בכורי שלמה חלק א קפ

של הבנים בא ע"י העבירה. דביאה אסורה מ"מ המ"ע היינו הבנים והבעילה הוא רק הכשר מצוה דא"א בל"ז והראי' דאם לא הוליד הבן וכן אם מתו הבנים לא קיים המצוה וכיון דעיקר קיום המצוה הם הבנים ובעת הזאת ליכא עבירה כלל דהעבירה כבר נעשית בשעת הבעילה דמי להוציא מצה מרה"י לרה"ר דלא הוי מהב"ע. ומהריט"א שם כ' דע"כ השמיטו הרי"ף והרמב"ם את הירוש' הנ"ל. משום דבאמת אינו יוצא משום מהב"ע. והירוש' מיירי באונס דאין עבירה כלל. והם השמיטו דבר זה דלא שכיח הוא יע"ש. לפ"ז י"ל דגם לדעת הרשב"א והריטב"א דס"ל דמקיים המצוה של פו"ר בהוליד ממזר באיסור הטעם כנ"ל דעבירה כבר כלתה והיתה רק בשעת הכשר מצוה ואח"כ בשעת קיום המצוה כבר כלתה העבירה. אבל לענין ברכה שככה לו י"ל דעכ"פ כיון [דבא לעולם באיסור היא דומה לפרדה שכ' הלק"ט דאין לברך עליו כיון דנעשה ע"י אדם נגד רצון הבורא ית"ש. [ומה שהוכיח הרב שאילת יעב"ץ דיש לברך על ראיית ממזר מדלא איפלגו בה עכ"ד. ולפענ"ד אינו השגה יעי' בשו"ת כרם שלמה (חאה"ע סי' ל"ג) שהעלה דלא אמרינן לא לשתמיט לשום פוסק לכתוב דין זה אלא בדין חדש ומשונה שהי' ראוי וחובה על הראשונים לבאר זה ומדלא חילקו אמרינן דודאי לא ס"ל. אבל בדין היוצא בהיקש או מסברא לא אמרינן הכי יע"ש. א"כ ה"ס בדין זה אם יברך על ראיית ממזר י"ל דלא יברך כיון שאין הרכבה פסולה יותר ממנו והוא מסברא]

ט) ומה שכ' בשאילת יעב"ץ עוד וז"ל כ"ש בפרי המורכב שאין קיומו בעולם נגד רצון הבורא כלל. אדרבה אפשר גם הוא מצרכי העולם וישובו מאחר שנתהוה לרצון הבורא ית'. כי אי אפשר המצא דבר בלתי רצונו רק שנאסרה עשייתו על האדם כו' עכ"ל יע"ש. אולם לפענ"ד אשתמיטתי' במחכת"ר דברי הרמב"ן בנימוקיו על התורה פ' קדושים (פי"ט פי"ט) וז"ל והטעם בכלאים כי השם ברא המינים בעולם בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה ונתן בהם כח התולדות שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם שנאמר בכלם למינהו והנה כו'. והמרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית כאלו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות והמינים בב"ח לא יולידו מין משאינו מינו וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו. והנה מצד הדברים האלה ההרכבה במינים מעשה נמאס ובטל כו'. ומחברינו מי שמוסיף בטעם הכלאים כי הוא שלא לערבב הכחות המגדלים הצמחים להיות יונקים זה מזה ממה שאמרו בב"ר אמר רבי סימון אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל הה"ד הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ. והנה המרכיב כלאים או זרען בכדי שינקו מזה מבטל חקות שמים ולכך אמר בהם את חקותי תשמורו כי הם חקות שמים. וכך אמר רבי חנינא משום ר' פנחס חקים שחקקתי בהם את עולמי. וכבר כתבתי בסדר בראשית שהצמחים כולם יסודתם בעליונים ומשם צוה להם השם את הברכה חיים עד העולם והנה המערב כלאים מכחיש ומערבב במעשה בראשית עכ"ל הזהב. והעתקתי דבריו באריכות כי הם קילורין לעינים. א"כ מבואר ברמב"ן דכלאים הוא מעשה נמאס ובטל ומכחיש במעשה בראשית והוא נגד רצון הבורא ית"ש ושוב בוודאי לא שייך לברך עליו שככה לו דאדרבה זה מבטל חקות שמים. כנ"ל. ויעי' בחינוך פ' קדושים (מצוה רמ"ד) שכ' ג"כ כהרמב"ן הטעם דכלאים לא יתערבו המינין פן יחסר שלימותן ולא יצוה עליהם ברכתו יע"ש. ויעי' בירושלמי בכלאים (פרק א') מה שכ' על הספרי ת"ל את חקותי תשמורו. ר' יונה ר"א בשם ר"כ דר"א הוא משום חקים שחקקתי בעולמי כו' יע"ש. מכל הלין מבואר היפך דעת השאילת יעב"ץ רק כדעת הרב הלק"ט דפרי מורכב מאוס. ואין לברך עליו שהחיינו וברכת שככה לו מפני שנולד בעבירה. וא"כ א"ש ראית כ"ג מדברי הלק"ט

