בכורי שלמה חלק א קפו

גם בדבריו בדעת המכליתא דפסח שני נאכל על השובע. ונפשט ספיקו דמר

ט) לכאורה יש לתרץ דברי קדשו דעדיין ספיקו במקומו עומד. ע"פ מה שכ' בפירוש ברורי המדות על המכילתא שם מקודם כ' ג"כ דקאי על מצות ומרורים על פסח שני ואח"כ כ' וז"ל וגירסת הילקוט דבר אחר יאכלוהו מכאן אמרו הפסח נאכל על השובע ויתכן דקאי אקרא צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו דלכך קאמר יאכלוהו בסוף לשון יחוד שהפסח לבד נאכל בסוף על השובע עכ"ל א"כ לפי גירסת הילקוט במכילתא מוכח לימוד זה מפסח ראשון ולא מפסח שני והדרא ספיקו דמר לדוכתא

י) אולם לפי גירסת הילקוט יש להוכיח ג"כ מפסח שני שנאכל על השובע מדכתיב גם בפסח שני יאכלוהו בסוף לשון יחיד שהפסח לבד נאכל בסוף על השובע כמו דמוכח מפ"ר ובפרט כפי שהעלתי דגם בפסיקתא זוטרתא דר"ט גורס כמ"ש במכילתא לפנינו מוכח ממכילתא ומפס"ז דפסח שני נאכל ג"כ על השובע

יא) לפ"ז ארווח לן לתרץ מה שהי' קשה לי לשיטת הירושלמי דהחגיגה באה עמו רק במיעוטא אבל בפסח מרובה לא הי' בא למה בשלמא לשיטת רש"י דהטעם משום דלמשחה א"כ סגי באוכל כזית אחד על השובע א"כ בשיש פסח הרבה זיתים אף שהזתים הראשונים אינו אוכל לשובע סגי באוכל כזית האחרון על השובע דרך גדולה. אבל לשיטת הירושלמי שהוא מחשש עבירה שבורת עצמות א"כ אף במרובה ג"כ יש לחוש דלמא אתי לשבור עצים בזיתים הראשונים כשעדיין רעב כפי מ"ש התוס' בפסחים (דף ע') בד"ה דלאו חובה היא. בטעם הירושלמי דהא דפסח נאכל על השובע היינו מדרבנן גזירה משום שבירת עצמות שאם לא היתה באה על השובע מתוך שהוא רעב לאכול הבשר שסביב העצמות הי' בא לידי שבירתן עכ"ל. א"כ אף במרובה ג"כ יש לחוש כשיאכל בשר הפסח שסביב העצמות בעוד שהוא רעב בא לידי שבירתן. אולם לפי מה שהעלתי ב' המכילתא והפס"ז א"ש. דבלא"ה כיון דאוכל על מצות ומרורים שוב ליכא חשש דש"ע. כמו בפסח שני ועכ"פ אינו רעב. רק דלמצוה מן המובחר חששו עדיין שמא ירצה לאכול יותר בשר ויבא לידי ש"ע. לכן תקנו שיאכל חגיגה כדי שיהי' הפסח נאכל על השובע ושוב לא יבא לש"ע. לפ"ז א"ש דדוקא במועט בשר הפסח חששו למצוה מן המובחר לאכול מקודם חגיגה. אבל במרובה דבלא זה יש לו הרבה בשר לא חשו שיאכל מקודם חגיגה. כיון דבלא"ה אינו רעב מפני שאוכל על מצות ומרורים מקודם כנ"ל

יב) לפ"ז מתורץ ג"כ מה שהי' קשה לי לפי טעמו של הירושלמי מפני מה לא באה חגיגה עם הפסח בשבת אף דאין לו רק מיעוט בשר. הלא יש לחוש שמא יבוא לשבור עצמות כשיאכל הפסח כשהוא רעב. והא העמידו חכמים דבריהם אף במקום כרת היכי דיש חשש איסור דאורייתא כפסחים (דף צ"ב.) ובפי' רבינו חננאל יע"ש. וה"ה כאן יש חשש איסור דאורייתא של ש"ע. אולם לפי מה שהעליתי ב' המכילתא והפס"ז א"ש דבלא"ה ליכא חשש ש"ע כיון דאוכל על מצות ומרורים כמו בפסח שני דליכא חשש. רק דלמצוה מן המובחר שלא יבא לש"ע תקנו חכמים שיאכל בחול חגיגה מקודם אבל בשבת לא דחינן מפני זה מצות פסח מפני חשש רחוק מאד. ונפשט ספיקו דמר גאונו

יג) לפ"ז קשיא לי לפי מה שכ' כ"ג דמשטחית לשון הרמב"ם בפ"ח מק"פ מ' בעליל דאין פ"ש נאכל על השובע כמו הראשון והוא היפך מדברי המכילתא ופס"ז. ובפרט כפי מה שהוכחתי לעיל שגם מדברי התוספתא נוטין דהעיקר כטעמו של הירושלמי ולפי טעם זה פשיטא דגם בפ"ש צריך שיהי' נאכל על השובע

יד) ונלפע"ד לתרץ קצת דברי קדשו דדברי הרמב"ם יסודתם בהררי קודש דאין פ"ש נאכל על השובע כי מצא בן בספרי פ' בהעלותך (פיסקא ס"ה) שכ' שם וז"ל ושחוץ לגופו לשבעה ולמצה ולביעור חמץ יע"ש וכן גורס בילקוט ודברים אלו אין להם שום הבנה כמובן. ויעי' בהגהות הגר"א מווילנא זללה"ה שהגי' וגורס מצה לשבעה ולביעור חמץ. ובפי' זרע אברהם לספרי שם כ' ה"ג לשבעה למצה שהמצה נאכלת ז' ימים וגם ביעור חמץ נוהג כל שבעה ויע"ש פיסקא ס"ט בזה. יע"ש. הנה לכל הפירושים צריכים לשבש כל הספרים. ויעי' במ"ש הר"ת בספר הישר בהקדמתו דאין ראוי לשבש הספרים לכן הבין הרמב"ם דא"צ להגיה רק העיקר כגירסא הישנה. רק דפירושו ושחוץ לגופו לשבעה [פירוש לענין שיהי' נאכל על השובע] ולמצה ולביעור חמץ. כלומר לענין אכילת מצה כל שבעה וביעור חמץ כל שבעה. זה ג"כ מקרי חוץ לגופו. ומ"ה אינם דומים בזה לפסח ראשון. דהא דצריך שיהי' הפסח נאכל על השובע זה ג"כ אינו בגופו של פסח. רק חוץ לגופו. א"כ מבואר בספרי כשטחית לשון הרמב"ם כמ"ש כ"ג. ומתורץ ג"כ גירסא הישנה וא"צ להגיה ולשבש בספרי

טו) אמנם לפי גירסת הפסיקתא זוטרתא דר"ט בפ' בהעלותך שגורס מצה לשבעה נראה שלא ס"ל כפירושי בהספרי. וא"כ נראה עיקר כפשיטת לשון המכילתא דגם בפ"ש נאכל על השובע אולם לפענ"ד מדברי הרמב"ם ז"ל אינו מוכרח דס"ל דלא נאכל על השובע ויכול לפסוק כהמכילתא ופס"ז

טז) ובעיקר חקירתו אם פ"ש נאכל על השובע. לכאורה יש להעיר ממתני' דפסחים (דף צ"ה.) אין בין פ"ר לשני כו' יע"ש והא י"ל דיש חילוק דבראשון נאכל על השובע ובשני לא. אולם אמרינן שם בגמ' ת"ר ככל חקת הפסח יעשו אותו במצה שבגופו הכתוב מדבר מצוה שעל גופו מנין ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו כו' עכ"ל. נראה לכאורה דעל מצות ומרורים נקרא מצוה שעל גופו. וא"כ נראה דגם מה שחייב לאכול הפסח על השובע מקרי מצוה שעל גופו [ואף שכתבתי לעיל בפי' הספרי דמצות מצוה שחוץ לגופו שם מיירי לענין אם מחויב לאכול מצות לשבעה ימים אבל מה שחייב לאכול הפסח על מצות ומרורים זה מקרי מצוה שעל גופו]. וא"כ למה לא חשב ג"כ זה שיש חילוק בין פסח ראשון לשני. דהראשון חגיגה עמו שיהי' הפסח נאכל על השובע ופסח שני אינו נאכל על השובע וא"צ חגיגה עמו וא"כ לפי מה שכ' התוס' שם ד"ה מה בין ראשון לשני והכא תנא ושייר דשייר נמי ביקור ד' ימים דליתיה בשני. למה לא כ' התוס' דתני ושייר להא דנאכל עה"ש

יז) אולם באמת א"ש דהא רש"י כ' שם ד"ה מצות שעל גופו מנין וז"ל כגון מצה ומרור שהן דברים אחרים ובאין חובה לו עכ"ל. נראה שדוקא מצה ומרור שהם חיובים מה"ת מקרי מצות שעל גופו. אבל חגיגה הבאה עם הפסח לא הוי רק רשות ובשבת ובטומאה אין מביאין חגיגה מ"ה לא מקרי מצות שעל גופו רק דבר שחוץ לגופו. וכמו שהבאתי לעיל מהספרי מ"ה לא חשבו המתני' בחילוק שבין פ"ר לשני כדאמרינן בש"ס דדבר שחוץ לגופו לא חשב שם

יח) ומה שכ' כ"ג וז"ל וביותר שלהדיא כ' הר"ם בפ"ח מחו"מ שאוכל מתחלה את הפסח ואח"כ את החגיגה ואח"כ באחרונה את הפסח. א"כ להדיא לא ס"ל כהירושלמי בטעם על השובע ולכן לשיטתי' לא כ' דגם השני נאכל עה"ש עכ"ד קדשו. ואני בעניי לא מצאתי זה ברמב"ם שלפנינו ואדרבה כ' להדיא דאוכל מתחלה החגיגה ואח"כ הפסח ואח"כ הסעודה ובאחרונה זית פסח שאסור לאכול אחריו דהא כ' הרמב"ם בה' חו"מ (פ"ח ה"ז) וז"ל ואח"כ מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת הזבח ואוכל מבשר חגיגת י"ד תחלה. ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת פסח ואוכל מגופו של פסח. ולא ברכת הפסח פוטרת של זבח ולא של זבח פוטרת של פסח. ובהלכה ט' כ' וז"ל ואח"כ נמשך בסעודה ואוכל כל מה שהוא