בכורי שלמה חלק א קצח

א"כ כל זמן שלא נשחט או נסקל לא הי' שום איסור א"כ איך שייך למיקרי' נעשית מצותו. וזה נכון בעזה"י

יא) עוד מהרהר אנכי ברהיטא ואקצר. הנה מדברי תוס' ישנים ביומא דף הנ"ל ד"ה משום דהוי כו' נראה שם להמעיין דל"ש לומר דבר שנעשית מצותו רק בקדשים יע"ש. מה שכתבו דלהכי לא חשיב הגמ' צפורי מצורע שאסורה אף לאחר שנע"מ משום דלאו קדשים נינהו יע"ש. מוכח דס"ל דבדבר דלאו קדשי' ל"ש הך כללא דכל שנע"מ כו'

יב) אולם מה שעומד לנגד הוא מה דכתבו התוס' סוף תמורה דלהכי כל הנשרפין אפרן מותר משום דנעשית מצותו וזה לכאורה צ"ע

יג) ונ' עפ"י מה שיש להעיר עפי"ד הר"י בברכות המובא במג"א (סי' רט"ו ס"ק י"ג) דבדבר הנהפך להיתר מותר וע' בחק יעקב (סי' תס"ז) א"כ בפשוט הנשרפין ונהפכו לעפר הוי נהפך לדבר המותר ולמה לן להאי טעמא דהוי נעש"מ. אולם בהקדש מצינן דאפר הקדש לעולם אסור וצ"ל שאני בהקדש ובע"ז דגלי קרא. ולהכי הצריכו התוס' הך טעמא דנעשית מצותו רק על הקדש דנכלל ג"כ בנשרפין. אבל בשאר איסורין לא מועיל הך טעמא דנעשית מצותו ול"צ להך טעמא ויש הרבה לפלפל בזה בדברי המג"א (סי' תמ"ה וידעתי כי יש להשיב למה נקברין אפרן אסור הלא נשתנה. ודוחק לומר דקאי רק על דברי' דיש בהו לתא דהקדש. הלא נחשב גם בב"ח. ולומר דשאני דקרי הכתוב תועבה ודוחק. אך הקושיא בלא זה באמת קשה למה אפרן אסור הלא נשתנה. ובחידושי הארכתי בזה ולא באתי כעת רק להעיר לב המעיין

יד) ולאשר בקשתני לכתוב לך מחידושי בזה והנה בסוגיא זו כתוב אצלי אריכות גדול וקשה להעתיקו. אולם לאשר זה לא כביר בלמדי יו"ד (סי' ס"ה) ראיתי כי נתנבאו בסגנון אחד הגאון בעל פני יהושע בפסחים שם והכרו"פ (בסי' ס"ה) בענין מה שמקשים על הרי"ף דפסק דחלבו של שליל מותר וגידו אסור ובגמ' משמע דאם חלבו מותר גם גידו מותר כידוע בסוגיא שם ותירצו עפי"ד הר"ן חולין ד' ע"ד דלהכי דם שליל אסור דהתורה לא רמזה להתיר רק דבר מאכל כדכתיב כל בבהמה תאכלו יע"ש. ובזה כתבו לחלק כיון דלדידן אין בגידין בנ"ט ל"ה בר אכילה והגמ' קאי אי יש בגידין בנ"ט ועי' בפמ"ג יו"ד (סי' ס"ו סק"ב) שהביא דברי הפ"י וקלסוהו

טו) ולכאו' צ"ע מהא דאי' בחולין (דף ע"ו.) במשנה שם השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנו ואינה מטמאה. כו' יע"ש. בגמ' דנפ"ל מכל כו' הרי שליא ל"ה בר אכילה כלל דלהכי לא מטמאה רק בחישב ועכ"ז מרבינן לה מכל בבהמה תאכלו. והכי גרע גיד משליא. דהלא בגיד פליגי אי יש בגידין בנ"ט ואפילו מאן דס"ל דאין בגידין בנ"ט מודה דטעם קלוש אית בי' כמבואר בראשונים ועדיף משליא. ועכ"ז ממעטי' שליא ומכ"ש גיד. והא דכ' הר"ן למעוטי דם ע"כ הכוונה משו' דלאו אוכל הוא כלל רק משקה ולאו שם אוכל כלל עלה אבל במידי דהוי אוכל רק אין ראוי לאכילה עכ"פ שם אוכל עלה וליכא למילף מדברי הר"ן הנ"ל כנלפע"ד וצ"ע על רבותינו הגאונים הנ"ל

יותר לא אוכל להאריך וגם את זה ראיתי לאהבתו. למלאות רצונו בזה יברכהו ד' ויזכה לישב על מי מנוחות כנפשו היפה ונפש הדו"ש בלונ"ח

אביגדור יהודא ליב הלוי חופ"ק

סימן יב

ב"ה יום י"ד כסלו תרכ"ח אזארקאוו

החיים והשלום וכט"ס לכבוד ידיד ד' ה"ה הרב הגאון הגדול סיני ועוקר הרים. נזר הקודש. צדיק ונשגב. חכם חרשים. נ"י פ"ה עה"י כו' כקש"ת מו"ה אביגדור יהודא ליב הלוי שליט"א. אבד"ק בלאשקי [ואח"כ אבד"ק קויל ושם מנוחתו כבוד זצוק"ל]

