בכורי שלמה חלק א ר

רק דמ"ה לא חשיב צפורי מצורע משום דהוי מעשה חוץ וכאן לא מיירי ממעשה חוץ. וא"כ א"ש תירץ של מורי ז"ל על הרמב"ם דהו"א דשוה"נ מותר בהנאה משום דנעשית מצותו מותר. אף דלא הוי קדשים. ואולי יש לחלק דדוקא לענין חוזר ומלמד בהיקש אין דינו של בגדי כהונה כקדשים אבל לענין נעשית מצותו אפשר דמקרי קדשים והוי ב"כ הבכ"א מעליא וצ"ע

טז) ונלפע"ד להביא ראיה מתוס' דלא ס"ל כסברת הת"י דיש לחלק בין קדשים למעשה חוץ. דראית התוס' ישנים הי' מדלא חשיב צפורי מצורע. ובאמת לפי מה שהעלתי לעיל ב' התוס' בשבת (דף ע'.) לא היה יכול לחשוב צפורי מצורע בהדי תרומת הדשן ובגדי כהונה. דשניהם בעשה. אבל צפורי מצורע הוי בל"ת מלא תאכלו אולם עם שוה"נ הוי ב' כתובים הבכ"א דשניהם בל"ת כנ"ל

יז) ונראה לי להסביר הענין דצריך שני פעמים ב' כתובי' אחד בקדשים וא' במעשה חוץ. דהנה אמרינן בפסחים (דף מ"ה.) ונזיר (דף ל"ז:) דחולין מקדשים לא ילפינן. א"כ לא נוכל ללמוד מעשה חוץ מקדשים. ומש"ה צריך ב' פעמים ב' כתובים. לפ"ז מיושב ג"כ קשייתי מתוס' יומא (דף כ"ג:) הנ"ל דבגדי כהונה לא מקרי קדשים. דהנה התוס' העלו בשבועות (דף כ"ו:) וז"ל ואע"ג דתרומה חול הוא אצל קדשים כדאמרינן באיש מקדש ולא ילפינן מקדשים מ"מ קדשים נילף מיניה הלכך הוי ב' כתובים עכ"ל וכן העלה התוס' כלל הזה בקידושין (דף נ"ח.) יע"ש. ואם כן הכא בתרומת הדשן ובגדי כהונה דנהי דבגדי כהונה דהוי חול. מקדשים לא ילפינן. מ"מ תרומת הדשן מבגדי כהונה ילפינן וא"כ הוי ב' כתובים. ומ"מ לא היה יכול להביא צפורי מצורע. משום דהוי ל"ת. כנ"ל

יח) [לכאורה דברי התוס' בשבועות (דף כ"ו:) הנ"ל שכ' דקדשים מתרומה ילפינן ובאמת מבואר בש"ס דר"פ האיש מקדש דגם קדשים מתרומה לא ילפינן דפריך מנ"ל שליחות בקדשים דאי מתרומה שכן חול הוא אצל קודש. ומצאתי שהרגיש בזה בספר שב שמעתתא (שער י' אות ד') מבעל שמן רוקח. ומתרץ דבאמת קדשים חמירי מתרומה. ובקידושין דרצה למילף קולא דיכול לעשות שליח בקדשים שפיר דחי דאין למילף קדשים מתרומה. אבל כאן דלחומרא דיהיה צריך לקיים מה שגמר בלבו שפיר כ' התוס' דנוכל למילף קדשים מתרומה יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד היה יכול למילף קדשים מבגדי כהונה לחומרא דאף שנעשה מצותו מועלין בו. אע"כ דגלי קרא גם בקדשים דיהיה ב' כתובים לאשמעינן דנעשית מצותו מותר וא"ש]

יט) ומה שהקשה עוד כ"ג ע"ד התוס' בסוף תמורה דלמה להו למימר דנשרפין אפרן מותר משום דנעשית מצותו הלא כתב הר' יונה בברכות דבדבר דנשתנה נהפך להיתר וע' בחק יעקב (סי' תס"ז) א"כ הנשרפין אפרן מותר מטעם דנשתנה לדבר המותר ולמה להו הטעם דנעש"מ גם הוסיף להקשות למה הנקברין אפרן אסור והא נשתנה לדבר המותר עכ"ד היקרים

כ) ונלפע"ד לתרץ דנוכל לומר דדעת התוס' כדעת הרז"ה דהיה חושש לאכול מוס"ק משום חשש דם. וכ"נ מדברי הרא"ש בפ"ק דברכות שכ' דראית הר' יונה מדבר איסור שנפל לדבש ונימוחה דכדבש דיינינן ליה. כ' הרא"ש גם ראייתו צריכה ראיה. וכ"ה דעת הראב"ד בפ"א מה' כלי המקדש שס"ל דמר דרור אינו מוס"ק. דא"כ איך יכנס בקטורת ובשמן הקודש דם חיה טמאה יע"ש. א"כ אפשר לומר דגם התוס' ס"ל כדעת הראב"ד והרז"ה והרא"ש ז"ל. מ"ה כתבו הטעם משום דנעשית מצותו

כא) באופן אחר נוכל לתרץ קשיית כ"ג בהקדם קשיית כ"ג מדברי התוס' ישנים ביומא (דף ס'.) דמוכח משם דדוקא בקדשים אמרינן דנעשית מצותו מותר. אבל במעשה חוץ לא. לפ"ז נלפע"ד לתרץ קושיא אחת בירך חברתה. דהנה ז"ל התוס' בתמורה (דף ל"ג:) ד"ה הנשרפין אפרן מותר והנקברין אפרן אסור צ"ע טעמא מאי ואומר מורי הרמ"ר דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשרפן אחר שעשה כאילו נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ה"נ כיון שנעשית מצותו הלך איסורי' כו' אבל הנקברין דלא הטעין הכתוב לשורפן משוך איסורייהו לעולם עכ"ל. לפ"ז נלפע"ד דכוונת התוס' דס"ל כהתוס' ישנים דאין לך דבר שנעשית מצותו דוקא בקדשים רק דאפ"ה הנקברין אפרן אסור אף דנשתנה. דהתורה צוותה לקברו שיהיה מונח תמיד בקרקע. א"כ הוי כמו גיד הנשה דעץ בעלמא הוא מ"מ אסרה התורה כחולין (דף צ"ב:) ומ"ה לא פקע מיניה שם האיסור אף דנעשה עפר דמצותו לא נגמרה עוד ומשוך אסורייהו לעולם כמ"ש התוס'. ולא דמי למוס"ק דאין חיוב לקברו או לשרפו מ"ה מותר מדנשתנה. אבל כאן לא מהני משום דנשתנה כנ"ל. אבל בנשרפין אפרן מותר משום דהיכי דשרפו הוי נעשית מצותו. וממילא מותר מטעם דנשתנה כמו מוס"ק. דנהפך להיתר. ואין כוונת התוס' דהותר מדנעשית מצותו. דס"ל כהתוס' ישנים הנ"ל. אלא כוונת התוס' כיון דבנשרפין נעשית מצותו כו' שייך להתיר מטעם דנשתנה כנ"ל. כיון דחזינן דלא היה כוונת התורה רק לשרפה ותו לא. אבל בנקברין דלא נעשית מצותו לא מהני הטעם דנשתנה דכוונת התורה היתה שיהיה מונח תמיד קבור בקרקע ומיושב ג' קשיות הנ"ל. וכעין זה כתב הרב ים התלמוד בב"ק (דף ע"ד:) לפרש דברי התוס' בב"מ (דף ג'.) ד"ה מפני מה]. היוצא לנו מכל זה דכנים דברי מורי הגאון ז"ל בתירוצו את דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מא"ס. ומיושב כל השגות של כ"ג

אלה דברי ידידו מוקירו ומכבדו כערכו הרם משתחוה מרחוק מול הדרת קדשו מצפה לתשובתו

שלמה אברהם בהמופלג אי"א כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י

סימן יג

ב"ה יום ב' בא שנת תרמ"ג אזארקאוו

הרים ישאו שלום וברכה לכבוד ידידי הרב הגאון האמיתי. המפורסם בקצוי ארץ. מאור הגולה. רכב ישראל ופרשיו. שר התורה. חכם חרשים. גזר הקודש. חסידא ופרישא. נ"י פ"ה עה"י כו' כקש"ת מו"ה יוסף זכרי' שטערן שליט"א אבד"ק שאוול המחבר ס' זכר יהוסף וכו'

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו

שאלה נסתפקתי באשה שאסרה עליה בנדר ואמרה קונם ככר זה עלי. ונפל הככר לחבית יין שלא היה ס' נגד הככר ונכבש בתוכו מעת לעת. ואח"כ הפר לה הבעל או שהתיר לה חכם ע"י חרטה דמעיקרא. ואחר כך תיכף אסרה עליה עוד הפעם מה דינו של היין כיון שלא היה שיעור כבישה שנית

א) לכאורה פשוט בנ"ד דהיין אסור כיון דנכבש בתוכו הככר מעל"ע שיעור כבישה וכמ"ש ביו"ד (סי' ק"ה ס"א) דכבישה בשאר איסורים מה"ת., יע"ש וה"ה בנ"ד. אולם נלפע"ד דיש לחלק בנ"ד דדוקא אם הבעל היפר לה דאז דוקא אסור היין. אבל אם התיר לה חכם אז היין מותר. וטעמא דידי. ע"פ מש"כ הדרכי משה באו"ח (סי' תמ"ז) וכ"ה המג"א שם. וכ"ה החו"ד ביו"ד (סי' ק"ה ס"א) כל שהוא לפני זמנו לא שייך כבוש כמבושל דבהיתר ל"ש כבוש כמבושל יע"ש. והנה ידוע מ"ש בנדרים (ד' ס"ח.) דבעל מיגז גייז ע"ש. אם כן לא נעקר הנדר למפרע והוי