בכורי שלמה חלק א קעב

מעילה (פ"ז ה"ו) וז"ל וכן פרוטה של הקדש שנתערבה בכל הכיס כו' לא מעל עד שיוציא את כל הכיס עכ"ל. ולפי שיטת כ"ג אמאי מעל נימא דבטל. דהאי פרוטה בוודאי לא הוי קדושת הגוף. אע"כ כתירץ התוס' דמעילה משום דהוי דשיל"מ [וכמ"ש הכ"מ] דיש לו מתירין ע"י פדיון. ואף שדחה התוס' דדשיל"מ רק מדרבנן ל"ב. אולם בכסף משנה כ' בדעת הרמב"ם דס"ל דדשיל"מ אפילו באלף ל"ב הוא מה"ת. לכאורה יש להעיר בזה לפמ"ש הר"ש פ"ב דמס' מעשר שני ב' הירושלמי דתבלין של מע"ש שנפלו לחולין לא מהני להו פדיון משום דאין חילול לדבר שאינו בעין. יע"ש. וא"כ ה"ה בפרוטה בכיס זה דהוי בתערובות ל"ש בהו דשיל"מ ע"י פדיון. אולם מהא לא תברא. דיש להוכיח מש"ס דילן דלא כירוש'. מב"מ (דף נ"ג.) מעשר שני בטיל ברובא ובאיזה מע"ש כו' שאין בו ש"פ כו'. ואם אי' לדחזקי' ליעבד לי' לדחזקי' וניחל לי' על מעות הראשונות יע"ש. וקשה לשיטת הירוש' הנ"ל כיון שנתערב ואינו בעין לא מהני לי' פדיון. אולם באמת כבר כ' באבני מלואים (בתשובותיו סי' ז') דביבש ביבש אם נתערב הוי כמו בעין ודברי הירוש' לא נאמרו רק לח בלח הוי כאלו אינו בעין ולא מהני בי' חילול. אבל יבש ביבש אפילו אם נתערב הוי כמו בעין ומהני בי' חילול. ומקשה הגמ' שפיר וניחול על המעות הראשונות כיון דמיירי בסתם אפילו יבש ביבש יע"ש. ויעי' בס' אבני שוהם (כלל כ"ח). אם כן ה"ה במעילה דמיירי מפרוטות דהוי יבש ביבש מקרי בעין ומהני בי' חילול והוי דשיל"מ. וא"כ איך כ' כ"ג דבקדושת דמים בטל והא עכ"פ הוי דשיל"מ ע"י פדיון ואפילו לשיטת התוס' עכ"פ מדרבנן לא בטל מצד דשיל"מ. אולם יש לתרץ ע"פ שאר תירוצים שכ' התוס' דמיירי חד בחד או מפני דמטבע חשוב ולא בטל וא"ש דברי כ"ג