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו

יקרת מכתבו לנכון הגיעני. שמחני במו עטו בדבריו המתוקים מדבש. והנני נותן לו תשואות חן על טובו שפלפל בדברי מורי ורבי. והנני להציע לפני כ"ג אשר עלה ברעיוני ליישב את השגותיו ולהצדיק דברי מורי זצ"ל

א) כת"ר כתב וז"ל הנה מה שהבאת ב' רבך מדברי ריטב"א אין דמיון דאם נימא דמותר אח"כ ל"ה כשאר איסורים דיהיה לו היתר כו' והריטב"א לא כתב רק על אפרן כו' משא"כ הכא אם היינו אומרים דמותר לאחר שנסקל היה ממון דידיה כיון דעומד למצותו עכ"ל הזהב. נראה שכוונת כ"ג לחלק דהריטב"א לא כתב רק על אפרן דאינו בעולם דכי קלא הוי ליה כגופא אחרינא. וכמו שכתב באמת הרשב"א בקידושין (דף נ"ו:) לתרץ קשיית הראשונים למה אינה מקודשת באפר יע"ש. אולם בשוה"נ נשאר הגוף מונח לפנינו. וכיון דעומד לסקול כסקול דמי. וכתוס' סוטה (דף כ"ה:) ד"ה שטר כיון דעומד למצותו יע"ש. אמנם באמת ז"א דהריטב"א לא נחית לחלק כן. יע"ש בקידושין בריטב"א (דף נ"ו:) ורק מדברי הרשב"א הנ"ל באמת הוכיח בשו"ת דברי חיים ה' חמץ (סי' א') שס"ל דא"ה יש לו בעלים. אולם הרשב"א בעצמו סותר משנתו בנדרים (דף מ"ז ד"ה בחיי) וגם בשו"ת הרשב"א (סי' תשמ"ו וסי' ר"ב) העלה דאה"נ אין להם בעלים. ויעי' באבני מלואים במפתח לחלק א' שהעלה בדעת הריטב"א שהבאתי שס"ל דאיה"נ אין להם בעלים ולא נחית לחלק מפני דאפר הוי ליה כגוף אחרינא. ועוד דגם בשוה"נ כיון דיש שינוי אם סקלי' מיסקל מחיים למיתה אין לך שינוי גדול מזה. ויעי' בתוס' ב"ק (דף ס"ה:) ד"ה הא. דמחמת השינוי הוי ליה כגופא אחרינא ונ"ד הוא כ"ש משינוי דהתם. וא"כ גם בשוה"נ דומה למ"ש הריטב"א בנשרפין דשניהם עומדים למצוה. דעומד לשרוף כשרוף דמי. כתוס' יבמות (דף ק"ד.) ויעי' בשו"ת שער אפרים (סי' ל"ח) שהעלה דעומד לשרוף כשרוף דמי אבל עומד לקבור אינו כקבור דמי. ואשתמיטתי' במחכת"ר דברי התוס' ביבמות הנ"ל דתלי זה בשני תירוצים של התוס' ויעי' בפר"ח באה"ע (סי' קכ"ד) היוצא לנו מזה דהדמיון נ"ד לדברי הריטב"א עולה יפה

ב) ועוד דלו יהיה כדברי כ"ג ששוה"נ לפי דברי מורי זצ"ל מקרי ממון דידיה יען דעומד למצותו ויהיה מותר אח"כ. מ"מ לא קשה מידי. דהא לא אמר דאליבא דאמת דשוה"נ הוא מותר בהנאה אחר סקילה משום דנעשית מצותו. אלא אמר דהוי אמינא דנימא משום דנעשית מצותו מותר. ומש"ה גלי קרא וכתב לא יאכל דהא אסור בהנאה גם לאחר שנעשית מצותו. אם כן אליבא דאמת גם לדברי מורי זצ"ל הוא אסור בהנאה. ומש"ה ממילא גם קודם סקילה לא הוי ממון דידיה דהא עומד למצותו וגם לאחר סקילה הוא אסור בהנאה. מ"ה ניחא דהמקדש בשוה"נ דכ' במתני' דקידושין דאינה מקודשת. היוצא לנו מזה דבאמת שוה שוה"נ לשאר איה"נ דנשרפין אפרן מותר. מ"מ לא הוי ממון דידיה כמ"ש הריטב"א ופקע שם בעלים כ"ז שלא נעשית מצותו. ומיושב קושיית כ"ג

ג) ואף לשיטת ר"ת דשוה"נ מחיים מותר שייך ג"כ סברת מורי ז"ל דפקע שם בעלים מיניה כתוס' זבחים (דף ע"א.) ד"ה אפילו וז"ל ועוד אומר ר"ת דשוה"נ אינו נאסר מחיים. ופי' דכולה האי שמעתתא כו' והא דאמר בס"פ שור שנגח דו"ה (דף מ"ה) דשור שנגמר דינו מכרו אינו מכור אפילו לרדיא היינו משום דאסור לענות דינו ומצוה לסקלו ועוד דאין לו מכר דאין לו בעלים והלוקח אין יכול לזכות בו יותר משאר אדם כו' עכ"ל. א"כ מבואר בתוס' דכשנגמר דינו פקע שם בעלים מיניה. וא"כ דומה להנשרפין

ד) כת"ר שפך עוד סוללה לסתור תירץ של מורי ז"ל על הרמב"ם ז"ל. הא ר"ת ס"ל דשוה"נ מחיים מותר א"כ לא שייך לומר ביה נעשית מצותו ומותר כמ"ש