בכורי שלמה חלק א קצ

דסובר דהאי מעלה עדיפא טפי מדחברי' לא הוי כל כך בגדר סברות הפוכות עכ"ל. וא"כ בנ"ד לפי דברי כ"ג יהיו סברות הפוכות לגמרי. דלר"י לח בלח אינו בטל אפילו באלף. ויבש ביבש יהי' בטל משום דאינו מתערב יפה. ולחכמים בדשיל"מ שנולד בתערובות לח בלח יהי' בטל ויבש ביבש אינו בטל אפילו באלף משום דאינו מתערב יפה ועומד במקומו. א"כ הוי סברות הפוכות וזה לא מצינו

עוד קשיא לי לפי סברת הר"ן ז"ל דס"ל בטעמו דדשיל"מ לא בטיל הוא משום דאז הוי מין במינו גמור ואז מודים חכמים לר"י דלא בטיל. א"כ בנ"ד בדשיל"מ דאז הוי כמו מין במינו ולא פליגי חכמים כלל על ר' יהודא. וקשה לפי מה שהוכחתי מתוס' בכמה מקומות שר' יהודא ס"ל דיבש ביבש בטל טפי מלח בלח וא"כ לחכמים ג"כ נימא כן. ואיפכא קשיא דדשיל"מ ביבש ביבש צריך להיות בטל אף לחכמים לפי סברת הר"ן בדשיל"מ. וחפשתי באמתחת הפוסקים לגודל הפליאה בעיני עד שמצאתי את שאהבה נפשי בהגהות הגרע"א לח"מ בליקוטיו שהרגיש בקושייתי השנית על סברת הר"ן בדשיל"מ. וכן מצאתי במלה"ר שהרגיש בזה. [ונתתי שבח להשית"ש שכיונתי לדעתם בזה] ותירץ דדוקא לר"י דאזיל בתר שיווי העצם אז דוקא בלח בלח שעצמותן וממשן מתערב יחד לא בטל אבל יבש ביבש שאין עצמותן וממשן וטעמן מתערב יחד בטל אבל לרבנן דאזלו בתר שיווי האיכות לענין האיכות אין לחלק בין לח ליבש דאין האיכות מתערב בלח יותר מביבש. וכיון דגזירת הכתוב דדבר השוה באיכות לא בטל אין לחלק בין לח ליבש כו' ואף דגם לחכמים מסייע השיווי בעצם לשיווי האיכות דמשום זה לא אמרינן דשיל"מ רק במב"מ דאין האיכות שוה לגמרי ומסייע השיווי בעצם מ"מ עיקר הטעם מה שלא נתבטל הוא מחמת שיווי האיכות ובזה אין חילוק בין לח ליבש עכ"ל. וא"כ הבו דלא לוסיף עלה. דראינו גודל הלחץ זו הדחק מה שדחק הגאון לתרץ דלא נאמר דביבש ביבש יהי' בטל אף דבלח בלח הוא בפשיטות דלא בטיל. וא"כ יורני מעכתר"ה איך נוכל לומר בדשיל"מ דיבש ביבש יותר אינו בטל מלח בלח אשר לפי עיקר הטעם שכ' האחרונים באיסור שנולד בתערובות הוא משום דלא נקרא עליו שם איסור מעולם. א"כ בין לפי טעם של רש"י או לטעם הר"ן ז"ל בהא דדשיל"מ לא בטיל אין חילוק בין לח ליבש [וגם ביו"ד (סי' ק"ט) פסקינן אף לדידן דביבש ביבש שייך טפי הענין ביטול דבמין במינו חד בתרי בטל ובלח בלח אף דבמין במינו צריך ס'. וגם ביבש ביבש דאינו מינו דצריך ס' הוא רק מדרבנן. ובלח בלח דאינו מינו צריך ס' מה"ת. ויעי' בשו"ת פ"י (ח"ב בסופו

):] ומה שהביא כ"ג ראי' לסברתו ממהר"י קורקוס דביבש ביבש אמרינן טומאה כמאן דאיתא ולא בלח בלח. מלבד שיש לדקדק בדברי מהר"י קורקוס כמ"ש כ"ג. בלא"ה אין משם ראי' כ"כ לנ"ד. דדוקא בטומאה שייך לומר סברא הזאת דטומאה כמאן דאיתא דמי. אבל באיסור לא כמ"ש הרא"ש בחולין (דף ק') ד"ה איסור שנתבטל ואח"כ ניתוסף כו' ורק במין במינו הטעם דלא בטל לר"י כמ"ש התוס' ביבמות (דף פ"ב:) ד"ה ר"י לטעמי' דדוקא בדבר הלח ומתערב וסברא הוא דדבר המתערב מתפשט טעם האיסור בכל ההיתר ולא בטל אבל בדבר יבש האיסור מונח במקומו אלא שאינו ניכר היכן הוא אז גם ר"י מודה דבטל ע"כ. וא"כ גם בדשיל"מ לרבנן ג"כ יש לו דין ההוא וצ"ע: אלה דברי אוהבו מוקירו ומכבדו כערכו הרם משתחוה מרחוק מול הדרת קדשו

שלמה אברהם בלא"א המופלג י"א כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י

סימן ו

ב"ה יום א' מו"מ שנת תרל"ז קוטנא

שלום רב לכבוד ידידי הרב כו' כש"מ שלמה אברהם רזעכטע נ"י

ידידי. הגיעני אמרותיך כיום. והנה לא עלי תלונותיך כי הדבר מבואר בדברי רמ"א או"ח (סי' תמ"ז) לענין חמץ בפסח וס"ל הלכה רווחת בישראל. ועכצ"ל נהי דלשיטת התוס' לר"י בטל יבש ביבש גם במין במינו היינו דשייך לומר כל דפריש מרובא פריש. משא"כ בלח דע"כ כל מה דאכיל אכיל נמי מאיסור. אבל בדבר חשוב דנתנו לו דין קבוע וכן בדשיל"מ ל"מ לדעת הסוברים דלא אמרינן כל דפריש וודאי אסור. ואפילו להחולקין מ"מ אסור לכתחלה להפריש וזה פשוט. ובעיקר דברי הר"י קורקס קשה דהא בבכורות מבואר כן גם בלח ע"ש (דף כ"ב) בלוקח ציר מע"ה וכ"פ הרמב"ם ז"ל. לכן הי' נראה ליישב דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל כשיטת הרשב"א דלא אמרינן טומאה כמאן דאיתא אלא במין במינו והא דבהמה ששפעה חררת דם צ"ל דס"ל להאי מקשה דדם נבלות מטמא. ד' שנותיך בנעימים יאריך

ידידך ישראל יהושע חפ"ק קוטנא

סימן ז

ב"ה יום ג' מו"מ שנת תרל"ז פה אזארקאוו

הרים ישאו שלום וברכה לכבוד הרב הגאון המובהק המפורסם בקצוי ארץ. בקי בש"ס בבלי וירושלמי וכל הפוסקים. גזר הקודש. מאור הגולה. צדיק ונשגב. איש האשכולות. נ"י פ"ה עה"י. אין גומרין עליו את ההלל. כקש"ת מו"ה ישראל יהושע שליט"א אבד"ק קוטנא בעהמ"ס ישועות ישראל

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו

יקרת מכתבו בחי' תורה קבלתי. ושמחתי כמוצא שלל באמרותיו היקרות מעט הכמות ורב האיכות. ואמרתי להשתעשע עוד מעט בדבריו הנחמדים

הנה מה שכ' כ"ג כי לא עליו תלונתי רק על הרמ"א או"ח (סי' תמ"ז) כוונת כתר"ה למ"ש שם הרמ"א בסעיף ד' וז"ל וכן נוהגין כסברא הראשונה [דאין חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו.] בכל תערובות שהוא לח בלח. מיהו בדבר יבש כו' ונותנין טעם בפסח עכ"ל. נראה שכיון בדעת הרמ"א שס"ל דחמץ בפסח הוי דשיל"מ וכיון דנולד האיסור בתערובות מ"ה העלה דבלח בלח בטל אבל יבש ביבש לא בטל כסברת כ"ג [דלא נוכל לומר דכוונת כ"ג לאו משום דשיל"מ רק להוכיח דיבש ביבש חמור מלח בלח היפך מסברתי. ז"א. הלא אני אמרתי רק דיבש ביבש קיל רק בדשיל"מ ע"פ סברת הר"ן בהא דדשיל"מ לא בטל. כנ"ל]

אולם לכאורה יש לשדות נרגא בזה. דלא נוכל לומר כוונת הרמ"א כמ"ש כ"ג. דהא הדין אם חמץ מקרי דשיל"מ תלוי בדין של ש"ע או"ח (סי' תמ"ז ס"ב) דחמץ שנתערב משש שעות ולמעלה עד הלילה. כמ"ש הה"מ בדעת הרמב"ם הובא ביתה יוסף א"ח שם וכ"כ המנחת כהן (ח"א פ"ב) יע"ש. א"כ כיון דקיי"ל שם בש"ע דאינו אוסר במשהו והרמ"א הסכים אליו יע"ש. דאם הי' ס"ל להרמ"א דהוי דשיל"מ הי' אוסר במשהו כסברת הה"מ והמ"כ הנ"ל. אע"כ דס"ל להרמ"א דלא מקרי דשיל"מ. רק טעם סברתו לחלק בין יבש ללח הוא כמ"ש המקור חיים (סי' תמ"ז סק"ח) דעיקר המחלוקת דחוזר וניעור תליא בפלוגתא המבואר ביו"ד (סי' צ"ט ס"ו) אם ניתוסף איסור אם חוזר וניעור. וה"ה בחמץ. והרמ"א שהכריע דדוקא ביבש חוזר ונאסר דהכ"מ ה' אבה"ט (סופ"א) כ' דדוקא ביבש שייך לומר איסורא כמאן דאיתא דמי. ולא בלח כיון שנבלל כו'. ומאן דס"ל דאפילו בלח חוזר וניעור כו'. י"ל דס"ל דטעם חמץ במשהו משום דהוא דשיל"מ כו'. דאטו אם נתערב קמח חטין בקמח שעורין ואח"כ נדר אחד מקמח חטין לא יהי' בכלל דשיל"מ כיון שנתערב קודם שנדר ודאי לא עכ"ל. א"כ מבואר במק"ח דשיטת הרמ"א בהכרעתו דחמץ לא מקרי דשיל"מ רק ביבש ביבש חוזר וניעור כמו בשאר איסורין דכמאן דאיתא דמי. ונסתר ראיית כ"ג מרמ"א דאני אמרתי רק בדשיל"מ דיותר בטל יבש ביבש מלח בלח: