בכורי שלמה חלק א קעז

היכא דלא פקעה ע"י פדייה ודוקא הקדישו קדושת הגוף אבל קדושת דמים פקע על ידי טריפה כי היכא דפקע על ידי פדייה כו' עכ"ל וכ"כ התוס' בגיטין (דף מ':) ד"ה הקדש יע"ש. וא"כ לאביי דאמר למפרע הוא גובה אפי' קדושת הגוף אין מפקיע מידי שעבוד. ויעי' בלחם משנה ה' נדרים (פי"ב) דאין שורש לסברא זו לחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים לענין דבר שלא בא לעולם והגר"א מווילנא זצ"ל (ביו"ד סי' רל"ד) הסכים להרב לח"מ בסברא זו בדעת הרמב"ם יע"ש. ולפ"ז י"ל דאין חילוק ג"כ לענין ביטול בין קדושת הגוף לקדושת דמים. לפ"ז בקונם פרטי דנהי מדאין לו פדיון חמור לענין למפקע שעבודיה דב"ח כסברת הרא"ש ותוס' הנ"ל. אבל לעולם לענין ביטול איכא סברא להיפך דקונם כללי דאלים איסורא לא יהיה בטל אבל קונם פרטי דקליש איסורא כסברת הרא"ש והתו' והר"ן יהיה בטל. ובפרט כיון דאין לו פדיון לא הוי דשיל"מ. וא"כ כיון דקיי"ל דקונם פרטי אפילו באלף ל"ב. אם כן כ"ש בקונם כללי דיש לו פדיון וחמור איסורא דאסור אכ"ע כהקדש דוודאי אינו בטל. ויעי' בתוס' פסחים (דף כ"ז:) ד"ה הקדש. ומתורץ השגת כ"ג עלי. [ועי' ברש"י יבמות (דף פ"ח.) ד"ה אי קסבר יש מעילה בקונמות וכו'. יע"ש. וצ"ע מנדרים (דף ל"ה.) דביבמות כ' רש"י באומר קונם דבר זה עלי דהוי רק קונם פרטי ואפ"ה הוי רק קדושת דמים ויעי' בח"מ (סי' קי"ז ס"ז) ברמ"א ובקצה"ח שם סק"ה ובנתיבות שם שתירץ קשית הקצה"ח. ויעי' בקצה"ח (סי' ע"ב וסי' תע"א). ומזה יש לדון בתירץ זה החמישי ולא נפניתי כעת להאריך בזה עוד]

טו) ומה שתירץ כ"ג השגתי על מה שכ' כ"ג לפ' הך דפסחים הקדש אפילו באלף ל"ב דעצי שלמים הוי קה"ג ואין לו פדיון. ותירץ כ"ג דהגמרא דייק הלשון "ואפר" הקדש לעולם אסור והיינו בעצי שלמים שנשרפו וכיון שאינו בעין והיה לאפר א"א לחללם. ורמז לביאור הגר"א באו"ח (סי' תמ"ה) וזה היה כוונתו דמר גאונו דהוי כקדושת הגוף. ולפענ"ד יש להעיר עוד בזה. דהנה מקור דבר זה דכל דאינו בעין א"א לחלל היא מה שהבאתי בתשובתי הראשונה למר שהוא בר"ש מעשר שני (פ"ב) משם הירושלמי דתבלין של מע"ש שנפלו לתוך חולין לא יאכל בגבולין דלא מהני פדיון בדבר שאינו בעין וצריך לאכול דוקא בירושלים יע"ש. אולם כבר העלו האחרונים דזה דוקא במע"ש דצריך לחלל בכדי דמיו והפודה ביותר מדמיו לא נתפסה התוספת למעשר כמבואר ברמב"ם ה' מע"ש (פ"ה ה"ו) א"כ צריך לחלל רק טעם התבלין המעורב וא"י לחלל ע"ז כל התבשיל רק לתפוס למעשר בכדי דמיו של הטעם והטעם אינו בעין לא יכול לחלל. אבל במסיק בעצי הקדש דבהקדש יכול להתפיס דמיו בעד כל התבשיל ושוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל א"כ יכול לחלל על כל הפת והא דאין פדיון לדבר שאינו בעין היינו לחלל השבח עצים או התבלין אבל לחלל הכל ודאי יכול לחלל וכן מוכח ממתני' דע"ז (דף מ"ט) דאמרו לו חכמים לר"א אין פדיון לע"ז הא אם היה לו פדיון היה יכול להוליך הנאה לים המלח אף דאין בהפת רק שבח עצים וכרכר בהבגד וכיצד יחול הפדיון א"ו כיון דמוליך כל דמי הפת והבגד שנתערב מהני הפדיון. וכ"כ בספר מחנה אפרים ה' מא"ס (פט"ז) לענין פת שנאפה בעצי אשרה יע"ש. וכ"ה בספר אמרי בינה (חיו"ד ה' בב"ח סי' ט') לענין הקדש יע"ש. אם כן הדרא קשייתי לדוכתא. דאף דאינו בעין מהני הפדיון דמי כל הפת או דמי כל התבשיל. ודוקא לפדות השבח עצים לחוד לא מהני כיון דאינו בעין

