בכורי שלמה חלק א קפד

נצטרך מן הדין לברך וכיון שלא יהי' רשאי לברך יזהר ולמנוע לאכול. ואח"כ מצאתי בשערי תשובה [סי' תקנ"א] שכ' ג"כ לפרש כן יע"ש. אולם בזה לא מתורץ עוד אמאי אכל הפרי חדש בין המצרים. אולם באמת א"ש דהברכי יוסף הביא ב' הגהות מהר"י צמח כת"י וז"ל סיפר לי בנו של הרב ז"ל מו' שמואל נרו כי הוא זוכר שפעם אחת היו חכמי הדור אוכלין בשלחן אביו ז"ל והפצירו בו לאכול פרי חדש ואכל אותו בלא ברכת שהחיינו עכ"ל. נראה מזה שהרח"ו זצ"ל באמת לא רצה לאכלו כפי מה שהעלה בס' הכוונות. אולם כיון שגדולי הדור הפצירו בו לא רצה לעבור על דברי חביריו אף שהוא נגד דקדוק חסידות שכ' בס' הכוונות מלעבור על דברי חז"ל בשבת (דף קי"ח) מימי לא עברתי על דברי חבירי יודע אני שאיני כהן כו' יע"ש בתוס' ובא"ח (סי' רכ"ח) בהג"ה וד"מ ובט"ז ובהפלאה כתובות (דף כ"ד.) ובשו"ת יהודא יעלה (חא"ח סי' מ"א). ולא קשה על גדולי הדור למה הפצירו בו שיאכל ולעבור על דקדוק חסידות של ס' הכוונות. נוכל לתרץ דמזה מוכח באמת כאוקומתא השנית שהרב הי' חולה רק החמיר על עצמו ולא רצה לאכול פרי חדש אף שהי' נחוץ לו לרפואה שלא לעבור על דקדוק חסידות ומ"ה הפצירו בו שידעו שיהי' מוכרח לאכול שלא לעבור על דברי חביריו. ומה שלא בירך ברכת שהחיינו כיון דהוא לשיטתי' בס' הכוונות כפי מה שהעלתי גם ב' השערי תשובה שאין לברך אף אם יהי' נצרך לאכול] והראה הלכה למעשה דאין לברך בין המצרים ברכת שהחיינו אף אם הוכרח לאכול הפרי. וכמו שהביא הרב ברכי יוסף שם (אות ח') וז"ל יש מי שכתב דלאשה מעוברת זה יתנו פרי חדש ותאכל בלי ברכת שהחיינו כיון דכמה פוסקים ס"ל דברכת שהחיינו רשות אף בעושה או אוכל דבר שמברכין שהחיינו והכא יש לחוש שמא תתאוה ויגרום נזק לה ולולד יע"ש. לפ"ז א"ש דשפיר עביד הרב המקובל האלקי הרח"ו זצ"ל ועשה כדת וכהלכה

ח) ומה שכ' כ"ג אלא דהמתבונן היטב יש ויש להשוות ס' הלק"ט עם הרב שאילת יעב"ץ ונאמר דאף דנודה לכל ראיותיו והוכחתיו אין מהם סתירה לס' הלק"ט כו'. אודה ולא אבוש כי לא זכיתי לעמוד על כוונת כ"ג מעומק המושג. הלא עיקר השגת הגאון יעב"ץ הי' על הלק"ט רק בהרכבה מין בשא"מ שאז הוי נגד רצון הבורא ית"ש. וס"ל להלק"ט שאין לברך עליו ובזה ס"ל להרב יעב"ץ שיברך. ובוודאי רצוף בדברי קדשו כוונה עמוקה רק שקיצר מאד במקום שאמרו להאריך. ויאבה נא בטובו לבאר לי דבריו היקרים באר היטב ומתורתו ילמדני כמו שדרשו חז"ל על זהב ארץ ההוא טוב

דברי אוהבו מקרב לב ונפש דוש"ת באהבה רבה ואהבת עולם מוקירו ומכבדו כערכו הרם משתחוה מרחוק מול הדרת קדשו מצפה לתשובתו הרמתה

שלמה אברהם בלא"א המופלג יר"א כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י

סימן נא

בשם ד' ית"ש ו' עש"ק לס' וצויתי את ברכתי שנת אוש"ר והצלח"ה לפ"ק פאניוועז

לאהו"נ וידיד לבי כבוד הרה"ג החו"ב אור הברקי ח"ח מחוכם כש"ת מו"ה שלמה אברהם בהנגיד מו"ה דניאל זאב רזעכטע נ"י. שלום שלום רב למעכ"ת ולכא"א עה"ע

באתי לעוררהו בדבר חיבורו בכורי שלמה אשר כעת ראוי להדפיסו רק מקודם יפה לאסוף דעות גאונים האוסרים לברך על אתרוגי קארפו ולא לגלות הטעם ולאשר כתוב הדר דבר בעתו מ"ט ואחז"ל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם אמרתי להביא אומר מן החדש מה שעלה ברעיוני ברגע זו מענינא דיומא ואם כי דבר מועט הוא יקבלנו יד"נ באהבה כהרבה

