בכורי שלמה חלק א כ

מסכים לדברי במה שהשגתי על הרב הגאון נצי"ב מוולאזין שליט"א. וגם כ"ג הוסיף בראיות ברורות לדברי. ושמחתי כי כוונתי בעזה"י להאמת. בו ראיתי אשר הביא כ"ג ראי' לשיטת הש"ע מהא דמבואר בירושלמי דע"ז (פ"ג ה"א) שגורס ג"כ כמו בתוספתא אין מסתכלין בשבת עכ"ד. ולכאורה הוא ראי' חלושה דכיון דבש"ס דילן יש גירסא אחרת מסתמא העיקר כש"ס דילן. אולם באמת ראית כ"ג היא ראי' חזקה וברורה כמו שהארכתי בתשובתי להגאון מוולאזין שליט"א. דכלל בידן דכל טצדקי דאפשר לן למעבד דלא לשווי פלוגתא בין הגמ' דידן לירושלמי עבדינן. כמ"ש הרא"ש בעירובין פ"א והב"י ביו"ד (סי' ר"א וסי' רי"ז). ואע"פ שהפי' יהיה רחוק קצת. כמ"ש הכ"מ בה' גירושין (פי"ג הט"ז) והרא"ש בכתובות פ"ו. ובפרט לפמ"ש בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' נ"ט). ואף אם נימא דפליגי הבבלי והירושלמי מ"מ י"ל בנ"ד העיקר כירושלמי לפמ"ש הפרי תואר (סי' קי"ט סק"א) דהיכי דפלוגתת הבבלי וירושלמי תלו בחילופי נוסחאות נוסחא הנכונה כמ"ש בירושלמי

מדי דברי הנני להציע לפני כבודו הרם אשר רחש לבי היום. על מאי שהקשה בשו"ת תפארת צבי (בחי"וד אחר כללי ס"ס קושיות חמורות קושיא ג'. בחולין (דף ק"א) הביא מתני' דזבחים טמא שאכל את הקודש כו' ופריך כיון שנגע בו טומאוהו כו' קשה לרש"י דפי' בפ' המצניע (דף צ"א) דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה מן התורה א"כ מאי פריך כיון שנגע בו כו'. הא נ"מ באוכל כזית והוא חצי ביצה ואינו מקבל טומאה וחייב משום שאכל בטומאת הגוף על כזית. וא"ל דטומאה דרבנן איכא עכ"פ בפחות מכביצה דהא מבואר פ"ז מה' תרומות במל"מ שנסתפק בטומאה דרבנן אי פטור ע"ש. דהא וודאי ספיקו של המל"מ לדעת הרמב"ם דפטור משום דמחוללת ועומדת ולא משום דאין אחע"א כו'. אבל לפי סוגין דהכא דטעמי' משום דאין אחע"א וודאי על איסור דרבנן חל איסור דאו' וא"כ מאי פריך הש"ס וצ"ע עכת"ד. והניחו בקושיא

אולם יש לתרץ קשיתו לפענ"ד דכוונת רש"י במה דאמר בהמצניע דבפחות מכביצה אינו מקבל טומאה מן התורה. היינו דוקא לטמא אחרים אבל שיהיה בעצמו טמא אף בכ"ש טמא. וכמו שכתב הרמב"ם בפי' המשניות מס' טהרות (פ"ב מ"ב) וז"ל ולשון ספרי אוכל טמא מלמד שהוא מטמא בכל שהוא יכול יטמא אף לאחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל הא איני מטמא אלא בכביצה. וראיתי בשו"ת שער אפרים סי' ל"ח שהביא דברמב"ם בפ"א מה' ט"א דין כ"ה כתב הערלה וכלאי הכרם כו' כולן מתטמאין ט"א עכ"ל ואיכא למידק למה אמר מתטמאין ולא אמר מטמאין כלישנא דגמ' בבכורות דף ט'. ותירץ שהוקשה לרמב"ם קו' התוס' בסוטה (דף כ"ה) ד"ה לאו כגבוי וז"ל וצ"ע כלאי הכרם אמאי מטמא ט"א ולא אמר כתותי מכתת שיעוריה עכ"ל. מש"ה כתב הרמב"ם בצח לשונו לפרש מ"ש בגמ' מטמאין פירושו מתטמאים והיינו לקבל טומאה כי זכרנו לעיל ב' הספרי שלגבי ט"א לטמא טומאת עצמן לא בעי שיעור וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מה' ט"א. וכבר כתב הר"ן שלא אמרינן כתותי מיכתת שעורי' אלא במידי דבעי שיעור. ולכן כתב הרמב"ם הערלה וכלאי הכרם כו' כולן מתטמאין ט"א פירושו כולן מקבלין טומאה ולא בעי שיעור וא"כ מתורץ קו' התוס' ע"פ דברי הרמב"ם) אמנם יש לדחות נהי דהרמב"ם ס"ל כן מנין לנו דגם דעת רש"י כן. א"כ קשה עדיין קושית התפארת צבי לשיטת רש"י. אמנם אינו קושיא גם לשיטת רש"י דמצאתי ברש"י פסחים (דף ל"ג:) ד"ה בכביצה נמי וז"ל אוכל ומשקה בכל שהן אבל אין מטמא אחרים אלא אוכל מקבל טומאה בכל שהן כביצה ומשקה ברביעית והכי תניא בתורת כהנים מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכ"ש ת"ל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת והיינו כביצה כו' עכ"ל אף שרש"י סיים ואני שמעתי דאף לקבל טומאה בעי כביצה מ"מ נראה דלהלכה מודה רש"י להת"כ. וראי' לזה מדברי התוס' ד"ה לאימת כו'. מכאן מקשה ר"ת לפ"ה דפירש דכל שהוא מקבל טומאה מה"ת כו' עכ"ל. א"כ מבואר דעת התוס' בדעת רש"י דס"ל דכ"ש מקבל טומאה מה"ת. רק לטמא אחרים בעי כביצה. שוב מצאתי מפורש בסוטה (דף ל:) מפורש ברש"י כת"כ יע"ש לפ"ז מיושב שפיר קושית התפארת צבי דשפיר פריך בזבחים כיון שנגע בו טמאהו. דלקבל טומאה אף בכ"ש טמא. א"כ הוי כמו שאכל את הטמא. דלענין זה אף שאינו מטמא אחרים מ"מ הוא טמא בפ"ע. ונפלאתי על הרב שער אפרים שלא הביא דברי רש"י אלו ב' הת"כ שס"ל ג"כ כשיטת הרמב"ם. היוצא לנו מזה דמתורץ קושית התפארת צבי

