בכורי שלמה חלק א קעט

בהן שאין אומרים כו' עכ"ל הרשב"א. וכן מצאתי בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שי"ט) לענין ברכת שהחיינו על ראיית פרי וז"ל וכ"ש ברכה זו אינה מן החיוב כאשר כתבו המפרשים שאין לנו ליכנס בספק ברכה לבטלה משום ברכה של רשות עכ"ל יע"ש. [ויעי' בא"ר או"ח (סי' כ"ב סק"א) ובצל"ח ברכות (דף נ"א:) שהעלו בברכת שהחיינו בספק לחומרא לברך. אולם אשתמיטתייהו במחכת"ר דברי תשו' הרשב"א והרדב"ז הנ"ל שהעלו בספק דאין לברך. ויעי' בשו"ת תורת חסד חא"ח סי ז' שהוכיח מדברי הכ"מ רפ"י מה' ברכות דלא כא"ר והצל"ח. ולא ראה ג"כ דברי שו"ת הרשב"א והרדב"ז שס"ל ג"כ דלא כא"ר והצל"ח

] ג) ולפ"ז למה שהעלתי דברכת שהחיינו הוא רק רשות ובפלוגתא א"צ לברך. י"ל דגם הרדב"ז מודה להלק"ט דאין לומר על פרי מורכב ברכת שהחיינו. מפני דהפרי היא נגד רצון השי"ת הוא מאוס. וכיון דכל הברכה הוא רק רשות יש בכח החכמים לומר שלא לברך עליו. אף שנהנה בראייתו. ולא דמי לאכילת הפרי מורכב דהברכה היא חיובית מ"ה אין לפטרו מטעם זה כדי שלא יהנה מן העוה"ז בלא ברכה וימעול בהקדש כנ"ל. אבל על ראיית הפרי כבר אמרו בפסחים (דף כ"ו.) קול ומראה וריח אין בו משום מעילה יע"ש. א"כ לא שייך בזה לומר דחייב לברך כדי שלא ימעול בהקדש. ואף דאמרינן שם מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא. מ"מ הירוש' חולק על ש"ס דילן דליכא גם איסורא להנות ממנו. כמו שהוכיח שם התוס' ד"ה מעילה ב' הירוש' [ואף לפי מה שהעלה בשו"ת הרדב"ז (בח"א סי' רצ"ז). דמה שאמרו אין מועלין בהן היינו כששומע קול כלי שיר או שמריח ריח קטרת אחר שעלה תמרתו. או שהי' נר של הקדש דלוק והלך לאורו אבל אם לקח כלי שיר של הקדש ונגן בו או הקטרת והריח בו או הדליק מנר של הקדש וכיוצא בדברים אלו שנהנה מגוף ההקדש יש בו דין מעילה. עכ"ל. אולם בנ"ד ראייתו על פרי המורכב. אף ששמח בו לא הוי נהנה מגוף הדבר רק דומה לנר של הקדש דלוק והלך לאורו דאין מועלין בו וז"ב] וא"כ כיון דתליא בפלוגתא זו שוב י"ל כמו שכתבתי ב' שו"ת הרשב"א והרדב"ז דכיון דברכת שהחיינו הוא רשות תקנו דאין לומר בזה שהחיינו. ועוד דשייך בזה לומר דהוי אפשר ולא מכוין. כיון דמאוס הוא כנ"ל. ותליא בפלוגתא דש"ס שם. ומ"ה כיון דברכת שהחיינו רשות א"צ לברך מספק כנ"ל. אולם באכילת הפרי מורכב חייב לברך דהא המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ככריתות (דף י"ט.) והוי ברכה חיובית. ואין כח ביד חכמים לפטרו מטעם הנ"ל מ"ה מודה הלק"ט להרדב"ז והשאילת יעב"ץ דחייב לברך על אכילתו פרי המורכב ברכה הראוי' ולפענ"ד מדויק זה בדברי הלק"ט שכ' שכל דבר שעשו בני האדם נגד רצון הבורא איך יאמר שהחיינו לראות דבר זה. ואע"ג דמותרים באכילה גזירת הכתוב אבל לברך על הראי' לא מסתברא עכ"ל. נראה מזה דדוקא על הראי' מקיל בברכה כיון דהברכה הוי רק רשות ומתורץ קשיית השאילת יעב"ץ על הלק"ט

ד) לפ"ז מתורץ ג"כ קשיית השאילת יעב"ץ מה שהקשה על הלק"ט (סי' רס"ה) על מ"ש בפרדה שאין לברך עלי' על ראייתה ברכת שככה לו יע"ש. די"ל דהרב הלק"ט אזיל לשיטתי' דס"ל שם (בח"ב סי' ט') דלאו דוקא ברכת שהחיינו הוי רשות רק כל מיני שבח במשמע יע"ש. א"כ ה"ה ברכת שככה לו ג"כ הוי רק רשות. ושוב יש להקל בי' מדתלוי בפלוגתא הנ"ל אם בקול ומראה וריח אין בו משום מעילה אם גם איסור לית בי' וכיון דתליא בפלוגתא דירושלמי ובבלי כנ"ל אזלינן בספיקא להקל כיון דהוי רק רשות

ה) ומה שהשיג עוד בשאילת יעב"ץ על הלק"ט וז"ל ועוד העכו"ם שנטעו והרכיבו לא עשה נגד רצון הבורא שלא הוזהרו על ההרכבה אלא ישראל אם לא לדעת יחידית דפד"מ ולמה לא נברך עליו עכ"ל. הן אמת דכן תמה ג"כ בשו"ת שבו"י (ח"א סי' ל"ו) על הלבוש. וכ"ה הש"ך ביו"ד (סי' רצ"ה) והשיג על הדרישה שלח כ' כן יע"ש. אולם במחכתר"ה אשתמיטתייהו דברי הרמב"ם בה' מלכים (פ"י ה"ו) שפסק דב"נ אסורים בהרכבת אילן והרבעת בהמה מפי הקבלה ובכ"מ גלה סודו דאף דלית הלכתא כר' אלעזר משום דא"כ הו"ל שמונה מצות ב"נ שהוא נהרג עליהם וכו'. מ"מ כיון דשמואל מפרש למילתי' אלמא סבר דאיסורין הם בכלאים אלא שאין נהרגין עליהם עכ"ד. והרגיש בזה הרב המל"מ בפ"א מה' כלאים. יע"ש. ובאמת כבר קדמו בזה הר"ן בחי' לסנהדרין (דף נ"ו.) והרב גופי הלכות (דף ק"ב.) ובשו"ת דברי יוסף (סי' כ"ד) וכן מבואר בשלטי הגבורים סופ"ק דקידושין ב' הריא"ז. וכמו שהאריך בזה בס' ברכי יוסף ביו"ד (סי' רצ"ה ד"ב) ובספרו שיורי ברכה שם. ובשו"ת בני יהודא (סי' ל"א) וכמ"ש בשו"ת בית אפרים (חא"ח סי' קנ"ו) וכאשר הארכתי בזה בקונטרסי (סי' כ"ה אות קכ"ד) יע"ש. היוצא לנו מזה דדברי הלבוש דעכו"ם מצווה על הרכבה לאו דעה יחידית. וא"ש דברי הלבוש ודברי הלק"ט. ומתורץ קשית השאילת יעב"ץ על הלק"ט [ומה שהרגיש בשאילת יעב"ץ על הלק"ט משופר של כלאים אינו השגה לפי מה שהעלתי בקונטרסי (סי' כ"ה אות צ"ו) דגם שופר של כלאים פסול. וגם לפי מה שהבאתי בקונטרסי מה שתירץ הגאון בעל נפש חיה זצ"ל ג"כ אינו השגה דשאני בשופר דבקולו הוא יוצא]

ו) ומה שכ' עוד בשאילת יעב"ץ להשיג וז"ל לא יהא אלא הרואה בריות נאות ע"א שמברך עליהן ונתן הודאה ושבח לבוראם. ואע"פ שעמידתן בעולם ודאי הוא נגד רצון הבורא אם לא שנתן ארך אפים לעוברי רצונו עכ"ל. אשתמיטתי' דברי הלק"ט (ח"א סי' רס"ה) שהביא גם כ"ג. שהרגיש בעצמו בקושיא זו ברואה פרדה וז"ל והא דעכו"ם לא קשיא דבפי' הש"ע הוכחתי דאינו מברך שככה לו אלא מה רבו מעשיך ד'. ואת"ל דמברך הרי אמרו מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה דכולם ישובו ובקשו את ד' עכ"ל. א"כ הרגיש בקושית השאילת יעב"ץ ותירצו בטוב טעם. ודבריו כנים. ויעי' בחולין (דף צ"ד.) דאסור לגנוב דעת הבריות אפילו של עכו"ם. ויעי' בפירוש המשניות לרמב"ם במס' כלים (פי"ב מ"ז) ובה' מלכים (פי"א) ובבאר הגולה בח"מ (סי' תכ"ה ות ש')

ז) ומה שכ' עוד בשאלת יעב"ץ וז"ל ואפילו על הממזר הנאה נראה שיש לברך אע"פ שאין הרכבה פסולה יותר ממנו מדלא איפליגו בי' כו'. כ"ש בפרי מורכב כו' עכ"ל. ולפענ"ד אף דפשיטא לי' להשאילת יעב"ץ דאפילו על הממזר הנאה יש לברך ולדידי לכאורה תלוי באשלי רברבא. דלפי מה שכ' הרמ"א באה"ע (סי' א' ס"ו) בשם הרשב"א דאם הוליד ממזר קיים המצוה שפיר. ונראה מדסתם הדבר דלאו דוקא אם הי' לו ממזר בהיתר כגון גר שמותר לישא ממזרת כמבואר בגמ' ואה"ע (סי' ד') והוליד ממנה ממזר אפילו נולד באיסור כגון שבא על הממזרת או על ח"כ והוליד מ"מ קיים המצוה כי בנו הוא לכל דבר. כמבואר ביבמות פ' כיצד והובא ג"כ בב"י בשם הירוש' על המשנה דפ' כיצד מי שיש לו בן וכו' ובנו הוא לכ"ד אפילו לפו"ר וכ' הריטב"א פי' דאפילו בבן ממזר יצא ידי פו"ר עכ"ל הב"י יע"ש. א"כ לפ"ז ה"ה לענין ברכה שככה לו ג"כ יש לברך. אולם לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלא הזכירו מהירוש' הזה דאפילו בבנו ממזר קיים פו"ר לשיטתם. לא מקיים פו"ר בבן ממזר כיון שנולד באיסור א"כ ה"ה לענין ברכת שככה לו ג"כ אין לברך עליו

ח) אולם אחר העיון י"ל דלכ"ע אין לברך על ראיית ממזר מפני דנולד באיסור. דהנה הרדב"ז הקשה [הובא במהרי"ט אלגזי פ"ח דבכורות דף פ"ט] על הירוש' הנ"ל דממזר הוא בנו לכ"ד. דלמה יצאו בבנו ממזר והלא הוי מהב"ע. ויעי' בס' מנחת חינוך [מצוה א'] שתירץ קשייתו ע"פ סברת השעה"מ ה' לולב. דמהב"ע לא הוי אלא אם בשעת מצוה עשה ג"כ עבירה דבאתרוג הגזול בשעת הנטילה עובר על והשיב את הגזלה זהו מהב"ע. אבל אם בשעת המצוה ליכא עבירה כלל כגון בהוציא מצה מרה"י לרה"ר דבשעת קיום המצוה ליכא עבירה כלל. לא הוי מהב"ע. א"כ ה"נ דהמצוה