בכורי שלמה חלק א קעד

ומה שהק' על תירוצי מה' נדרים ספ"ה על הכ"מ דקונמת הוי קדושת הגוף והקשה הרי הקדש יש לו מתירין ע"י פדיי'. הוא פלא דמפורש בנדרים (ל"ה א') דקונמת הרי עלי הקדש אין לו פדיון

ומה שתמה עלי עוד במש"ש לפ' הך דפסחים הקדש אפילו באלף ל"ב. דעצי שלמים הוי קה"ג ואין לו פדיון ידידי רק על הלשון תפס. אבל אין נפ"מ למש"ש. דהגמ' דייק הלשון "ואפר" הקדש לעולם אסור והיינו בעצי שלמים שנשרפו. ואם הי' מעילה הי' משלם הנאה מה שנהנה באפי' מהעצים ויצא לחולין. אבל עתה שנהיו לאפר וא"א לחללם עתה שאינן בעין. וע' ביאור הגר"א באו"ח (סי' תמ"ה). וע"כ נשאר האיסור בלא פדיון. ואין זה ענין למ"ש רש"י דהקדיש העצים למכרן ולקנות שלמים. דהיינו בהיותן עצים וזה פשוט למעיין שם

ומש"כ שבענין הראיה מעוקצין (פ"ב מ"ג) נימוק מקצתו. שמין הלימו"ן מפסיק בין האתרוג כתב כן הריא"ז ענזיל ז"ל. בל"ס כבר הביא כבודו זה בשם הגאון הנ"ל ורק אודיעהו במה שקצרתי אז בראי' זו. דיש מקום לבעל הדין לחלוק דעד כאן אמרינן שם דאינו חיבור רק בנימוק באמצע דהדבק רפה. אבל כאן שחלקי הלימו"ן שבו חזקים כמו חלקי האתרוג אפשר דלא הוי הפסק. דחבור ע"י דבר אחר בידי שמים הוי חיבור. והרי הבית יעקב בתשובה רוצה להכשיר אתרוג שחברו בקיסם. ואף שהשיגו בא"ר (סי' תרמ"ה) היינו דאין ראיה מעירובין פ"א דשם הוי רק משום מראית עין. ולהיפך אין לה"ר מתוספתא הובא בתוס' זבחים (ק"ה ב') דאתרוג שנפרץ ותחבו בכוש דאינו חיבור. דשם איירי רק לענין טבו"י ולא לענין מצות אתרוג כמו שיבין המעיין בתוספתא. גם אפשר דשם איירי בניכר החיבור ועסי' (קס"ח) באו"ח ומג"א שם. וגם בטומאה אמרינן הטעם בתוספתא דאהלות שאין חבורי אדם חבור. אבל בנ"ד שגידולו כן הוי חיבור בידי שמים ודבק חזק ואין ראיה לקרוא זה דהוי הפסק ולא מחובר. ורק לפ"ד אם רק נימא כסברא זו דמקרי מין אחר שהוא בינתים. ורק ע"י מה שמחבר חלקי האתרוג זה בזה. ועכ"פ אם היה מופרדין ולא נצרף מין האחר הי' פסול א"כ פסול מצד בל תוסף. וכמ"ש בסוכה (ל"א א') לר"י דס"ל אתרוג בעי אגד אי מייתי מינא אחרינא לאגדו בו עבר על בל תוסף. והה"נ הכא דכוותיה עכ"פ אתרוג שלם ומחובר בעי'. ואם החיבור הוי רק על ידי מין האחר הו"ל בל תוסף. ואכמ"ל

וגם עתה הנני מקצר ועולה וכל מש"כ עתה הנהו אך רק לכבודו היקר בעיני מאד. אשר הוגד לי משקידתו בתוה"ק ללמוד וללמד לתלמידים. יפיצו מעיינותיו חוצה ליתן לו ד' ית"ש מהלכים בין העומדים. יחזק ויאמץ לאורך ימים ושנות חיים של טובה. והנני חותם בכל חותמי ברכות ושים שלום. וברכות השנים כי יכוי"ח בסשצ"ג לשנה טובה ומתוקה כאות נפשו ונפש ידידו הדוש"ת כה"י

מרדכי גימפל

סימן מו

ב"ה יום א' א' דר"ח מרחשון. שנת רנ"ה וישוע"ה לפ"ק אזארקאוו

אשד נחלי ברכה ונהרי שלום יזנקו באוהל כבוד ידיד נפשי ומרים ראשי ה"ה הרב הגאון הגדול המפורסם בקצוי ארץ. שר התורה. איש האשכולות. נזר הקדש. נ"י פ"ה עה"י. צדיק ונשגב. רכב ישראל ופרשיו. כו' כבוד קש"ת מו"ה מרדכי גימפל שליט"א אב"ד דק"ק ראזינאי וכעת איתן מושבו באה"ק במושב יאוד סמוך ליפו. ואורו על כנפות הארץ

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו

מה רבה שמחתי בראותי מכתב חדשו בא אלי על יו"ט חג הסוכות. האח חמותי ראיתי אור גדול צח ומצוחצח. אשר נודעתי משלומו הטוב בעזה"י. ומשלום תורתו. ובקראי מכתבו הנחמד קראתי נועם לדבריו החוצבים להבות אש הפלפול על אדני אמת הטבעו. ושמחתי בשמחת התורה אשר השתעשע בדברי לפלפל בהם. ולאשר דברי מעכת"ר יקרים בעיני אמרתי להציע לפני הדרת קדשו אשר רחש לבי עוד בדבריו הנחמדים פעם כסותר פעם כבונה. ואם שגיתי ילמדני מתורתו. וזה החלי בעזר צורי וגואלי

א) מה שכ' כ"ג וז"ל ויישובו על המג"א בענין מצה גזולה ניתן לאמור. אע"ג דאית ליה פירכא דהלעיסה אינו צורך אכילה לשם מצוה. דהמצוה היה יוצא גם בבלע. ורק צורך הקנין וכמו שהיה עושה הקנין קודם הכנסה לתוך פיו עכ"ל הזהב. ונלפע"ד לתרץ השגת כ"ג על תירוצי על קשייתו דמר על הריטב"א ועל המג"א. ע"פ דברי הגאון ר' מנוח ז"ל בספרו בית מנוחה ה' חו"מ (פ"ו ה"ב) וז"ל כתב הרב בלע מצה יצא כו' ודוקא דיעבד אבל לכתחלה בעינן טעם מצה עכ"ל. אולם בכל זאת צדקו דברי הריטב"א דבלעסו קניא אין בו משום לכם ומשום מהב"ע. ואין הלעיסה צורך אכילה. אף דלכתחלה צריך לעיסה. מ"מ כיון דבלע מצה יצא בדיעבד. וכאן גם במצה גזולה יצא בדיעבד משום סברא שכתבתי בדעת הריטב"א דכיון דבלע מצה תיכף כשבא לתוך מעיו נמאס וקנאו. ואח"כ כשנתעכל מקיים המצוה. א"כ אין הלעיסה צורך האכילה. כיון דאם היה בלע מצה גזולה ג"כ היה יוצא בו ולא היה מהב"ע ואף דלכתחלה צריך ללעוס. מ"מ כיון דבדיעבד מקיים המצוה בלא הלעיסה לא מקרי בשביל זה הכשר מצוה שיהיה כגוף המצוה דיהיה שייך ביה מהב"ע. אבל אם נימא בדעת הריטב"א דדוקא בלעסו קניא לא הוי מהב"ע. אבל בבלע מצה גזולה הוי מהב"ע. אז הדרא קשייתי לדוכתא דאז שוב גם בלעסו ג"כ הוי מהב"ע כיון דהלעיסה היא לצורך המצו'. ואף דהלעיסה אינו רק צורך קנין. מ"מ אם לא ילעוס רק יבלע המצה גזולה אז יהיה מהב"ע א"כ לא יוכל לקיים המצוה בלא הלעיסה א"כ שוב הוי הלעיסה הכשר מצוה. ואז גם ההכשר מצוה כגוף המצוה כמ"ש בשו"ת תרומת הדשן (סי' ק"ב) הובא להלכה בש"ע או"ח (סי' תרע"ט)] וז"ל אמנם מדמברכינן מבעוד יום אקב"ו להדליק נר חנוכה ואע"ג דאכתי ליכא מצוה ע"כ היינו טעמא דמשום דאי אפשר בענין אחר חשיבא הכשר מצוה כדפירשו התוס' הכשר מצוה דכיבוד אב ואם בשמעתא דעלי' ברי' יבמות שחוט לי בשל לי אכתי ליכא מצוה עד אחר זמן שמאכילו לאביו ואפ"ה בעי למימר התם דלידחי לא תעשה שיש בו כרת הא קמן דחשיב קיום העשה בהכשר מצוה כמו במצוה עצמה ולכך מברכינן עליה עכ"ל התרומת הדשן. יע"ש. א"כ ה"ה בנ"ד ג"כ מקרי ההכשר מצוה היינו הלעיסה כגוף המצוה כיון דא"א לקיים גוף המצו' בלא הלעיסה כנ"ל. שוב שייך גם אצל ההכשר מצוה מהב"ע כמו בגוף המצוה. ואמאי כתב הריטב"א דבלעיסה לא שייך מהב"ע. אע"כ דסברת הריטב"א כמו שהעלתי בעזהי"ת דגם בבלע מצה גזולה לא הוי מהב"ע. ואז שוב אפשר לקיים המצוה בלא הלעיסה. ואז שוב אינו כגוף המצוה. מ"ה לא שייך ביה מהב"ע. ומיושב קשית כ"ג על הריטב"א ועל המג"א. שוב מצאתי במק"ח ה' פסח (סי' תנ"ד) שכ' וז"ל ואף אם נאמר בדוחק דבבלע מצה גזולה איירי יש לפקפק דתיכף כשהגיע למקום שנמאס ונפסד מאוכל אדם קנאו מטעם שינוי וכדמשמע מכתובות (דף ל':) וקיום המצוה הוא בהנאת מעיו. ואפשר דהנאת גרונו ג"כ בעינן שיהיה משלו. עכ"ל. א"כ לפ"ז י"ל באמת דס"ל להריטב"א כסברא זו כמו שהעלתי בדעתו דלאו דוקא בלעסו דאפילו בבלע שייך סברתו. ומה שסיים המק"ח ואפשר דהנאת גרונו ג"כ בעינן שיהיה משלו. זה היה נראה להריטב"א לדוחק. כיון דקיי"ל בלע מצה יצא א"כ עיקר מצותו בהנאת מעיו ולא בהנאת גרונו כלל. וא"כ א"ש דברי הריטב"א כמו שהעלתח בדעתו. גם דברי המג"א א"ש: