בכורי שלמה חלק א קצט

הריטב"א יומא (דף ס'.) דהיכי דקודם מצותו אין מועלין בו ל"ש לומר משום דנעשית מצותו אמ"ב עכ"ד

ה) ונלפע"ד לתרץ דיפה דייק הרמב"ם ז"ל מלא יאכל. דאם הי' כתוב לא יאכל הו"א לאחר שסקלו דמותר משום דנעשית מצותו. והוי אמינא דהדין דשוה"נ אסור מחיים כמו צפורי מצורע אליבא דר"ל כדאמרינן בקידושין (דף נ"ז.) מהו דתימא מידי דהוי אקדשים דמחיים אסורי ואתיא שחיטה ומכשרה להו קמ"ל יע"ש. וא"כ ה"ה בשוה"נ. ודייק הרמב"ם מדכתיב לא יאכל דגם לאחר סקילה ג"כ אסור בהנאה והטעם משום דקיי"ל כר"ת דשור הנסקל מחיים מותר ומש"ה ל"ש בי' סברא דנעשית מצותו כסברת ריטב"א ביומא (דף ס'.) הנ"ל. ושיטת ר"ת דשוה"ל מחיים מותר הוא אליבא דאמת דאשמעינן קרא דלא יאכל. דאסור בהנאה גם לאחר סקילה [ולא מטעם דהוי גזה"כ דאף דנעשה מצותו מ"מ אסור כמו בצפורי מצורע לר"ל. ז"א. דא"כ יקשה קשיית כבוד גאונו דיהיה ג' כתובים הבכ"א ואמאי לא הביא בזבחים (דף מ"ו) רק שני כתובים הבכ"א ופריך למ"ד דשני כתובים הבכ"א מלמדין מאי איכא למימר] ומיושב קשית כ"ג משיטת ר"ת

ו) לפ"ז אדרבה יש ראיה לשיטת ר"ת הנ"ל דאם מחיים אסור אמאי אסור בהנאה לאחר סקילה הא נעשית מצותו. ואין לתרץ דהוי גזה"כ מלא יאכל כמו בעגלי ערופה דא"כ אמאי לא אמרינן בזבחים (דף מ"ו.) דהוי ג' כתובים הבכ"א כקשית כ"ג. אע"כ דאשמעינן קרא דלא יאכל כשיטת ר"ת דמחיים מותר ומש"ה לא שייך ביה נעשית מצותו ואסור בהנאה לאחר סקילה. ומיושב ג"כ קשיית כבוד גאונו מזבחים דלא חשבו ג' כהבכ"א. לפ"ז יש ראיה לשיטת הריטב"א דיומא (דף ס') הנ"ל. דאל"ה יקשה ג"כ קושיא הנ"ל אמאי אבה"נ לאחר סקילה הא נעשית מצותו ולא נוכל לתרץ דהוי גזה"כ כנ"ל דא"כ יקשה דיהיה ג' כהבכ"א. אע"כ כסברת הריטב"א

ז) באופן אחר נלפע"ד לתרץ השגות כ"ג על תירץ של מורי ז"ל על הרמב"ם. ונראה להביא ראיה דלא כריטב"א יומא הנ"ל מתוס' יומא (דף נ"ט:) וז"ל ד"ה אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בה. וא"ת אדרבה נימא איפכא לאחר כפרה כלפני כפרה דאין לך דבר שלא נעשית מצותו ואין מועלין בו כו'. וי"ל איכא עגלה ערופה דקודם מצותה מותרת כו' עכ"ל. א"כ מבואר בתוס' דבע"ע מותר מחיים. א"כ קשה איך אמרינן בזבחים דבע"ע הוי ב' כהבכ"א. אף דנעשית מצותו אבה"נ. דאי לאו קרא הו"א דמותר משום דנעשית מצותו. הא לפי סברת הריטב"א היכי דקודם מצותו מותר ל"ש ביה אח"כ נעשית מצותו. אע"כ דהתוס' ס"ל דגם היכי דקודם מצותו מותר אפ"ה שייך אם נעשית מצותו מותר וי"ל דגם הרמב"ם ס"ל כן. ומיושב קשיית כ"ג

ח) אולם לפ"ז הדרא קשיית כ"ג לדוכתא דיהיה ג' כהבכ"א דהא בשוה"נ אף דמותר מחיים שייך ביה לומר דמותר לאחר שנעשית מצותו לפי סברת התוס' ומ"מ אמרה התורה דאבה"נ. ואמאי לא משני בזבחים דהוי ג' כהבכ"א

ט) ונלפע"ד לתרץ קשייתו ע"פ דברי התוס' בשבת (דף ע'.) שהקשו שם על הא דפירשו דלא ילפינן חילוק מלאכות מחריש וקציר דהוי ב' כהבכ"א והקשו דאכתי היכי ילפינן מלא תבערו דהוי ג' כתובים. ותירצו דלא הוי ג' כתובים מדלא כתבינהו או כלהו בלאו או כלהו בעשה יע"ש. לפ"ז מיושב קשית כ"ג. משום דהוי ב' כתובים תרומת הדשן וע"ע הם בעשה כתוס' זבחים (דף מ"ו: בד"ה ע"ע. וז"ל פירש"י מוערפו שם יע"ש. וביומא (דף ס"ט:) והרי תרומת הדשן. ופירש"י דכתיב ושמו אצל המזבח דטעין גניזה אלמא אבה"נ יע"ש. א"כ ע"ע ותה"ד שניהם בעשה מוערפו ושמו. אבל בשוה"נ יליף הרמב"ם מלא יאכל. א"כ הוא בל"ת. ומ"ה לא אמרינן בש"ס דהוי ג' כהבכ"א כסברת תוס' בשבת הנ"ל. אבל לעולם י"ל כמו שכתבתי דהו"א דאי לא כתב לא יאכל דלאחר סקילה מותר מדנעשית מצותו. אף לשיטת ר"ת דמחיים מותר כסברת תוס' יומא הנ"ל דלא כריטב"א הנ"ל

