בכורי שלמה חלק א קפג

חכמים יש לו רשות. ואם הי' ס"ל להרב יעב"ץ דברכת שהחיינו הוא חיובית הי' לו להשיג בפשיטות דאנן לא קיי"ל דברכת שהחיינו הוא רשות. וא"כ פסקי הרב יעב"ץ סותרים

ב) ונלפע"ד לתרץ דיש מקום שלא יהי' סתירה ע"פ מה שהעלה בהגהת סמ"ק [סי' קנ"א] דעל אכילתן כלומר ברכת שהחיינו על אכילתן כ"ע מודים דחובה היא אפילו למ"ד דרשות היא היינו על ראיתן יע"ש. ויש להביא ראי' לדבריו מדברי רש"י בעירובין (דף מ':) ד"ה אקרא חדתא וז"ל כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה אמינא זמן עכ"ל. נראה דבדיוק כתב רש"י שאני רואה דבזה דוקא אמרינן דהוי רשות. אבל באכילה הוי חוב. וכן יש לדקדק מדברי הר"ן והרא"ש והגהת אשר"י שם יע"ש. ונלפע"ד להסביר החילוק של הגהת סמ"ק ע"פ מה שהעלתי בתשובתי הקודמת (סי' מ"ח] לחלק מדהא דנהנה בלא ברכה הוי כמועל בקדשי שמים מ"ה בראיית פרי חדש הוי ברכת שהחיינו רשות מדקול מראה וריח אין בו משום מעילה. אבל ברכת האכילה כיון שנהנה בגופו הוי נהנה מקדשי שמים באכילתו בלא ברכת פה"א או פה"ע מ"ה הוי ברכה חיובית. א"כ י"ל גם לענין ברכת שהחיינו על אכילת פרי החדש דבא ג"כ על שמחה שאכל פרי חדש א"כ נהנה בגופו והוי ג"כ ברכה חיובית. וכן יש לחלק ע"פ דברי הרדב"ז [ח"א סי' רצ"ז] שהבאתי בתשובתי הקודמת [בסי' מ"ח]. יע"ש. לפ"ז י"ל דמה שכ' הרב יעב"ץ ז"ל בסי' תקנ"א] דברכת שהחיינו חובה קאי על אכילתו פרי חדש. ומה שכ' במו"ק [סי' רכ"ה] ובשאילת יעב"ץ ח"א סי' ק"ז] דברכת שהחיינו רשות מיירי מן ראיית פרי חדש. ולפ"ז הדרא קושייתי על הרב יעב"ץ ז"ל שבחנם השיג על הרב הלק"ט ז"ל [אולם לא זכיתי לראות הספר מור וקציעה שאוכל לדעת אם כנים דברי מה שכתבתי בדעתו לחלק]

ג) לכאורה יש להעיר על דברי הרב יעב"ץ (דלפי סברת כבוד גאונו] שהעלה בדעתו דברכת שהחיינו על ראיית קרא חדתא ג"כ חיובית. וגם כ' כ"ג שנראה בסי' תקנ"א] שיש מחלוקת בזה בין האחרונים. ולפענ"ד נמצא מחלוקת בזה גם בראשונים. יעי' בהגהת סמ"ק [סי' קנ"א] אקרא חדתא פי' אראייתה. מיהו התם משמע דרשות ולא חובה ובפנים משמע דחובה דומיא דעל אכילתן עכ"ל. ובסמ"ק גופי' משמע דחובה יע"ש. והנה יוקשה על הפוסקים שס"ל דחובה היא איך יפרנסו סוגיא מפורשת דעירובין [דף מ':] הנ"ל דקתני להדיא רשות לא קמבעיא לי

ד) אולם מצאתי בס' האשכול [מזקנו של הראב"ד בעל השגות] בה' ברכות הודאה וז"ל. ואומרין זמן ברגלים בר"ה ויוה"כ כדאיתא בעירובין (דף מ':] וכן בכל המצות הבאות מזמן לזמן. ומאי דאמרינן התם אקרא חדתא ברכת שהחיינו רשות היא לאו רשות לגמרי דאי חזי לי' ודאי מברכין עלי'. אלא רשות פירושו דאי בעי חזי ואי בעי לא חזי לי' כלל ואינו מברך. ולאפוקי דלא להוי עלי' חובה למיהדר עלויה. ואינה חובה כזמן דר"ה ורגלים שאין יכול לפטור עצמו עכ"ל הזהב. א"כ מבואר בדבריו דס"ל דברכת שהחיינו על ראיית פרי חדש הוי חיובית. ומתרץ קשייתי בטוב טעם מש"ס הנ"ל. דרשות הפירוש דאי בעי לא חזי לי'. אבל אם חזי לי' חייב לברך. שוב ראיתי בס' ברכי יוסף [או"ח סי' רכ"ה] בשיורי ברכה [אות ב'] וז"ל ובחידושי רבינו חננאל בר שמואל מרבוותא קמאי כת"י והמה בכתובים פ"ג דעירובין וז"ל רשות לא קמבעיא לי פירוש כי אינו חייב לחזור אחרי' עד שיראה אותה כדי לברך עלי' כי קמבעיא לי חובה. והוא אם חייב לומר זמן בר"ה עכ"ל. ויעי' במג"א (סי' רכ"ה סק"ו] שכ' שהחיינו ואינה אלא רשות גמ' וכ"כ בשה"ג וכ"ה (בסי' רכ"ג) דלא כמו שנדחק בכנה"ג עכ"ל. ובס' מחצית השקל כ' ביאורו וז"ל דלא כמו שנדחק בכנה"ג שפי' רשות דאין חובה עליו לאכול פרי חדש ולברך שהחיינו וכמ"ש בירושלמי סוף ס"ק י"ד עכ"ל. נראה שהכנה"ג זכה לכוין לדברי הראשונים בפירושו. והמג"א לא ראה דברי הראשונים הנ"ל. ומה שסיים המחצית השקל וכמ"ש בירוש' כו' אין לו הבנה על איזה מקום מרמז בירושלמי. ולפענ"ד הוא ט"ס וצריך לכתוב סוף קידוש הלכה י"ב. וז"ל הירושלמי עתיד ליתן דין וחשבון על כל שראה עינו ולא אכל ר' לעזר חשש להדא שמעתתא ומצמיח לי' פריטין ואכיל בהן מכל מלה חדא בשתא עכ"ל. וסיים בתשב"ץ [הקטן סי' ש"כ] הטעם כדי להרבות בברכות. וכ' בקרבן העדה דברכת שהחיינו קאמר יע"ש. ולכן אמר בש"ס דילן דהוי רק רשות ועכ"פ אינו חייב לראות ולאכול כדי שיברך שהחיינו. אולם נראה קצת בשו"ת הרמב"ם (סי' נ"ז) דהוי חיוב יע"ש. אולם לדינא העיקר כמו שהעלתי ב' הרמ"א באו"ח (סי' רכ"ג ס"א) כדעת הרשב"א בסי' רמ"ה] דהוי רשות. וכמו שהעלה כ"ג בשם האור זרוע. וכן מצאתי בס' הרוקח (סי' שע"א] ובתמים דעים להראב"ד [סי' ר"מ] ובשו"ת הרדב"ז ח"א סי' שי"ט] וכ"ה בעל העיטור הובא בטור א"ח (סי' תל"ב] ואף שתמה עליו הב"י מ"מ סיים הב"י מיהו בההיא איכא למימר דקים להו לרבנן דהכי תיקנו מעיקרא לברך זמן אקרא חדתא אם ירצה עכ"ל ויע"ש בהגהות מהרל"ח דלפ"ז מיושב גם קושיא הראשונה וכ"ה הב"ח שם וכ"ה המג"א והע'"ת [בסי' רכ"ה] וכ"ה בשו"ת חות יאיר [סי' רכ"ז] היוצא לנו מזה להלכה דקיי"ל דברכת שהחיינו הוי רשות. א"כ מתורץ קשיית הרב יעב"ץ על הלק"ט וא"ש ראיית כ"ג מדברי הלק"ט לדברי הלבוש ז"ל דאתרוג המורכב פסול מטעם דנעבדה בו עבירה מדהוא נגד רצון הבורא ית"ש

ה) לפ"ז ארווח לן לתרץ מה שהביא כ"ג שנתחבטו האחרונים בדברי השלטי גבורים בפ' בכל מערבין בסוף לשונו שם שכ' ואולם צ"ע וכו'. ומה שהביא מעלת גאון קדשו מה שפירש הרב יוסף אומץ [בסי' נ"ו]. לפענ"ד ג"כ דחוק מאד. דלפי פירוש זה הי' סגי לכתוב ואולם צ"ע אם הוא רשות נפטר [ומיותר תיבת "או לא ואם היא רשות"] ולכן נלפע"ד לבאר דברי השלטי גבורים שמתחלה קאמר כפי מה שהעלה הרשב"א והאור זרוע והתמים דעים וסייעתי' דפי' הש"ס בעירובין דהברכה היא רשות אף שיראה או יאכל פרי חדש. מ"ה קאמר הש"ג וכיון שהוא רשות אין שום עונש למי שלא בירך. [דייקא אף שראה או אכל הפרי מ"מ הברכה רשות]. אולם צ"ע אם היא רשות או לאו. [פי' דצ"ע דאפשר הפירוש כמו שכ' בס' האשכול וסייעתי' דאז אם ראה הפרי או אכל הפרי חייב לברך שהחיינו. או הפי' כמ"ש בשו"ת הרשב"א דאז אף אם אכל הפרי רשות בידו שלא לברך]. ואם היא רשות נפטור עכ"ל הש"ג [כלומר שלא תקשה לך דאיך נוכל לומר דברכת שהחיינו היא חיובית הא בש"ס מבואר דהיא רשות. על זה מתרץ ואם היא רשות נפטור. כלומר דרשות בידו לפטור עצמו מהחיוב ברכה. כגון שלא יראה את הפרי חדש או שלא לאכלו. ואינו דומה לר"ה שלא יוכל לפטור עצמו מחיוב ברכת שהחיינו. מ"ה שפיר קאמר בש"ס רשות לא קמבעיא לי. וא"ש לכל הפירושים. לפ"ז מדוקדק מאוד לשון הש"ג ואין בו תיבה מיותרת]

ו) ומה שתמה כבוד גאונו על הרב יוסף אומץ (בסי' נ"ו) במה, שהביא מעשה של הרב המקובל האלקי מהרח"ו זצ"ל שאכל פרי חדש בין המצרים ותמה כ"ג דאם הי' הפרי שלא ימצא אח"כ הי' יכול לברך שהחיינו ולאכול הפרי כמ"ש בס' מור"ם (בסי' תקנ"א] היא תמיהה קיימת. ולי קשיא ג"כ אקומתא השנית שהביא שהרב הי' חולה נהי דמוכרח הי' לאכול הפרי חדש אבל עדיין קשה אמאי לא הי' מברך שהחיינו כפי מה שכ' הוא בעצמו בס' הכוונות הובא בס' ברכי יוסף (סי' תקנ"א אות י"ב] כפי מה שהוכיח מהר"י ן' נעים מדברי הכוונות דהזהירות היא מלאכול. אבל אם הוא נצרך לאכול כגון שכבר בירך ברכת הפרי יברך שהחיינו וכן נסתר אקומתא שלישית שתירץ שהמעשה הי' בשבת. והא מפורש בדברי הכוונות שם וז"ל וענין זה נוהג אף בשבתות ור"ח. יע"ש

ז) ונלפע"ד להצדיק צדיק דמעיקרא דנראה לי ביאור הלשון של הכוונות דה"ק שיש ליזהר שלא יאכל פרי כדי שלא יצטרך לברך שהחיינו כו' ר"ל שאז