בכורי שלמה חלק א קעה

ב) באופן אחר נלפע"ד לתרץ קשיית כ"ג על הריטב"א והמג"א. דממנ"פ אם אין לו מצה אחרת כשרה משלו. רק מצה גזולה זו. בוודאי לא שייך בזה מהב"ע בבלע. דאז העשה דוחה הל"ת כיבמות (דף ד':) כיון דהוי בעידנא דמקיים העשה עובר על הלאו לא תגזול. ואין לדחות לפי מה שהעלו האחרונים ב' הרשב"א דעשה אינו דוחה לאו דלא תגזול. דאין עשה דבין אדם למקום דוחה לאו דלא תגזול דהוא בין אדם לחבירו. ז"א. זיל בתר טעמא דאינו דוחה כיון דאין העשה דבין אדם למקום יכול לדחות ממון חבירו דצריך להחזירו. זה אתי שפיר בגזל לולב של חבירו דהוא בעין וחל עליו העשה דהשבה בזה לא שייך עדונ"ת. אבל בנ"ד דבלע המצה הגזולה ואי אפשר לאהדורי אז דמים הוא חייב לו להשיב ולא גוף המצה. ואז שוב דומה לשאר ל"ת שבין אדם למקום דעדל"ת. ואם מיירי שיש לו מצה אחרת כשרה דאז שוב לא שייך עדול"ת כיון דאפשר לקיים שניהם. כיבמות (דף כ') ומנחות (דף מ'). מ"מ כיון דאפשר לו לקיים העשה במצה שלו. שוב ג"כ לא הוי מצוה הבאה בעבירה ע"פ סברת התוס' בסוכה (דף ל"ה) באשרה. וע"פ סברת הפ"י בסוכה (דף ל'.) מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול יע"ש כיון דאפשר לקיים המצוה בלי עבירה דהיינו לאכול מצה שלו הכשרה שוב לא הוי מהב"ע. וכעין זה תירץ השעה"מ ה' לולב (פ"ז ה"ה) ליישב קושיית המרדכי הא דתנינן אין ממעטין ביו"ט ואם מיעטו כשר נימא מהב"ע. תירץ דשאני הכא דכיון דאפשר למצוה שתעשה בלתי עבירה כגון אם לקטן לאכילה ודאית ליה הושענא אחריתא אף ע"ג דלקטן באיסור לא קרינן ביה מהב"ע יע"ש. א"כ ה"ה בנ"ד א"ש לפי סברת הריטב"א שחידש דבלועסו אין בו משום לכם ומהב"ע שוב אף בלא לועסו גם כן לא הוי מהב"ע. כיון דמשכחת לקיים המצוה בלעסו דאז לא הוי מהב"ע. וא"כ שוב בבלע ג"כ יוצא ולא הוי מהב"ע

ג) באופן שלישי נלפע"ד לתרץ קשיית כ"ג על הריטב"א והמג"א ע"פ דברי המרדכי ר"פ לולב הגזול הנ"ל שהקשה על הא דאין ממעטין ביו"ט ואם מיעטו כש הא הוי מהב"ע. ותירץ דלא הוי מהב"ע. כיון דבעת שעשה המצוה. העבירה כבר נעשתה ואח"כ עושה המצוה ל"ש בזה מהב"ע יע"ש. והנה בהא דלולב הגזול נהי דכבר נעשתה העבירה בעת הגזילה. אך עכ"פ בכל רגע שאינו משיב הגזילה עובר על מ"ע דוהשיב את הגזילה כמ"ש בשו"ת בית שלמה (חא"ח סי' נ"ז) בהג"ה. יע"ש. אם כן בבלע מצה גזולה דאז הגזילה כבר נעשית. ובזה לא שייך לומר דעובר בכל רגע שאינו משיב המצה הגזולה דהא אינו יכול לאהדורי כיון דבלע. ורק דמים הוא חייב לו. א"כ שוב לא הוי מצוה הבאה בעבירה. וא"ש דברי הריטב"א לפי סברתו דבלועסו לא הוי מהב"ע. א"כ שוב גם בלא לועסו לא הוי מהב"ע. כיון דהעבירה כבר נעשית. ומתורץ קשיית כ"ג על הריטב"א ועל המג"א. ויאבה נא להעתיק לי תירוצו על קושייתי מרמב"ם בגידולי הקדש

ד) ומה שכ' כ"ג וז"ל ורק מש"כ באורך לה"ר דקדושת דמים יש בו מעילה בוודאי כן הוא דהרי כל הקדש בדק הבית הוי קדושת דמים עכ"ל. הנה אני לא הבאתי ראי' דקדושת דמים יש בו מעילה דזה וודאי פשוט וא"צ לראי'. רק הבאתי ראי' דעצי שלמים שהתפיסן לדמי שלמים למוכרן וליקח בדמיהן שלמים. דאינו קדושת הגוף רק קדושת דמים כיון שיש לו פדיון ע"ז הבאתי ראי' דמה שיש לו פדיון אינו קדושת הגוף. וא"ש

ה) ומה שהעלה כ"ג לתרץ השגתו עלי דיש לחלק בין הך דתרומות פ"ט גדולי הקדש. ובין הך דמעילה דמועלין בפירות שדה הקדש ע"פ דברי הרמב"ן ב"ב (דף ע"ט) דבריו ראויים למי שאמרם. והמה אמיתים ודפח"ח

ו) ומה שכ' כ"ג וז"ל אבל מ"מ לא ידעתי מאי קאמר שם דהול"ל הרכבת איסור בזורע בשל הקדש דא"כ מאי איצטרך למימר דאינו חוזר מעורכי המלחמה והלא אינו שלו כו'. ומחמת שאין קונטרסו תח"י וע"כ לא אוכל לדון בזה הרבה עכ"ל הטהור. הנה אמת בפי מעכת"ר דמפני שלא נמצא כעת קונטרסי תחת ידו משום זה תמה עלי כזאת. אולם באמת דברי צדקו מאד בקונטרסי (סי' כ"ה אות י"ד) לסתור ראית הבית אפרים (סי' נ"ו) נגד האלשיך דאף שילדה שסבכה בזקנה בטלה. אבל הרכבת איסור דהוי אינו מינו לא בטלה. והעלתי דמ"ה לא מקשה הרכבת איסור ה"ד. דהא משכחת לה דהי' לו אילן של הקדש שהקדיש ואח"כ נטע והרכיב אילן זה באינו מינו א"כ משום האילן שהקדיש ואח"כ נטע לא הי' חוזר דהוא פטור מן הערלה כרמב"ם ה' מע"ש (פ"י ה"ז) ובמל"מ ה' שמיטה (פ"א) כ' הטעם פשוט דכתיב לכם יצא הקדש שאינו לכם. יע"ש. אבל כאן שהרכיבו היחור חייב בערלה דהיחור אינו של הקדש ול"ש בזה לומר דילדה שסבכה בזקנה בטלה לגבי הזקנה. דזיל בתר טעמא דבטל הוא משום דאיסור דרכו להתבטל לא היתר. אבל כאן דגוף האילן הוא ג"כ איסור שוב לא אמרינן בי' ביטול. דהא איסור באיסור לא בטל כר"ן נדרים (דף נ"ט) וא"כ כיון דאין היחור של ערלה בטל בהזקנה של הקדש ונוהג בו איסור ערלה ממילא הי' חוזר עליו מעורכי מלחמה משום היחור לולי איסור הרכבה. ובשנה הרביעית הוי זוז"ג דמצד גורם של הקדש הוי איסור ומצד גורם של היחור הוי היתר בשנה הרביעית. ורק משום דהוי הרכבה של איסור כלאים מ"ה אינו חוזר עליו. והארכתי בקונטרס שם (אות ט"ו) לתרץ שלא יכול הש"ס לתרץ כן בקושייתם הרכבה של היתר ה"ד יע"ש

ז) ומה שכ' כ"ג שמאז תמה על דברי התוס' במעילה (דף כ"א:) בד"ה פרוטה ומל"מ בה' מעילה (פ"ז ה"ו) דגמ' ערוכה בביצה (דל"ח:) איסורא בטל ממונא ל"ב. ולא יהא כח הקדש קל מהדיוט כו' עכתד"ק. הנה לכאורה יש תרץ בפשיטות דיהי' מזה ראי' למ"ש בשב שמעתתא (ש"ו פ"ד) דנסתפק בזה אם הקדש יש לו דין ממון של חבירו והוכיח באמת מדברי תוס' אלו דלא איכפת לן בהקדש משום תורת ממון שבו אלא מתורת איסור. אולם באמת הדרא קשיית כ"ג לדוכתא דהגאון בעל נפש חיה (בדין עדל"ת) השיג עליו בטוב טעם והביא ראי' דלא כדברי הש"ש ממעילה (דף י"ח:) על ממונא לא מכפר. ומתוס' כתובות (דף ל':) ד"ה זר והביא דברי הירושלמי דערלה (פ"ג ה"ב) וברמב"ם בפי' המשניות שם דבמה דאין לו פדיון בעי מלא סיט אלמא דלא אמרינן בקדשים יש בו דין ממונא ל"ב. והעלה שם לחלק בענין זה דבזה"ז הקדש אין לו דין ממון יע"ש. ולפ"ז א"ש דברי התוס' והמל"מ וגם דברי ויעי' לקמן סוף אות י"א

ח) ומה שהעיר כ"ג על הרב נועם ירושלמי שרצה ליישב דברי התוס' מצד ספק מעילות כו' דזה רק לר"ע אבל לרבנן דהחיוב עד שיוציא כל הכיס אין ספק בדבר אם ממון לא בטל עכ"ל. לפענ"ד כוונתו לתרץ דקשיית התוס' הוא רק אליבא דר"ע דלדידי' לא הוי ממון רק איסורא ואמאי לא בטל. אבל לרבנן באמת לא מקשים התוס' משום דיש לתרץ דבממון לא שייך ביטול וא"ש

ט) ומה שכ' כ"ג וז"ל ומה שהקשה על תירוצי מה' נדרים (ספ"ה) על הכ"מ דקונמות הוי קדושת הגוף והקשה הרי הקדש יש לו מתירין ע"י פדייה. הוא פלא דמפורש בנדרים (דף ל"ה.) דקונמות הרי עלי הקדש אין לו פדיון עכ"ל הזהב. אולם באמת אינו השגה. דכ"ג הבין במה שהקשיתי על מה שכ' כ"ג דקונמות הוי קדושת הגוף ואין לו פדיון מהקדש דהוי דשיל"מ ע"י פדיי'. ולפ"ז יפה השיג כ"ג דשאני קונם פרטי דהוי קדושת הגוף ואין לו פדיון. וכמ"ש הקצה"ח (בסי' קי"ז). וכדמבואר בכתובות (דף נ"ט.) ובנדרים (דף פ"ו.) ברש"י והר"ן והרא"ש דמ"ה קונמות הוי כקדושת הגוף לפי שאין לו פדיון יע"ש. אולם כוונתי היתה להשיג על שדחה כ"ג ראייתי מדברי כ"מ מפ"ה דנדרים מקונמות. דשאני התם דהוי קדושת הגוף דאינו בטל אבל קדושת דמים דיש לה פדיון