טז) ומה שכ' כ"ג שבענין הראיה מעוקצין (פ"ב מ"ג) יש מקום לבע"ד לחלוק דע"כ אמרינן שם דאינו חיבור רק בנימוק באמצע דהדבק רפה. אבל כאן שחלקי הלימו"ן שבו חזקים כמו חלקי האתרוג אפשר דלא הוי הפסק דחיבור ע"י ד"א ביד"ש הוי חיבור. כו' עכד"ק. חילוקו ברור כשמש. ונלפענ"ד להביא ראיה לחילוקו מתוספתא דכלים (הובא בב"מ פ"א) וז"ל עשאו בבעץ ובקסטרין חיבור לטומאה ולהזאה תקעו [פי' בחוזק אבל לא מחוברין ממש כבבעץ ובקסטרין] חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה. נוטל ונותן אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה. עכ"ל יע"ש. א"כ מבואר דלענין חיבור צריך שיהיה בחוזק אז הוי חיבור כעין חילוקו של כ"ג

יז) לכאורה יש להשיג על זה מתוספתא דטהרות (פ"ז) הובא בזבחים (דף ק"ה:) חיבורי אוכלין על ידי משקין חיבור לטומאה קלה כו' עכ"ל. אם כן נראה אף דמשקין גרועים מנימוק דהדבק רפה ואפ"ה הוי חיבור. אילם באמת אינו השגה. מדחזינן דאמרינן שם בתוספתא דאינו חובר לטומאה חמורה. ואם כן עכ"פ אין להוכיח ממתני' דעוקצין דקתני התם דנימוק באמצע דאינו מצטרף כיון דהסברא נותן כיון דהדבק רפה אינו מצטרף. אבל בדיבוק חזק מצטרף. וכמו שהבאתי ראיה לחילוקו מתוספתא דכלים

יח) ונלפע"ד להביא עוד ראיה לחילוקו של כ"ג מדברי הש"ס בפסחי' (דף פ"ה.) וחולין (דף ע"ג.) חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי עכ"ל. וכתב רש"י וז"ל חבורי אוכלין שהם רכין אינו חשיב חיבור וכמאן דמיפרתי דמי יע"ש. אם כן מבואר שם כחילוקו של כ"ג. ונסתר הראיה מעוקצין

יט) מעכתר"ה הביא דברי השו"ת בית יעקב (סימן קמ"ב) שרוצה להכשיר אתרוג שחברו בקיסם. ואף שהשיגו בא"ר (סי' תרמ"ה) היינו דאין ראיה מעירובין (פ"א) דשם הוי רק משום מראית עין. עכד"ק. הנה יפה השיג הא"ר ב' שו"ת שבו"י (ח"א סי' ל"ה). ואני מצאתי שהסכים לזה הקרבן נתנאל בפ' לולב הגזול (אות נ"ח). יע"ש

כ) ומה שכ' כ"ג וז"ל ולהיפך אין להביא ראיה מתוספתא דאהלות הובא בתוס' זבחים (דף ק"ה:) דאתרוג שנפרץ ותחבו בכוש דאינו חובר. דשם איירי רק לענין טבו"י ולא לענין מצות אתרוג כמו שיבין המעיין בתוספתא עכ"ל מעכ"ת. ונלפע"ד להביא ראיה לדברי קדשו מדברי הירושלמי דחלה (פ"ד ה"א) וז"ל יש דברים שהן חיבור בחלה ואין חיבור בטבול יום כו' עכ"ל. אם כן י"ל גם באתרוג שנפרץ העוקץ ותחבו בקיסם דנהי דלא הוי חיבור בטבול יום. מכל מקום י"ל דהוי חיבור לענין מצות אתרוג. וליכא קושיא מזה על הרב בית יעקב כמ"ש כ"ג

כא) אולם קשיא לי דהרי כ' הרא"ש בברכות פרק כיצד מברכין וז"ל ורבא אמר מברך ואח"כ בוצע שלא יפריד הפרוסה מן הפת עד לאחר ברכה ויש אינם רוצים לחתוך הלחם כלל עד לאחר הברכה משום דחשוב הפסקה כו' ויראה לי שצריך לחתוך מעט שאם יאחוז בפרוסה שיעלה ככר עמו דאל"כ חשוב כפרוסה וכן שנינו בפ"ג דטבו"י רמ"א אם אוחז בגדול וקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו רי"א אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו והלכה כר"י עכ"ל הרא"ש. וכ"כ הטור באו"ח (סי' קס"ז) והגמיי' בשם הר"ם ז"ל יע"ש. וכן הוכיח מזה בשו"ת שער אפרים (סי' א') לענין לחם משנה יע"ש. אם כן נראה מזה דלמדין מטבול יום לענין לחם משנה. א"כ נוכל ללמוד מטבו"י גם למצות אתרוג דלא הוי חיבור בתחבו בכוש. והדרא קשייתו דמר לדוכתא למה לא למד הרב בית יעקב דינו מתוספתא דאהלות מטבו"י (שוב ראיתי דהר"ש פ"ג דאהלות כתב להדיא באתרוג שנפרץ דאינו חובר היינו לצאת ידי חובתו למצוה ע"ש]

כב) ומזה ג"כ השגה למ"ש בשו"ת שבו"י שם באתרוג שנשבר פטמתו עם דדו והוא העץ אך עדיין הוא מחובר ודבוק בו והעלה שם דמותר לברך עליו והביא ראיה מחולין (דף י"א:) היכא דלייף לית לן בה יע"ש. והלא כפי מה שהעלתי ב' המתני' דטבול יום (פ"ג) והש"ס דחולין (דף קכ"ח.) דוקא אם יאחוז בפיטום יעלה האתרוג עמו אז מקרי חיבור ושלם. אבל אם יאחוז בפיטום לא יעלה האתרוג עמו לא הוי חיבור. והיה לו להשבו"י לחלק כן וצ"ע לפענ"ד: