ל. וא"כ הוי ספק כבוש וכבר קיי"ל ביו"ד (סי' ק"ה ס"א) בספק כבישה דאסור. ואף דהט"ז העלה שם להתיר בספק כבוש דמוקמינן לה אחזקת היתר דבתחלה דלא נחזיק ריעותא מספק יע"ש. מ"מ האחרונים השיגו עליו ואף לפי מה שהעלה הכרו"פ כהט"ז דדוקא בספק שיש כאן ב' חתיכות אחת נכבש מעל"ע וא' בפחות ולא ידעינן מי הוא הנכבש מעל"ע ספיקו אסור. אבל אם יש ספק אם מונח כבוש מעל"ע או פחות יש להקל דאוקמינן בחזקת כשרות. וא"כ ה"ה בנ"ד דג"כ רק