בכורי שלמה חלק א יח

אסור. ומזה הוכיח כ"ג דגם בעיוני מותר בלא הוצאת פה. לא זכיתי להבין. דהא הגהת אשירי סיים שם וז"ל אבל כולה פרשה לא ואפילו בהרהור בעלמא עכ"ל. ולפי סברת כ"ג גם כל הפרשה צריך להיות מותר בהרהור בעלמא. ודוקא בהשמעת קול יהיה אסור. אע"כ סברת הגהת האשירי דלסדר ראשי פרשיות אינו צריך עיון רב מש"ה מותר בהרהור לחוד. אבל לקרות כל הפרשה דשאינו שגור בפיו היטב דצריך עיון רב אסור אף בהרהור. שוב מצאתי להדיא כדברי בספר המאירי לשבת (דף י"ב.) ד"ה וגדולי הצרפתים. וז"ל ויש נוטים להתיר לעיין בספר בלא הוצאת פה והרי זה אצלם כחזן המסדר ראשי פרשיות. ואין הדברים נראין שבזו אינו צריך עיון גדול שראשי פרשיות מעיין הוא בהם על נקל ואינו צריך להרבות בעיון עכ"ל הזהב. א"כ מבואר דמצינו לשון קורין אפילו בלא הוצאת פה. א"כ א"ש דברי הש"ע בא"ח (סי' ש"ז סי"ג) דבעיון לחוד ג"כ אסור. וכמ"ש הב"י אחר שהביא דברי הגהת אשירי הנ"ל. וז"ל ומ"מ ממה שאסר הגהת אשירי לראות כל הפרשה לאור הנר אפילו בהרהור בעלמא לא ראיתי חולק עליו וטעמא דמסתבר דפשוט הוא לאסור דהא איכא למיחש שמא יטה עכ"ל נראה שלא ראה הב"י דברי המאירי שכתב דיש נוטים להתיר. אולם להלכה צדקו דברי הב"י וכמו שהסכים גם כן המאירי ודחה דברי הנוטים להיתר. וכן יש להביא ראיה לזה מדברי הש"ע (סימן ער"ה ס"ט) ב' השיבולי לקט. שכתב ליל פסח שחל להיות בשבת מותר לקרות ההגדה בספר משום דהוי כעין ראשי פרקים דאין עם הארץ שלא תהא שגורה בפיו קצת עכ"ל א"כ נראה דכל ההיתר לסדר ראשי פרשיות משום דראשי פרשיות שגורים בפיו וא"צ עיון רב. מש"ה מותר כסברת המאירי. הנ"ל. וכ"נ מדברי האור זרוע הגדול ה' ערב שבת (סי' ל"א) ומס' תניא רבתי ענין הדלקת נר יע"ש. וכן יש להוכיח מש"ס דבשבת (דף י"ב.) ת"ש אין פולין כו' אר"י אמר שמואל אפילו להבחין בין בגדו לבגדי אשתו. וכן בש"ע להלכה דאף דבזה הוי עיון לחוד ואסור. ולמה בספר עיון לחוד יהיה מותר. אע"כ דכוונתו דלאו דוקא קריאה אלא אפילו עיון לחוד ג"כ אסור. א"כ מוכח מכאן דקריאה מקרי גם בעיון לחוד. כשיטת הש"ע. ויעי' בחי' הרשב"א בשבת (ד' קמ"ח:) ד"ה מונה אדם דבתוס' ס"ל דבעיוני מותר. ובשם רבו כתב דגם בעיוני אסור והביא ראיה מהתוספתא דקתני אין מסתכלין יע"ש

ו) ומה שכתב כ"ג וז"ל אפילו לפירש"י ומריצן בפיו מ"מ יש להבין אמאי תנן לא יקרא לאור הנר הרי הוא בכלל אם יפלה את כליו וכו' ואם כן דוקא בקריאה שהוא מ"ע התירו בשנים אבל בעיוני אסור עכ"ל. לא זכיתי להבין ולירד לעומק דעת קדשו בזה. מה כוונתו דמשם ראיה לדבריו. אם נימא דכוונת כ"ג דכיון דרש"י כתב במה דאמר הש"ס ולסדר פרשיותיו ומריצן בפיו. אם כן מה דקתני וכולה פרשה לא. הפירוש דוקא בפיו אסור לקרות אבל בעיוני לחוד מותר. ולפ"ז לשיטת רש"י מה דקתני ולא יקרא לאור הנר ג"כ הפירוש דוקא בהשמעת קול כמשמעת רש"י בחגיגה (דף ה'). אבל בעיון לחוד מותר. קשה אם נימא דכוונת כ"ג כן. הרי מבואר במתני' דלא יפלה את כליו וכל עיוני אסור כמו שהוכחתי לעיל. ולמה עיון בספר דצריך עיון טפי יהיה מותר. דמ"מ יש לחוש לשמא יטה, ועוד דנראה דגם כ"ג לא נחית לזה. דהא כתב כ"ג וז"ל מכ"מ יש להבין אמאי תנן לא יקרא לאור הנר הרי הוא בכלל ולא יפלה את כליו וכל עיוני אסור. עכ"ל. הלא אדרבה צריך להשמיענו דקריאה בספר דוקא בהשמעת קול אסור. אבל בעיון מותר לקרות בספר. וא"צ לתירוצו דבא להשמיענו דאפילו במקום מצוה דת"ת אסור. אע"כ דגם כ"ג מודה דגם בעיון בספר שייך גם כן שמא יטה. וא"כ הדרא ראייתי למקומה דשייך לשון קורין גם על עיון לחוד בלי השמעת קול

