בכורי שלמה חלק א קסז

א) בקונטרסו (סי' כ"ה באות צ"ו צ"ז צ"ח). דלד' הלבוש עז של כלאים יהיה פסול לשופר. בעניי ל"י מנין לנו דכשר. וכמו שבאתרוג לא נתפרש פסולו ומ"מ הורו לאיסור. ואפשר שכן גם בשופר כן. ומ"ש כת"ר דרמ"א סמך בזה אמש"כ בשופר של בהמה טמאה רחוק לענ"ד. ומש"כ הגאון דפיעטרקוב ז"ל לחלק דקול שאני כמו שא' בירושלמי בשופר הגזול. לע"ד לפי מה דאסברה הרמב"ם דאין גזל בקול. אין ללמוד מזה לענין אחר. ולפענד"נ גם בלא זה בשנרצה להבין ד' הירוש' (בסוכ' פ"ג) תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו. ולפי הסבר הרמב"ם ז"ל אינו מובן שכמו שאין גזל בקול. כן גם בלולב. וכי יש גזל בלקיחה או גם בנענוע. ורק שהוא נמשך למש"ש מקודם מה בין שופר ללולב אר"י בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם לא משל אי' הנאה ברם הכא יום תרועה יהיה לכם. ובמה"פ שם הקשה מיבמות (פ' י"ב) בירוש' דיליף גם לחלוץ הנעל מזה עש"ב. ולפענד"נ דלא נחית לפשטיה. ורק דירוש' קשיתי' מ"ש דבלולב דכתיב לכם מעכב גזל. והרי גם בשופר כתיב לכם ולמה כשר בשופר הגזול (ובזה א"ש דלא נקיט בירוש' קרא דזכרון תרועה מ"מ דקדים בתורה בפ' אמור ונקט קרא דפנחס. ורק דקשיתי' לשון לכם) ועז"א דבלולב שהמצוה שהלולב יהיה שלו. ואם הוא גזול החסרון בגוף החפץ דלא חזי למילתיה. דאם יקחו ע"מ להחזירו אף ע"פ שאין בזה גזל. אבל כיון שנוטלו בלא רצון בעליו אינו שלו רק לרגע ולא עדיף משאול. ול"ד למתנה ע"מ להחזיר. ואם ע"מ שלא להחזירו לעולם הוי גזול. והלולב פסול באיסור חפצא. משא"כ בשופר אין המצוה על החפץ שיהיה שלו. רק החיוב אגברא כ' לכם. וכ' שהתרועה יהיה שלו בר חיובא. ולא חשו"ק ואשה וכדומה. והמצוה רק על הקול שתוקע האד ובקול לא שייך גזל וזש"ש גם ר"א בירוש' תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא דאף דכתיב בשופר לכם. ל"ק רק אקול. ובקול לא שייך גזל ולא מעילה. וע"כ לק"מ מנעל של עיר הנדחת דבחליצה דאמרינן ביבמות (ק"ג ב') אין לי אלא נעלו של כל האדם מנין ת"ל נעל מ"מ. וזש"ש בירוש' חלוץ הנעל מ"מ והוא כדיליף בבבלי ג"כ מחלוץ הנעל שיוצאין בנעל שאינו שלו [ועפ"ז יש לדון בד"ק של רבינו הר"ן ז"ל בע"ז שדן דאין לומר דשופר שאני שאינו אלא בקול מבעי' דגמ' שם (מ"ז א'). קרנה מהו לחצוצרות במקדש דא' דאליבא דמ"ד עיקר שירה בכלי ל"ת לך דמכשירי קרבן נינהו. וכיון דגם בשופר עיקר שירה בכלי עכד"ק של הר"ן ז"ל. ועכצ"ל מזה דהבבלי פליג אסברא דקול שאני. מה שלכאו' שהבבלי ידחה ד' הירוש' בפשיטות דלמדס"ל עיקר שירה בכלי לא תיבעי לך כלל. ואין סברא לחלק בין קול לדבר אחר. דאם לא כן אכתי תיבעי לך מטעם דקול שאני. ולענד"נ פשוט דהרי אם נימא דעיקר שירה בכלי במקדש עכצ"ל דחצוצרות הו"ל כלי שרת. וצריכים להיות של הקדש ועשויים לשמה כמ"ש הרמב"ן. וע"כ א"א להיותם של הקדש מאחר שהיו של ע"ז. וכמש"ש הר"ן עצמו לענין לולב ביוט"ר דא"א למיבעי כלל בשל ע"ז כיון שצריך להיות שלו דוקא. משא"כ בשופר של הדיוט דיי"ח גם בשופר של אחרים. וכן גם א"נ דעיקר שירה בפה א"צ שיהיו החצוצרות של הקדש איכא למיבעיא גם במקדש דאפשר דכשר אם ל"נ משום דמאוס כמו בשופר דהוי קול בעלמא. כן גם מש"ש הר"ן משא"כ לולב דבגופו הוא יוצא לפמש"ל בעצמו דלולב איירי ביו"ט שני לא שייך כ"כ לומר בזה בגופו רק בלקיחתו או בנענועו. כן גם ד' המג"א שציין בשופר הגזול (לסי' תנ"ד) למצה גזולה. לענד"נ אין זה ענין להתם. דאע"ג דגם במצה לא כתיב מצתכם כמ"ש בסוכה ובפסחים (ל"ח) מ"מ כיון שעיקר מצותו הוי רק לאכלו ולכלותו עי"ז פשיטא דהוי גזל ואיי"ח בגזול משום מצוה הבאה בעבירה בבלע ולא לעסו. דבל"ז בלע מצה יצא כמ"ש בפע"פ. (ול"י למה כ' הריטב"א (בסוכה ל"ה) דבמצה ל"מ גזול או שאינו שלו רק במצה של מע"ש. והלא משכחנא גזול בבלע כנ"ל) משא"כ בשופר שאינו מכלהו וגזול כשר לכ"ע. ורק לשון הרמב"ם ה' שופר שכ' שע"כ יי"ח בשופר שא"צ ליגע. דמשמע דגם האחיזה בגופו הוא קרוי גופו כד' הר"ן ז"ל צריך ביאור ויישוב ואכ"מ לע"ע] וע"פ סברא זו עיקר החילוק דירוש' בין לולב לשופר. דלולב ביוט"ר הוי מה שאינו שלו פסול חפצא. משא"כ בשופר דהמצוה אגברא יום תרועה יהיה לכם וא"צ שיהיה שלו ע"כ הוא כשר ולא הוי מצהב"ע דאין גזל בקול. ואין הנאה בע"ז או בהקדש בקול. אבל כל זה רק אם המניעה והעבירה רק מצד אחר. גזל או הקדש. או ע"ז. אבל אם הפסול בשופר כמו בקרן של פרה. פשיטא דאין להכשיר מצד שינוי דהוי רק קול. כיון דהתורה אמרה קול שופר. שופר תרועה. וזה אינו שופר כלל. דפסולו בגופו וע"כ א"נ לדון דכלאים פסול באתרוג. כן גם בשופר יש לדון לפסול מטעם הלבוש. ואם שיש לחלק. אבל עכ"פ טעמא דקול שאני אינו שייך לע"ד. להכשירו דהא בעינן קול שופר כשר

ב) מן אות ק"ו ולהלן בד' הט"ז שנשתנה. לא רציתי להאריך מאחר שד' הט"ז אינם מובנים. שהרי השינוי היה מכח האיסור שנתגדל מזה. וגם כלאי הכרם נשתנו הגידולין והפירות מהעץ. וזה עיקר האיסור. ואין זה ענין לנשתנה מאיסור הבא מצד אחר כמו גזל וע"ז. וראיתי שהרגישו בזה רבים באות ק"ך. ובזה יש לחלק גם מקושי' פמ"א מרובע ונרבע ונעבד שהמין כשר ודבר אחר גרם לפוסלו. ולא מכח העבירה נתגדל ונתרבה. כן ראיתי (באות קכ"ח) קושי' הפמ"א הנ"ל על הלבוש מרובע ונרבע. ומש"כ ע"ז בתשו' ב"א לא ידעתי. ורק גם כן לפמש"כ בשם כמה מחברים לחלק בין כלאים שגדלו מעבירה. כמו מורכב. ובזה נופלות הרבה קושיות שהקשה על הלבוש. ומש"כ בשמו (באות קל"ד) דלמא איצטרך למיסר לגבוה בלא נעשה ע"י אדם ובזה להדיוט שרי. אבל בנעשה ע"י אדם גם להדיוט אסור כו'. לא ידעתי מה יאמר ברובע ונרבע שע"י אדם. ואסרו הכ' לגבוה אע"פ שבא ע"י אדם. ומחמת שאיננו תח"י ול"י כל דבריו לא ראיתי להאריך בכל אלה. ובשגם שהם דברים פשוטים

ג) באות ד'. מש"כ בשם הראשונים הרמב"ן ז"ל וסייעתו דאתרוג מבורר בקרא ששמו אתרוג. ולא ע"ש המקרה שהוא הדר. וז"ב. [ועפ"ז יישבתי בסוכה (ל"ב א') בתוד"ה דרכיה דרכי נועם. רבא לא היה שם מש"ה ל"מ קרא דהאמת והשלום כדלק'. והוא דחוק לכאו'. ולענד"נ דלקמן ע"ב בהדס לא כתבה תורה עיקר שמו. רק סימניו שהוא ענף עץ עבות. וכמ"ש בתוד"ה ואימא הכי נמי כו'. (בדל"ג א') מידי הדס כתיב כו'. וע"כ כל שיש בו סימנים אלו יש להכשירו גם הירדוף. ואביי א' שאינו דרכי נועם. ורבא א' שמ"מ כיון שהדס שנקרא כן בשמו בוודאי כשר. ואם נאמר שגם הירדוף כשר והתוה"ק כוונה לב' המינים מ"מ לא יהי' זה אמת ושלום. וכמ"ש פ"ק דיבמות שפלג עושין כד' ב"ה ופלג כב"ש כו' וע"כ אמרינן בוודאי שכיוונה למין זה שנקרא הדס סתם. ובלולב לא שייך לומר כן. שהרי התורה פירשה המין ומה שיקחו ממנו. ואם היינו אומרים כופרא היה רק זה כשר. שהרי רק מין א' הכשירה כפות תמרים. ואם חרותא היא כפות. אין זולתו כשר. וכולם יוכרחו ליטול מין זה. ול"ש טעמא דרבא]. ובל"ז עיין במג"א (סי' תע"ג) דגם לענין מרור אף דכתיב על מרורים ל' רבים. ובהם כמה מינים כשר כמו ששנינו במתני' מ"מ אין יי"ח רק באותן שנקראו מרור בשעת מ"ת. וכ"ש פרי עץ הדר. שהתורה א' לשון יחיד ומתרגמי' אתרוגין. דאותו הנקרא בשם אחר פסול ול"מ מה שנקרא כעת אתרוג. אחר שנהגו בהרכבה. ומראהו כמראה אתרוג. שאין זה שמו שניתן לו ע"פ התורה. וכמו במרור לד' המג"א

ד) מאות י"ד י"ח. מה שרצה כ"ת לחדש. דהרכבת איסור המ"ל כגון שנטע בשל הקדש. אבל הרכבת היתר לא מ"ל דהקדש מין במינו אפילו באלף לא בטל. לענד"נ דאאל"כ. שהרי משנה שלימה שנינו בפ"ט דתרומות מעשר