במצות פסח שני הלכה פסוקה היא שאין מביאין עמו חגיגה והוא מבואר בתוספתא דפסחים ובירושלמי שם פ"ט. וכ"פ הר"מ בפרק האחרון של ה' ק"פ. ומדברי רבותינו הראשונים ז"ל. נראה דעיקר החגיגה של י"ד היא באה למען יאכלו את הפסח על השבע ומבואר ד"ז במפרשים

ואמנם מה שהפסח נאכל עה"ש מבואר ברש"י פסחים (פ"ו א'). משום דבעינן למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים ע"ש [וצ"ל דהחגיגה עצמה אף שהיא ג"כ שלמים ובודאי המקריב שלמים בכל זמן שיביא. נאכלת ג"כ על השבע. מ"מ היינו אם היא באה לעצמה לחובה קצת. ולא בחג"ד שהיא רק רשות ולגמרי טפילה לפסח. א"כ א"צ ליאכל עה"ש. ודוחק]

אולם בירושלמי פסחים (פ"ח א) טעם אכילתו עה"ש כדי שלא יבואו לשבירת עצם. והביאוהו התוס' (דף ק"ך א') ד"ה מפטירין

ובימי עלומי כתבתי בס"ד דלשיטתייהו פליגי. אם הך דלמל"ג הוא ג"כ בקדשים הנאכלים לבעלים או דוקא בנאכלין לכהנים. ויעי' היטב תוס' זבחים (ע"ה ב'). ובכורות (כ"ו א') שנחלקו בזה רש"י ותוס'. והארכנו להוכיח בזה גם פלוגתת הירושלמי והבבלי והדברים ארוכים ואכ"מ

ונשיב לחובת היום. לפי האמור יש להסתפק אם פסח שני נאכל על השבע. שלפ"ד הירושלמי דהחשש שמא ישבר עצמות. בוודאי היא כהראשון. אבל אם הוא כדברי רש"י אינו מוכרח כ"כ. וממילא אא"ל דטעם החגיגה מפני השבע. דבפ"ש הוא ליכא חגיגה

עוד נמ"פ אם מותר לאכול מקודם שישבע שלדעת רש"י הוא הידור מצוה שלא לאכלו בעת רעבונו אבל אם ירצה הרשות בידו. משא"כ להירושלמי שמא ישבר עצם בודאי אסור מדרבנן לאכלו קודם שישבע

ונ"ל דמה שאמרו בנזיר (כ"ג א') פושעים יכשלו בם זה שאכל פסחו לשם אכילה גסה יל"פ דהכוונה כשהי' רעב הרבה. ומיושבת קו' התוס' שם ובכ"מ

ומשטחית ל' הר"מ פ"ח מק"פ מ' בעליל דאין פ"ש נאכל על השבע כמו הראשון [ונ"ל שם בה"ג מש"ש וכן אכילת בשר כו' היא ה"ד ובאשמת המדפיסים אחרו הציון. וכ"ה במקומות אין מספר בהר"מ ז"ל]. מעתה יפתח לנו פתחא זעירא ליישב דעת הר"מ ז"ל פ"ח מה' חו"מ שפסק דאין ברכת הפסח פוטרת של זבח והקשה שם הרב הלח"מ דהא קיי"ל כרי"ש יעו"ש

שכבר הקשה האו"ז הגדול בה' ק"ש (סי' כ"ה) דלשיטת הר"מ דעובר לעשייתם היא לעיכובא איך משכ"ל שיפטור הפסח לזבח. כיון שנאכל באחרונה הרי א"א עוד לברך עה"ז ול"ש לפוטרו

ולדברינו א"ש הכל בהקדמה אחת דבאמת המ"ל בגמ' דה"ט דר"ע דלא מצי פטר משום דא"א כלל וכדברי האו"ז ז"ל אלא דז"א דהא משכ"ל שפיר שיאכל מקודם את הפסח בראשית אכילתו. אך לשי' הירושלמי דנאכל עה"ש. מפני שע"צ אסור לאכלו קודם וא"כ לא משכ"ל שיפטור

אלא דלדידן שס"ל טעם זה. רק מפני שהקדשים נאכלים עה"ש משום למשחה לגדולה וא"כ שפיר משכ"ל שאכל גם קודם וא"כ הוצרך הגמ' לומר שנחלקו בהא דזריקה ושפיכה. אבל אם נאמר כהירוש' בטעמא דשע"צ י"ל דאה"נ שאסור לאכול מקודם. וממילא ה"ט דאינה פוטרת ש"ז כיון שלא משכ"ל

ונודע שי' הר"מ שפוסק בכ"מ כהירושלמי. א"כ שפיר מתיישבות שני הקושיות ביחד. כ"ה נראה בהשק"ר. אלא שז"א להאמור דבפסח שני מ' דס"ל להר"מ דא"נ על השבע א"כ אא"ל דכהירושלמי ס"ל וביותר שלהדיא כתב הר"מ בפ"ח מחמץ ומצה שאוכל מתחלה את הפסח ואח"כ את החגיגה. ואח"כ באחרונה את הפסח. א"כ להדיא לס"ל