ז) [לכאורה י"ל דכוונת כ"ג דכיון דע"כ בא להשמיענו במתניתין דקתני אין קורין לאור הנר רק משום דהוי מ"ע דתלמוד תורה ומש"ה בשנים מותר. אם כן ע"כ דמיירי מתני' דוקא בקורא בהשמעת קול. דאז הוי מ"ע. אבל בעיוני דהוי רק הרהור לא הוי מ"ע. כא"ח (סי' מ"ז ס"ד) דמהרהר בד"ת א"צ לברך יע"ש. וא"כ אז אסור אפי' בשנים. וא"כ אם נימא דמה דקתני במתני' אין קורין מיירי בלא השמעת קול. אמאי קתני בש"ס דבשנים מותר דהא אז ליכא דבר מצוה כנ"ל. אע"כ כשיטת כ"ג דמתני' מיירי בקריאה בהשמעת קול דאז הוי מ"ע ואפ"ה אין קורין בספר לאור הנר. ודוקא ביחידי אבל בשנים מותר. אולם באמת לא נוכל לייחס סברא זו לכ"ג. דהא מבואר בלבוש (סי' מ"ז) הטעם דאין מברכין על הרהור מדאין מברכין על המחשבה. וכתב הפמ"ג שם במ"ז סק"ב די"ל לפמ"ש (בסי' ס"ב) אם אנוס יהרהר ויצא דהרהור כדיבור דמי. וכאן אין מברכין על הרהור כמו דאין מברכין על ביטול חמץ אע"ג דהוי מ"ע מה"ת כ"ז שלא ביער שאין מברכין על דברים שבלב. ומש"ה כשכותב ד"ת דעביד מעשה מברך יע"ש. אם כן אין ראיה דהרהור בד"ת אינו מצוה דיכול להיות דגם בזה מקיים והגית בו יומם ולילה [כמ"ש הרד"ק בפירושו דבהגיון והרהור מקיים והגית בו יומם ולילה יע"ש] ואפ"ה אין מברכין עליו ברכת התורה. כיון דעל דברים שבלב אין מברכין. וכן מבואר בכ"מ דאסור להרהר בד"ת בבית המרחץ ובבה"כ. מוכח דהוי כדיבור. א"כ כיון דגם בעיון מקיים העשה. שוב בשנים מותר לעיין בספר. וא"כ שוב י"ל דמה דקתני במתני' אין קורין לאור הנר. מיירי בלא השמעת קול. ואפ"ה א"ש דבשנים מותר]

ח) ומה שהשיג כ"ג על פירושי בש"ס דלא הוצרך הגמרא לשנות מלשון הברייתא בשביל לדקדק דוקא הסתכלות יפה אסור. ע"כ. כוונת כ"ג דלמה שינה הש"ס הלשון והיה לו ג"כ לומר כלשון התוספתא דאסור להסתכל ואם משום דלא נטעה דגם ראיה בעלמא אסור. היה לו רק להוסיף תיבה אחת יפה. היינו להסתכל יפה אסור. וממילא נדע דבראיה בעלמא מותר. ויעי' ברשב"א בתורת הבית הארוך (סוף ש"ז) הובא בב"י ביו"ד (סי' קפ"ז) דדרך הגמרא בכל מקום להוסיף בגוף התוספתא בדרך פירוש בעלמא ושונה כאילו הוא מן התוספתא יע"ש. א"כ ה"ה כאן לא היה לו לשנות רק להוסיף תיבה אחת. אולם באמת א"ש. דמצינו בש"ס דמשנה ג"כ גוף לשון התוספתא דרך פירוש. דהא אמרינן בנזיר (דף כ"ה.) יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן ת"ל רק. ובתמורה (דף י"ד:) הגירסא יכול אף כל הקדשים כן יע"ש. דבאמת הגירסא בברייתא כפי מה שהובא בתמורה אלא בש"ס דנזיר שונה בלשון הברייתא ע"פ מה דפריך בתמורה אי דעולה זכר הוא. ובע"כ דקאי על ולד חטאת ותמורת אשם יע"ש בנזיר בתוס' בד"ה ואמאי יע"ש ובספר ש"ש (ש"ו אות ז'). א"כ מוכח דדרך הש"ס ג"כ לשנות גוף הלשון של הברייתא או תוספתא דרך פירוש. אם כן ה"ה בנ"ד כיון דרוצה להשמיענו דין זה דלראות מותר רק הסתכלות יפה אסור. ולמען נדע לשער גדר הסתכלות יפה. לכן קתני אין קורין. והיינו בלא השמעת קול דאז צריך להסתכל יפה שיוכל לקרות. ואז דוקא אסור. אבל בראיה בעלמא שלא יכול לקרות אז מותר. דנהי דהרא"ש ואבודרהם והש"ע א"ח (סי' רכ"ה) והמג"א חידשו כלל הזה. מכ"מ מדאינו מבואר עוד בשום מתני' או ברייתא. הוכרח הש"ס לשנות לשון התוספתא דרך פירוש להשמיענו חידוש דין זה. ומכאן ראיה ברורה לסברתם דלהסתכל, פי' הסתכלות יפה: ט) ובלא"ה יש לתרץ שיטת הש"ע ממה שהשיג עליו כ"ג דהא מבואר בירושלמי דע"ז (פ"ג ה"א) שגורס ג"כ כמו בתוספתא אין מסתכלין בשבת. הערני לזה יד"נ הגאב"ד דק"ק שאוול בעהמ"ס זכר יהוסף נ"י ונ"ל להוסיף על דבריו דכבר כתב הב"י ביו"ד (סי' ר"א וסי' רי"ז) דכל טצדקי דאפשר לן למעבד דלא לשווי פלוגתא בין הגמרא דידן לירושלמי עבדינן. וכ"כ הרא"ש בעירובין (פרק א') וכ"כ