טז) אולם קשיא לי על דברי קדשו מה שדחה ראייתי מדברי הכ"מ ספ"ה דה' נדרים דשאני קונמות דהוי קדושת הגוף. ולפענ"ד ז"א. הלא אמרינן בנדרים (דף נ"ח) וז"ל כל דשל"מ כגון טבל ומע"ש והקדש לא נתנו בה חכמים שיעור עכ"ל. וכ' שם רש"י דהקדש יש לו מתירין ע"י פדייה וכ"כ הר"ן והרא"ש והתוס' שם דהקדש הוי דשיל"מ ע"י פדייה יע"ש. וזה וודאי אינו קדושת הגוף (דהא קדושת הגוף אין לו פדיון] ואפ"ה מקרי דשיל"מ ואינו בטל. ועי' בר"ן שם (דף נ"ט.) ד"ה תרומה מאי מצוה לאתשולי עלה כו' והקדש דקא מני לעיל בדבר שיל"מ בהקדש בדק הבית עסקינן דע"כ לפדייה קאי עכ"ל. א"כ מבואר בר"ן דבהקדש בדק הבית ג"כ הוי דשיל"מ ולא בטל דלא כמ"ש הרב חקרי לב וכ"ג. וכן הוא מבואר בתוס' פסחים (דף כ"ז.) שם דהקדש אפילו באלף כו' דהקדש הוי דשיל"מ ואפילו באלף לא בטל דיש לו מתירין ע"י חילול עכ"ל. וע"כ מיירי בהקדש בדק הבית. דהא קדושת הגוף אין לו פדיון וכ"ה בשו"ת מצל מאש (סי' י"ט) יע"ש. שוב מצאתי בשו"ת מצל מאש (סי' מ"ד) שהוכיח משו"ת הרשב"א (סי' תקס"ג) בהמקדיש שדהו מהיום ולאחר מיתה לא מהני משום דפי' הוא גופא מהיום ופירי לאחר מיתה וגבי הקדש א"א לפי שאילן של הדיוט יונק משדה הקדש. והקשה הרב מצל מאש דאמאי אסור יניקת הקדש הרי זוז"ג מותר ותירץ דלא אמרינן הכי גבי הקדש וכמ"ש מרן בכ"מ. בפ"ה מה' נדרים משם הר"ן יע"ש. והא התם בהמקדיש שדהו בוודאי הוי רק קדושת בדק הבית ואפ"ה כ' בזה דזוז"ג אסור ולא בטל וא"כ א"ש מה שכתבתי דלא משכחת לה הרכבה דהיתרא מפני דבהקדש גם בבדק הבית זוז"ג אסור. ויעי' ביו"ד (סי' רט"ז סק"ו) שהעלה ג"כ כסברת הכ"מ בפ"ה מה' נדרים יע"ש

יז) ומה שכ' כ"ג וז"ל ובפסחים (דף כ"ז.) דאמר הקדש אפילו באלף לא בטל לא אמרה רק בעצי שלמים דהוי קדושתן קדושת הגוף עכד"ק. אתמהה הא מבואר שם ברש"י ד"ה בעצי שלמים וז"ל שהתפיסן לדמי שלמים למוכרן וליקח בדמיהן שלמים כו' עכ"ל וכיון שהתפיסן לדמי שלמים הוי רק קדושת דמים. ואינו דומה לקדושת הגוף שאין לו פדיון. אבל עצים אלו כשימכרם ויקח במחירם שלמים. יצאו העצים לחולין. תדע דזה מקרי רק קדושת דמים. דהא מבואר במתני' דמעילה (פ"ה מ"ג) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת כו' עכ"ל וכ' הברטנורה וז"ל בהמה תמימה בהמת קדשי מזבח תמימה דהני לאו לפדייה קיימו ולאו פגימה נינהו. שאפילו רכב אחר ע"ג בהמה והכחישה או תלש מן צמרה עדיין ראוי' היא לקרבן. ויש בה מועל אחר מועל כו' אבל קדשי בדק הבית כגון בהמת קדשי בדק הבית אין בהם מועל אחר מועל משום דבני פדייה נינהו וכיון שמעל בו אחר שהוציאו לחולין תו לית בי' מעילה. עכ"ל. נראה דהעיקר תלוי דדוקא כשאין לו פדייה. אז מקרי קדשי מזבח ויש בו חומרא דקדושת הגוף. אבל כשיש לו פדייה אז הוי רק קדשי בדק הבית. וא"כ ה"ה קדושת דמים דג"כ יש לו פדיון ג"כ יש לו דין בדק הבית ויעי' נדרים (דף כ"ט.) מי קמדמית קדושת דמים לקדושת הגוף יע"ש. וא"כ כפי מה שכ' רש"י בעצי שלמים שהתפיסן לדמי שלמים הוי ג"כ רק כקדשי בדק הבית מדיש להם פדייה. וא"כ לפי שיטת הרב חקרי לב וכ"ג גם בזה הי' צריך להיות בטל. והא אמרינן שם דאפילו באלף לא בטל

יח) עוד קשיא לי על מה שכ' כ"ג וז"ל ולענין נטיעה דאא"ל גם כשנרצה לדחוק שנטעו לעצי שלמים דא"כ בלא"ה נטעו לעצים פטור מערלה ובנטעו לאכילה הוי רק קדושת דמים ובטל עכ"ל. וקשיא לי לפי מה שהעלתי ב' רש"י דהפי' שהתפיסן לדמי שלמים למוכרן וליקח בדמיהן שלמים. א"כ גם בנ"ד לא מקרי נטעו לעצים רק נטעו לפירות שיקח מחיר הפירות שיגדלו על עץ הזה יקנה שלמים. ואי משום דנטעו למצוה יהי' פטור. הלא מבואר ביו"ד (סי' רצ"ד סכ"ד) וז"ל הנוטע לצורך מצוה כגון לצורך לולב או אתרוג חייב עכ"ל. יע"ש. א"כ שפיר משכחת לה הרכבה דאיסור בכה"ג. אבל הרכבה דהיתר לא משכחת לה כיון דמין במינו לא בטל וגם זוז"ג אסור כנ"ל

יט) ומה שכ' כ"ג וז"ל ורק בלא זה לא ידעתי יסוד דברי תשו' בית אפרים דמין בשא"מ ל"ב. דנהי דיחור של אתרוג לא בטל לאילן לימו"ן אבל מ"מ מאין לנו לומר גם להיפך דהאילן לימו"ן יהי' בטל ביחור של אתרוג עד שנאמר שהנהו אתרוג שלם. שעכ"נ דברי הגאונים בתשו' נפש חיה דמ"מ הוי עירוב אתרוג ולימו"ן עכ"ל הזהב. תמיהה זו יש לכ"ג לאשר לא נמצא תחת ידו גוף שו"ת אלשיך שכ' שם (בסי' ק"י) שני טעמים על אתרוגים מורכבים דפסולים. וכ' טעם הראשון משום דילדה שסבכה בזקנה בטלה. ואח"כ כ' טעם שני כמ"ש כ"ג דמ"מ הוי עירוב אתרוג ולימו"ן ונולד מהם טעם חדש. יע"ש. ופלפול של הרב בית אפרים שהעלה דמין בשא"מ ל"ב סובב הולך לפי טעם הראשון של האלשיך. וא"כ לפי טעם זה צדקו דבריו. דאכתי לא נחתינן לסברא השנית שכ' כ"ג. ובשו"ת נפש חיה שהביא כ"ג סובב הולך לטעם השני של האלשיך. ושפיר קאמר

כ) ומה כ' כ"ג להעיר בדברי התוס' בזבחים (דף ע"ח.) דיש להביא ראי' לדבריהם ממשנה מפורשת בפרה (פ"ט מ"ז) דאין המיעוט שנתבטל ברוב משלים השיעור הזאה הם דברי פח"ח אולם לא ראה כ"ג בקונטרסי (סי' כ"ה אות ע"ח ע"ט פ') שגם אני העירותי על דברי תוס' אלו ממשנה זו באופן אחר קצת. ורואה אני את דבריו היקרים מדבריי

כא) ומה שכ' כ"ג (באות ה') וז"ל דאתרוג בעי שיעור עכ"ל. שמחתי כי כוונתי בקונטרסי (סי' כ"ה אות מ"ז) בעזה"י לדעתו הגדולה בזה. כי בזה הי' לי ויכוח עם הגאון בעל נפש חיה זצ"ל להשיג על האלשיך שכ' דכל שהוא מורכב שמא הוי פחות מכביצה וקיי"ל דאתרוג פחות מכביצה פסול. והשיג עליו הרב נפש חיה מדברי התוס' ריש פ' לולב הגזול שכ' דהא דבעי שיעור כביצה הוא רק משום דכל זמן שלא הגיע לזה השיעור לא הוי גמר פרי יע"ש ואני השגתי עליו והבאתי ראיות להיפך דגם אתרוג בעי שיעור