י) עוד הקשה כ"ג כי מוכח מתוס' ישנים יומא (דף ס'.) דלא אמרינן סברא דנעשית מצותו ואין מועלין בו רק בקדשים מדלא הביא צפורי מצורע. ושוב ל"ש לומר בשוה"נ דהו"א דמותר לאחר סקילה מדנעשית מצותו. דשוה"נ אינו קדשים

יא) ונלפע"ד לתרץ דמ"ה צריך קרא דלא יאכל דאי לאו קרא רק היה כתיב לא יאכל היינו יכולים לטעות דמותר לאחר סקילה משום דנעשית מצותו אף שאינו קדשים. מ"ה גלי קרא דלא יאכל דאסור אף לאחר סקילה. להורות לנו דבמקום שאינו קדשים ל"ש הא דנעשית מצותו אין מועלין בו. וממילא ניחא דלא אמרינן בזבחים דהוי ג' כהבכ"א משום דמכאן לא מוכח כלל סברא זו דבשוה"נ אינו בכלל קדשים ל"ש סברא זו דנעשית מצותו. וסברת התוס' ישנים דסברא דנעשית מצותו רק בקדשים הוא אליבא דאמת דגלי קרא דשוה"נ אסור לאחר סקילה. אם כן יש עוד הוכחה לשיטת הת"י הנ"ל באופן שכתבתי לעיל

יב) לכאורה נוכל להקשות על תירוצי דא"כ למה כ' הש"ס בקידושין (דף נ"ז.) דמ"ה צריך לא תאכלו לרבות השחוטה משום דהו"א דהשחיטה אכשרה. והכוונה נראה דהו"א משום דנעשית מצות השחיטה מותר. מ"ה צריך קרא לאסור. וקשה דלפי דברי מוכח משוה"נ דבמקום דלא הוי קדשים לא אמרינן סברא דנעשית מצותו א"כ הדרא קשיית הש"ס לדוכתא. למה צריך קרא לרבות דאסור הצפור לאחר השחיטה

יג) ונלפע"ד לתרץ דצריך עוד קרא כדי שיהיה גם בשאר איסורי' ש"כ הבכ"א דכל דנעשית מצותו מותר דבצפורי מצורע יליף מלא תאכלו דהוי ל"ת. ובשוה"נ יליף מלא יאכל כמ"ש הרמב"ם דדוקא בזה אסור אף שנעשית מצותו. אבל במקום דלא גלי קרא דאסור. אז אם נעשית מצותו מותר. דהו"א דדוקא בקדשים שייך סברא זו דנעשית מצותו מ"ה איצטרך קראי גם במקום דלא הוי קדשים לרבות דאמרינן גם בשאר איסורים סברא זו ולא קשה כלל מדברי התוס' ישנים (דף ס'.) דזה לשונו ד"ה משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה כו' והא דלא חשיב הכא שחיטה דצפורי מצורע שאסורה לפי זה קדשי' אלא מעשה חוץ כו' עכ"ל. וא"כ לא קאמר כלל דבמעשה חוץ לא אמרינן סברא זו דנעשית מצותו. רק כוונתו דמ"ה לא חשבו כאן. משום דכאן מיירי מקדשים. מ"ה מייתי השני כתובים מקדשים. אבל בצפורי מצורע אף דהוי גם כן ב' כתובים מ"מ אין לו שייכות לכאן דצפורי מצורע הוי מעשה חוץ. וז"ב

יד) לפ"ז מתורץ בטוב טעם ג"כ קשיית כ"ג מה שהקשה עוד לפי סברת התוס' ישנים דיומא הנ"ל דדוקא בקדשים אמרינן סברא דנעשית מצותו. והא התוס' כתבו בתמורה (דף ל"ג:) דלהכי כל הנשרפין אפרן מותר משום דנעשית מצותו. והלא כל איה"נ אינן קדשים עכ"ד. אולם לפמ"ש א"ש. כיון דהוי צפורי מצורע ושוה"נ ב' כתובי'. מוכח דגם בשאר איסורים אמרינן סברא זו דנעשית מצותו מותר. ואם כן א"ש דנשרפין אפרן מותר משום דנעשית מצותו. אבל הנקברין אפרן אסור דלא נעשית מצותו. דמשוך איסורייהו לעולם

טו) ונלפע"ד להביא ראיה דלאו דוקא בקדשים אמרינן סברא דנעשית מצותו מדברי התוס' יומא (דף כ"ג:) ד"ה ילבש. ח"ל וי"ל דשמא לא מיקרי קדשים אלא גופי הקרבנות אבל בגדי כהונה חוזרין ומלמדין בהיקש עכ"ל. וא"כ איך אמרינן ביומא (דף ס'.) משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובין הבכ"א. הא בגדי כהונה לא קדשים נינהו. ול"ש בזה סברא זו דנעשית מצותו. אע"כ דאין הכוונה של תוס' ישנים דדוקא בקדשים שייך סברא זו