כעת הנני מוטרד מאד לזאת צריך אני לקצר. ואומר שלום לכ"ג ולכל הנלוים אליו. ואזכה לשמוע מכת"ר בשורות טובות דברי יד"נ מוקירו ומכבדו כערכו הרם דו"ש באהבה רבה המשתחוה מרחוק מול הדרת קדשו מצפה לתשובתו

שלמה אברהם בלא"א המופלג אי"א מרבים כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י

סימן ו

ב"ה יום ג' וישב תר"נ שאוול

ישאו הרים שלום וברכה לכבוד ידיד ה' וידיד כל יודעי שמו הרב הגדול החריף ובקי בחדרי תורה צמ"ס מוכתר במעלות ומדות טובות שמנו חכמים כש"ת מוהרש"א רזעכטע נ"י. ולכל אשר לו שלום עד בלי ירח

מכתבו הגיעני היום ותחלת דינו ש"א על ד"ת במה שכתבתי שכן גי' הירו' כהתוספתא. הנה ודאי דהיכי שהבבלי חולק על הירו' הלכה כהבבלי דהוא בתראה וע' רא"ש פרק ז' דגיטין ס"ד ובכ"מ וע' תוס' ברכות ר"ד ל"ט וברא"ש וב"י או"ח סי' ר"י ובר"ן נדרים פ"ד א' וע' במאור פסחים רפ"ג ויבמות פ"ז ד"ה מכרו שניהם וכתובות סו"פ ד' וברמב"ן ס' הזכות יבמות פ"ז סי' י"ג וע' בס' המכריע סו"ס נ"ד וע' באו"ז סוף ח"א בשו"ת סי' תשע"ט וע' בכ"מ הל' שביעית פ"ה הי"ח וע' ראב"ד פ"ז מבכורים ה"ט וע' תוס' ב"ב פ"א ד"ה למעוטי וע"ש במאורי אור בחלק בן נון זה חידוש גדול להתנגד אל הירו' בלא מצא גי' אחרת. מ"מ ע' בתשובת מהרי"ק שורש ק' וז"ל והוא דבר ידוע שהר"מ רגיל לפסוק ע"פ הירו' יותר מכל הפוסקים הידועים אצלינו ואפילו במקום שאין תלמודינו מוכיח כהירו' כו' היכא שתלמודינו מעמיד בשנויא דחיקא והירו' מפרש כפשטה תופס לו שיטת הירו' וע' במראה הפנים לירו' ב"מ פרק ח' הלכה ד' ד"ה שאלה מן הבייר כו' ומ"מ צריך ליתן טעם לדהרמב"ם דרגיל לפסוק כתלמודא דהכא במקום שאין צד הכרע מוכח דלא כהאי תלמודא ומבואר להרגיל בדבריו שלא עשה חיבורו כ"א אחר שבירר כל ההלכות מהתוספתות והירו' ורמז עצמו לזה בפי' המשנה דתמיד יעש"ב ובפרק השואל מתשובת מהרי"ק שדרכו של הרמב"ם שסומך בכ"מ על פשטות הירו' אף דדחי בבבלי. וע"ע במה"פ ר"פ לא יחפור כוני מתני' כו' וע' בשיורי קרבן פ"ו דשבת הלכה ב' בד"ה ההיא אמרה ולא שבקינן מה דמפורש בירו' בשביל דחיי' האמורה בבבלי כו'. וע' בתו' ביצה (י"ז ב') סוה"ד אמר רבא ואדרבא קיי"ל כר"י לגבי כו' ור"י פליג עלה בירו' ואף דבבבלי לא מייתי לה וע' בכ"מ פ"ה מתרומות הלכה ט"ו ואע"ג דלא איפשטא התם איפשטא בירו' סו"פ בתרא דמעשרות ה"ד וע' במגלת אסתר בשורש שלישי. וע' תו' ב"ב קמ"ט בשם ר"ת דמשבשין תוספתא מקמי ירו' וע' רא"ש פרק הבע"י סי"א דמשמע דהיכי דפליגי הירו' והתוספתא קיי"ל כהירו'. וע' בפר"ח א"ח סו"ס ת"כ ד"ה גם מ"ש כו' ויש להחמיר כהירו' שהוא בתרא ואייתי ברייתא ולא הזכירה בתוספתא וכו' וערא"ש פ"ב דחולין ס"ג ובכ"מ פ"א מתמורה הי"ז וע' במבוא התלמוד שמדהכ"מ שאה