י) לכאורה יש לדחות ראית כ"ג דהא העלתי דלענין ברכת אכילה של פרי המורכב דהוי ברכה חיובית צרך לברך כשיטת הרדב"ז ושאילת יעב"ץ רק ברכת שהחיינו אינו מברך כיון דהוי רשות. כשיטת הלק"ט. א"כ בברכת המצוה על אתרוג המורכב. דהוי ברכה חיובית. שוב מותר לברך כשיטת הרדב"ז הנ"ל. ואין לתרץ דעכ"פ לא יהי' רשאי לברך ברכת שהחיינו ביו"ט א' לפי סברת הלק"ט. ז"א דברכת שהחיינו של יו"ט בשעת נטילה קאי על המצוה שזכה והחיהו ד' לעשות המצוה ולא קאי על פרי כלל. יעי' בשו"ת כתב סופר (חא"ח סי' כ"ג). ועוד דעל ראיית אתרוג אין מברכין שהחיינו מפני שהוא דר באילנו משנה לשנה כמ"ש הלק"ט (ח"א סי' רל"ג) א"כ במצוה הוי גם ברכת שהחיינו חיובית וכמ"ש בשו"ת הרשב"א הנ"ל יע"ש. א"כ נסתר לכאורה ראית כ"ג לדברי הלבוש מדברי הלק"ט

יא) אולם באמת צדקו דברי כ"ג בראייתו. דלפי מה שהעלה בהלק"ט לענין ברכת שהחיינו דאין לברך עליו מטעם דנעבדה בו עבירה מאוס הוא לברך עליו א"כ כ"ש לענין מצוה דמאוס הוא לגבוה דאין לקיים בו מצוה. ואפילו הי' מקיים בו המצוה מ"מ אין לברך עליו מדהמצוה באה ע"י העבירה. וכמ"ש בשו"ת הרשב"א (ח"ב סי' י"ח) דכל מצוה שהיא באה מתוך העבירה כגון השבת גזילה וחזרת רבית שאין לברך עליהם יע"ש. וה"ה באתרוג המורכב שכל גידולו בעבירה א"כ קיום המצוה בא ע"י העבירה. ומאוס הוא לגבוה כמ"ש הלבוש. ויש להביא ראי' לזה מש"ס דע"ז (דף מ"ז.) בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כו' לענין מצוה מימאס לגבוה כו' יע"ש. וכמו שהבאתי בקונטרסי (סי' כ"ה אות נ') ראי' לדברי הלבוש מזה ומדברי שו"ת הרשב"א (ח"ג סי' רל"ד) דביין שיש בו תערובות איסור אף שמותר להדיוט מ"מ מימאס הוא להבדלה והובא להלכה ביו"ד (סי' ק"ד) ברמ"א ובמשבצות זהב (סק"ד ובסי' ק"ח ס"ו) בש"ע. דלא כט"ז. וכן יש להביא ראי' לדברי הלבוש מדברי שו"ת באר עשק הובא במגן גבורים א"ח (סי' רי"ז סק"ב) שהעלה דאין לקדש ולהבדיל על סתם יינם אף במקום שנהגו היתר משום דלמצוה מאוס הוא יע"ש. וא"כ ה"ה לענין אתרוג המורכב שנעבדה בו עבירה פסול. היוצא לנו מזה כיון דמוכח מדברי הלק"ט דכיון דבפרי המורכב נעבדה בו עבירה מימאס לברך עליו שהחיינו. אף דברכת שהחיינו הוא רשות. מ"מ מוכח מזה דהוא מאוס. ממילא לגבי מצוה קפדינן טפי שלא לברך עליו מצד דמאוס לגבוה אף דהברכה של המצוה היא חיובית. מ"מ שוב דומה להשבת גזילה דאין לברך עליו מפני שהמצוה בא מתוך העבירה. ואפשר דבזה גם המצוה גופה של אתרוג אינו מקיים ועכ"פ לכתחלה מאוס הוא לגבוה לצאת בו ויעי' בר"ן בע"ז (דף מ"ז.) בחי' לרי"ף

יב) ומה שהביא כ"ג ב' הרב הגדול הגיד מרדכי דהעלה דעת רוב פוסקים הפוסלים אתרוג המורכב ומיעוטא המה מכשירין ועכ"ז כ' דבמקום דלא אתחזק איסורא דמורכב רק ספק אם האתרוג הוא. מורכב מותר לברך על ספק מורכב היכא דלא אתחזק איסורא מטעם דס"ס ספק אם הוא מורכב ואת"ל מורכב ספק אם הלכה כס' המכשירים. וגאוני הדור השיגו עליו דלא עבדינן ס"ס אלא במחלוקת שקול. אבל במיעוט נגד הרוב לא עבדינן ס"ס והגאון הגיד מרדכי השיג עליהם ביד חזקה עכד"ק. אני לא זכיתי לראות דברי הגאון הגיד מרדכי ולא דברי החולקים ולא נמצא כלל בארצנו]. הנה לכאורה יש להעיר בדברי החולקים דזה תלוי במה שהעלה המהר"ם חביב מערכה מול מערכה אי הדיינים בעינן דוקא פנים אל פנים ובכה"ג הולכין אחר הרוב אבל ברוב מינן זה שלא בפני זה כגון ברוב פוסקים לא דאולי היו נושאים ונותנים פה אל פה היו מודי' זה לזה וחלקו גדולי ראשונים בענין זה בסברות לכאן ולכאן וגם בתומים (בכללי ת"כ סקכ"ד) האריך אולם באמת כתב הרד"ך בתשובה (בית ג') דבדבר איסור יש לילך לחומרא אע"פ שרבו המתירין על האוסרין. אם כן בנ"ד דרבו