בכורי שלמה חלק א קפה

כהירושלמי בטעם על השבע ולכן לשיטתי' אזל. ולא כ' דגם השני נאכל עה"ש

ודברי האו"ז בקושיתו נפלאו בעיני שאין התחלה על הר"מ לדבריו שתיכף אוכל את הפסח ואח"כ את החגיגה ורק שגומר אכילתו בפסח. ואם שהאו"ז ס"ל כהירושלמי אין הכרח להקשות מזה על הרמב"ם שיסבור בטעם א"פ עה"ש כשי' רש"י דמשום למל"ג. וא"כ גם מקודם מותר לאכול ולק"מ

ובל"ז י"ל קושיתו העצומה. א) דמשכ"ל שאוכלים איזו חבורות בבית אחד ואחד מברך ומוציא האחרים. ב) אם בדיעבד אוכל ומברך והוציא ידי חובתו גם להחגיגה מ"ט לא יפטור. ג) בפסח טמא שאין בו משום שבירת עצם כפסחים (פ"ד א') וא"כ א"צ לאוכלו עה"ש. ד) אחרון חביב מה שהראה כ' אאמו"ר הגאון זצ"ל שהרשב"ם כ' בשלהי פסחים "ה"ג בירך על הפסח כו' על הזבח". והיינו לשלול גירסתינו "ברכת" הפסח. וכ"ה באמת לשון המזוקק של הר"מ ז"ל פ"ח מחו"מ. ולגירסתינו יל"פ שכשיברך אקבו"צ על אכילת הפסח. הזבח נפטר בכך. וא"כ אין שום מקום התחלה לקו' האו"ז. והוא אמת לאמיתו ש"י מתוק מדבש. ולענין קו' הלח"מ הארכתי מאד בימי חרפי בעזהית"ש

ובזה אשאר אוהבו וידידו מלונ"ח. מברכו בכל מיני ברכות בכל מילי מיטב. כנפש מוקירו ומכבדו הכו"ח יום פסחא זעירא שנת למעש"ה ידי"ך אכסו"ף

אלי' דוד ראבינאוויטץ תאומים מפאניוועז. חופ"ק

סימן נב

ב"ה יום ד' בחקותי. י"ט למ"ט מונים. שנת אוש"ר והצנח"ה לפ"ק אזארקאוו

הרים ישאו שלום וברכה לכבוד יד"נ ה"ה הרב הגאון המובהק. מפורסם בקצוי תבל. איש האשכולות צדיק ונשגב. פאר הדור והדרו. נ"י עה"י פ"ה. כו' כקש"ת מו"ה אלי' דוד ראבינאוויטץ תאומים שליט"א אבד"ק פאניוועז

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו

יקרת מכתבו קבלתי לנכון ברוב רגש ששון. והנני נותן תשואות חן לכבוד גאונו על אשר יזכרני לטובה והנני לגלות אזנו אשר נפשי קשורה בנפשו היפה. גם אתן למר רב תודה אשר מתורתו ילמדני לשמחני בחידושי תורתו אשר יקרים בעיני מפז רב. גם בל אמנע מלהעלות עלי גליון אשר רחש לבי בדברי קדשו כדרך התורה להעיר ולא להיות כמסייע שאין בו ממש. וימחול נא בטובו להודיעני מה ששגיתי

א) מה שכ' כ"ג וז"ל ומדברי רבותינו הראשונים ז"ל נראה דעיקר החגיגה של י"ד היא באה למען יאכלו את הפסח על השובע ומבואר דבר זה במפרשים. ע"כ לשונו הזהב. לכאורה יש להעיר הלא גמרא מפורשת היא בפסחים (דף ע'.) אמר רב אשי ש"מ חגיגת י"ד לאו חובה היא כו' מ"ט אתיא. כדתניא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחלה כדי שיהא הפסח נאכל על השובע עכ"ל הש"ס. אולם באמת דברי קדשו א"ש. דכוונתו דמה דקיי"ל דחגיגה הוי רשות זה מבואר בראשונים ומפרשים. דהא כ' התוס' שם ד"ה לאו חובה דלקמן (דף ע"א.) משמע שהיא מה"ת א"כ אינו מוכרח מהש"ס דהוי רשות. רק ברמב"ם בה' ק"פ (פ"י הי"ג) מבואר דהלכה דהוי רק רשות. וכן העלו עוד פוסקים

ב) ומה שהביא כ"ג טעמו של הירושלמי שהובא בתוס' פסחים (ד' ק"ך.). הובא ג"כ בתו' פסחים (דף ע'.) ד"ה לאו חובה ביתר ביאור. וכן הובא באו"ז הגדול ה' פסחים (סי' רנ"ו) ומביא שם גם טעם של רש"י דלמשחה

ג) ונלפע"ד להוכיח כטעמו של הירושלמי מתוספתא פסחים (פרק ה' ה"ג) כיון שכ' שם שהחגיגה באה גם בת שנתה כמו הפסח [ואף שבאה גם מן הבקר מ"מ באה גם מן הצאן] וזה רכיך ויעי' בתוס' פסחים (דף ק"ך.) ד"ה מפטירין יע"ש. א"כ יש לחוש גם בחגיגה משום ש"ע ומה הועילו בתקנתן מ"ה הוצרך התוספתא להקדים דחגיגה אין בה משום ש"ע. מ"ה מקדימין לאכול החגיגה לפני הפסח וא"כ לטעמו של הירושלמי מדויקים דברי התוספתא ויע"ש בפירוש מנחת ביכורים שפירש טעם התוספתא ג"כ משום טעמו של הירושלמי [אולם לטעמו של רש"י קשה כמו שהעיר כ"ג]

ד) ומה שהעיר כ"ג בטעמו של רש"י משום דלמשחה לגדולה שהתוס' ס"ל בזבחים (דף ע"ה.) דדוקא בנאכלין לכהנים אמרינן כן. יעי' כ"ג במל"מ ה' מעה"ק (פ"י ה"י) שהעלה בדעת הרמב"ם שס"ל ג"כ כהתוס' יע"ש. א"כ מוכח דס"ל בדעת הרמב"ם כטעמו של הירושלמי. והוא דלא כמ"ש כ"ג אח"כ דהרמב"ם לא ס"ל כשיטת הירושלמי. אולם לפי מה שהעלה הרב המגיד שם אינו מוכרח. וא"ש דברי כ"ג

ה) ומה שכ' כ"ג לתרץ טעמו של רש"י דהחגיגה כיון דהוי רק רשות וטפילה לפסח א"צ בהחגיגה לאכול על השובע משום דלמשחה. אף שכ' כ"ג דהוא דוחק. דבריו ברורים כשמש בתירוצו ויעי' בהגהות מצפה לאיתן בפסחים (דף פ"ו.) שכ' גדולה מזו דרש"י נמי לא פירש כן רק אליבא דרב דס"ל חגיגה חובה היא. אבל למאי דקיי"ל דלא הוי חובה וודאי דא"צ בו למשחה יע"ש. ויעי' כ"ג בילקוט פ' בא רמז קצ"ז

ו) ולפענ"ד נראה לתרץ הערת כ"ג ע"פ מה שכ' התוס' פסחים (דף ק"ך.) ד"ה מפטירין וז"ל וא"ת הא במנחה נמי אמרינן בתמורה (דף כ"ג.) ובמנחות (דף כ"א.) דנאכלת על השובע וליכא למימר האי טעמא י"ל דהתם ה"ט שלא יצא משלחן רבו רעב. אבל במצה כו' עכ"ל. לפ"ז חזינן דבשאר קרבנות אין הקפדה במה שאוכל הקרבנות בעוד שהוא רעב רק מטעם שלא יצא משלחן רבו רעב. והיינו אחר אכילת הקרבן. לפ"ז א"ש דאף שאוכל החגיגה בתחלה בעוד שהוא רעב מ"מ כיון שחייב לאכול תיכף אחר החגיגה את הקרבן פסח. א"כ לא יצא משלחן רבו כשהוא רעב דהא הפסח נאכל על השובע. א"כ לא שייך אצל החגיגה משום למשחה וא"ש טעמו של רש"י בטוב טעם בעזה"י

ז) ומה שכ' כ"ג דלפי האמור יש להסתפק אם פסח שני נאכל על השובע שלדברי הירושלמי דהחשש שמא ישבר עצמות בוודאי היא כהראשון. אבל אם כדברי רש"י אינו מוכרח כ"כ עכתד"ק. ולפענ"ד אם לא אשגה מצאתיו מפורש בדברי המכילתא פ' בא וז"ל ד"א על מצות ומרורים יאכלוהו מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שובע ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שובע עכ"ל. וכן גורס בפסיקתא זוטרתא דר"ט בפ' בא יע"ש. והנה ידוע דקרא דעל מצות ומרורים לא כתיב בפסח ראשון רק בפסח שני בפ' בהעלותך. א"כ מבואר דעיקר הילפותא דצריך שיהי' הפסח נאכל על השובע הוא בפסח שני. וממנו ילפינן גם לפ"ר. ונפשט ספיקו דמר גאונו שיחי'

ח) ויעי' כ"ג בס' התורה והמצוה לפירושו במכילתא בפ' בא שכ' וז"ל שכוונתו על מ"ש בפסח שני על מצות ומרורים ומדוע שינה הלשון מפה שאמר ומצות בוי"ו ומבאר זה עפ"י הכלל הנוסד בלשון שמלת על מציין תמיד שהשם שנרמז במלת על הוא עיקר או שהיא קודם [אילת השחר כלל תקע"ה] ופה שאא"ל שהמצו' הם עיקר מציין שהמצות תוקדם אכילתם קודם אכילת הפסח כדי שיהי' הפסח נאכל על השובע כו' משא"כ בפסח שני דאין החגיגה באה עמו צריך להקדים אכילת מצה ומרור כדי שיהי' הפסח נאכל על השובע לכן כתיב על מצות שהמצות קודמות עכ"ל הזהב. א"כ מבואר