בכורי שלמה חלק א רא

נכבש באיסור דהא לא התיר הבעל רק מכאן ולהבא: מ"ה אסור מטעם כבוש כמבושל. כיון שאסרה עליה פעם שנית תיכף. ונכבש טעם הבשר בהיין באיסור. אולם אם החכם התיר לה דמבואר שם דחכם עוקר הנדר מעיקרא א"כ הוי כבישה בהיתר. ורק מצד נדר השני הוא אסור ונולד האיסור אחר הכבישה שוב אין לאסור מטעם הכבישה שהיתה בהיתר

ב) לכאורה נוכל לשדות נרגא בזה דהנה הגהת מיימוני בתשובותיו לה' אישות (סי' ב') העלה דהא דאין עד אחד נאמן באיסורין באתחזק איסורא היינו אף אם לפי דבריו היה כאן חזקת איסור אך שאמר שעתה נשתנה מקדמותו. אבל אם כפי שהוא אומר ולפי דבריו לא היה כאן מעולם חזקת איסור שפיר מהימן יע"ש. ויעי' בשב שמעתתא (ש"ו פ"ד) שהשיג עליו ממה דאיתא ביבמות (דף פ"ח.) מידי דהוי אטבל הקדש וקונמות וכו' אי דידיה משום דבידו לאתשולי עליה אלא דאחר ואמר אנא ידענא דאתשיל מרי' עלה היא גופא מנלן ע"כ. והקשה דהתם ג"כ היכא דאתשיל מרי' עלה הרי החכם עוקר הנדר מעיקרו ולא היה מעולם איסור עליו. ותירץ דיש לחלק בין היכא דלפי דברי העד מעולם לא חל כלל איסור על זה. אבל כאן שפיר היה מתחלה איסור אך עתה נפקע למפרע ונעקר מעיקרא שפיר מקרי חזקת איסור דעכ"פ מעיקרא היה איסור עליו יע"ש. א"כ ה"ה בנ"ד נהי דחכם עוקר הנדר מעיקרו מ"מ מקרי מעיקרא היה איסור עליו. ואם כן בנ"ד לא מקרי כבישה בהיתר ואסור

ג) אולם באמת ז"א ונלפע"ד לתרץ דיש לחלק נ"ד מהתם. דבאמת צריכים להבין סברת הדרכי משה והמג"א הנ"ל. דכבישה בהיתר מותר. מה לי אם בשעת הכבישה כבר היה האיסור או אח"כ. ונראה לי סברתו ע"פ מ"ש הר"ן בחולין (פכה"ב) בנ"ט בר נ"ט דהתירא מותר ובאיסור אסור. וכ' דנ"ט בר נ"ט הוי רק טעם קליש מש"ה באיסורא דמכבר הוא איסור נשאר באיסורו אבל בהיתר לא יכול איסור לחול על טעם קלוש יע"ש. ונראה לי דה"ה בכבוש ס"ל להדרכי משה דבכבוש ג"כ אינו קולט טעם גמור כמו ע"י בישול ממש. ומ"ה בכבוש באיסור אסור. כמו בנ"ט בר נ"ט. אבל בכבוש בהיתר רק שאח"כ בא עליו האישור שוב לא יכול לחול האיסור על טעם קלוש שאינו טעם גמור כמו בנ"ט בר נ"ט דהתירא

ד) לפ"ז יש לחלק בנ"ד לענין כבוש מקרי כבוש בהיתר אף דבשעת כבישה הי' באיסור נדר. מ"מ כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו א"כ הוי למפרע טעם שאינו גמור של היתר. ושוב לא יכול להיות נאסר מצד נדר השני. דהאיסור לא יכול לחול על טעם שאינו גמור כנ"ל. אולם התם ביבמות דמיירי לענין ע"א נגד חזקת איסור דאינו נאמן. אף דחכם עוקר הנדר מעיקרו. מ"מ כל זמן שלא התיר הנדר היתה בחזקת איסור אף דראינו אח"כ שהחזקנוה בטעות מ"מ מיקרי חזקת איסור ושוב אין הע"א נאמן. דחזקה בטעות ג"כ מיקרי חזקה. וכ"כ בתבואות שור (סי' י"ח ס"ק כ"ט) דחזקה שמחזיקין אף שהוא בשקר ג"כ מקרי חזקה והביא הרבה ראיות לזה יע"ש. וכ"כ בס' מקור מים חיים (בקונטרס עגונא דאיתתא סי' ב') והביא ראי' לזה מאה"ע (סי' קנ"ו) היכי דלא מוחזק לנו באחין נאמן לומר שיש לו בנים כיון דהוא קיימא בחזקת היתר לשוק. אף שאח"כ נודע לנו שיש לו אחים מ"מ כיון דאמר לנו בשעה שלא נודע לנו שיש לו אחים מקרי חזקת היתר לשוק אף שהוא בטעות יע"ש דאשתמיטתי' במחכת"ר שכבר קדמו הרב תב"ש בגוף סברתו. וגם אני הבאתי ראי' לזה מכתובות (דף כ"ו:) ורשב"ג סבר אנן אחתינן לי' ואנן מסקינן לי' כו' וכ' רש"י ד"ה ואנן מסקינן לי' וז"ל ואי קשיא תרי ותרי נינהו אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמיה אחזקה קמייתא דאסקינהו ע"פ עד הראשון שהוא נאמן כו' עכ"ל. וקשה מה מהני חזקה קמייתא דאסקינהו ע"פ עד ראשון הא נתברר כעת שבא עד השני שבטעות אסקוהו. אע"כ הטעם דאף חזקה בטעות ג"כ מקרי חזקה וז"ב. לפ"ז א"ש דברי הגהת מיימונית דשם מודה דמקרי נגד חזקת איסור דגם חזקה בטעות מקרי חזקה ומ"ה לא מהימן ע"א. אבל לענין כבישה מקרי כבישה בהיתר כיון דהחכם עוקר הנדר מעיקרא. אבל אם הבעל היפר לה דמיגז גייז אז הוי כבישה באיסור ואסור בנ"ד

ה) אולם לכאורה יש להשיג על זה דעיקר היתר שלי באם התיר החכם ע"פ דברי המג"א הנ"ל דהוי כבוש בהיתר. והנה ראיתי בס' מקור מים חיים ביו"ד (סי' ק"ה) שהשיג על הח"ד שהסכים עם המג"א הנ"ל וסתר ראיותיו והביא ראיות דגם כבוש בהיתר אסור. ואחד מראיותיו של המקור מ"ח מהא דפסחים (דף מ"ד:) דקאמר הש"ס רע"א טעם כעיקר מנ"ל יליף מבב"ח לאו טעמא בעלמא היא ואסור ה"נ ל"ש. ורבנן מבשר בחלב לא גמרינן דחידוש הוא כו' אלא ראי תרי לי' כולי יומא בחלבא שרי בשל לי' בישולי אסור ע"כ. ואם איתא דבהתירא בלע לא אמרינן כבוש ה"ה כמבושל א"כ אמאי הוי בב"ח חידוש הלא מצינו דוגמתו בהתירא כגון חמץ שנכבש עם מצה קודם פסח מותר לאכול בפסח לאכול שנכבש בהתירא לא אמרינן כבוש ה"ה כמבושל ומותר לאכול המצה בפסח ואם בשיל בישולי קודם הפסח חמץ עם מצה פשיטא דאסור לאכול המצה בפסח דטעם כעיקר דאורייתא א"כ הרי מצינו דוגמת בב"ח ולא הוי חידוש יע"ש. א"כ בנ"ד גם אם התיר החכם אסור בנ"ד דאף כבוש בהיתר אסור

ו) אולם לפענ"ד צדקו דברי החו"ד להלכה דכבוש בהיתר מותר דהמג"א (בסי' תנ"א) הביא דין זה גם בשם המרדכי. וא"כ דעת המרדכי והדרכי משה והמג"א והחו"ד מסכימים לדין זה דכבוש בהיתר מותר ורק דעה אחת של המקור מ"ח שחולק בזה. לכן נלפע"ד לתרץ השגותיו ולדחות ראיותיו. מה שהביא ראי' מהא דפסחים (דף מ"ד:) הנ"ל אינו ראי' דהא המקמ"ח בעצמו הביא דברי התוס' בע"ז (דף ס"ז.) דטעמו ולא ממשו נקרא בב"ח על האיסור החלב דהחלב קיבל טעם מהבשר משא"כ הבשר מקרי טעמו וממשו. דבבשר יש ממשות של חלב וכ"כ בשם הפר"ח יע"ש. ואני מצאתי ג"כ כן ברשב"א בחי' לחולין (דף צ"ח.) יע"ש. לפ"ז נלפע"ד דהא העליתי לעיל סברת הדרכי משה והמג"א הנ"ל דכבוש בהיתר מותר מטעם דלא הוי טעם גמור כמו ע"י בישול. ומ"ה הוי כמו נ"ט בר נ"ט דהתירא דלא יכול לחול עליו שם איסור. ואם כן בכובש חמץ עם מצה ג"כ נבלע לתוך המצה רק טעם קלוש. לפי זה מיושב קשית המקור מים חיים. דשפיר קאמר בפסחים שם דבב"ח חידש דאי תרי לי' כולי יומא בחלבא שרי בשיל לי' בישולי אסור. פירוש דהוי חידוש מה דבב"ח ע"י כבישה מותר הבשר וגם החלב. בשלמא מאי דמותר החלב אינו חידוש דמצינו דוגמתו גם בכבוש בהיתר בחמץ לפני פסח. דכבוש בהיתר הוי רק טעם קלוש כקשית המקור מ"ח. אולם הבשר למה מותר דשם נבלע טעמו וממשו של החלב ואז בוודאי טעם כעיקר ואפ"ה מותר ע"י כבישה. וזה לא מצינו בשאר איסורים [דבשאר איסורים בכה"ג דטעמו וממשו נבלע ע"י כבישה אף בכבוש בהיתר אסור דבזה ל"ש סברתי דהוי טעם קלוש] רק בבב"ח מצינו כן. א"כ חידוש הוא ואפ"ה בבישול אסור. וכיון דחידוש הוא לא נוכל למילף מזה טעם כעיקר גם בבישול. וז"ב בעזה"י

[שוב מצאתי כעין זה בשו"ת נוב"י (מהד"ק חיו"ד סי' כ"ו שהשיג שם על הש"ך ביו"ד (סי' פ"ג) שכ' דדוקא ציר דגים ע"י מליחה אינו אלא דרבנן. אבל ע"י כבוש וע"י בישול יוצא גוף הטעם ואסור מה"ת. והשיג עליו דאפילו ע"י בישול ציר דגים אינו מן התורה. דאל"כ אלא שיש חילוק כבר מצינו דומיא דבב"ח דאי תרי לי' כולי יומא שרי בשיל לי' בישולי אסור. א"כ קשיא סוגיא דפסחים (דף מ"ד:) וסוגיא דנזיר. יע"ש. שכ' אח"כ שיש לדחות ראי' זו ולעולם ע"י בישול אסור מה"ת ואעפ"כ כו' אבל ציר דגים שמותר בכבוש ואסור בבישול היינו מטעם שע"י כבוש אינו יוצא טעם רק ציר בעלמא אבל ע"י בישול יוצא טעם ממש א"כ אין זה המותר בכבוש שאסור בבישול רק דבר אחר כו' אבל בב"ח הנבלע בבשר ע"י כבוש היא חלב ממש כשם שהיא חלב ממש מה שנבלע