בכורי שלמה חלק א קסא

אמנם למ"ש נראה גם אם נימא דהא דטע"כ אינו מה"ת היא מטעם ביטול יש מקום דמ"מ גם לר"י בטל דמכיון דלא גלי קרא היותו כעיקר שוב מתבטל דאינו כמו דם הפר ודם השעיר דבעי ממש או למ"ד טע"כ מה"ת מכיון דריבתה התורה היותו בכ"מ כמו עיקר ואין בזה סתירה מהר"ן. ובזה אזדא ראיות החות דעת (סי' ק"ה סק"ב) והאחרונים הביאו דברי רש"י חולין (צ"ח ע"ב) ד"ה לטע"כ ורבא ל"ל ט"כ בחולין. מדאורייתא ברובא בטל. ע"כ. נשמע דס"ל דהיא מדין ביטול. ולפע"ד אין כאן ראיה דרש"י לשיטתיה דס"ל ע"ז (ד' ס"ז ע"ב) טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין דהיינו חלב שנפל נימוח ואין ממשו בעין. והיינו אף אם יש בו כזית בכא"פ מכיון דנימוח בטל מה"ת וגם בזה אינו אסור מה"ת אף דאיכא טעמא. [ויעי' תו' בשם ר"א דהיינו טעמו וממשו דלוקין וטעמו ול"מ היא דאין בו כבא"פ. והוא הנכון בדעת רמב"ם פט"ו המ"א וכמ"ש הלח"מ] ולהכי הצריך רש"י חולין לדון משום ביטול ברוב מכיון דנתערב גופו והיא כבא"פ ומכיון דנימוח מתבטל והטעם אינו אוסר מה"ת אבל בטעם לחודיה יש מקום דמודה דאינו משום ביטול רק דלא נלמד מקרא דהטמאים להיות איסור כה"ג. הנה העלינו בטעם ר"ן בתרי משהו משום דלא נלמד כה"ג מדם הפר והשעיר

ב) ובמק"א הוספנו בזה והוא בפסחים (ד' ע"ו ע"ב) סוגיא דריחא. א"ר בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור מ"ט מפטמי מהדדי. והצל"ח הביא קו' הגאון מהרל"ך דגם בשניהן כחושין יהא אסור לרב דס"ל מב"מ ל"ב. והתו' ע"ז (דס"ו ע"ב) ד"ה רבא אמר כתבו ואם אפו המצות בז' ימי פסח ונמצאת חטה וחמץ באחת מהן כולן אסורות. נהי דטעם ליכא משהו בעלמא איכא ואפילו במעשה תנור דלאו פיטום. עכ"ל. וכיון דלרב מב"מ במשהו. [ולשיטת רי"ף מה"ט אוסר רב] ממילא גם בשניהן כחושין דל"ש פיטום אסור. והצל"ח יישב למ"ש הב"י יו"ד (סי' צ"ח). דבשר שור גדי ואיל שלשה מינין הם. א"כ י"ל דרב איירי דנבילה ושחוטה הם שני מיני בשר דאינו אוסר במשהו ובעי פיטום דוקא יע"ש. והרי"ף לא ס"ל כתו' בזה, יע"ש

ג) אמנם בספר חות דעת (סי' צ"ח סק"ג) כתב הא דשור ואיל ועז הם שלשה מינים דוקא אם הם שלימים אבל בחתיכות כולן נקראין בשם בשר. ואפי' הרמ"א בד"מ דמשיג על או"ה. לא משיג רק בחתיכת דג וח' בשר אבל חתיכת בשר שור ואיל מודה דהוי ממש כמו קמחא דחיטי ודשערי יע"ש. מעתה יתעורר קו' הנ"ל דרב דנקט בשר שחוטה. בשר נבילה היינו בחתיכות בשר דהו"ל מב"מ גם אם אחד בשר שור והשני בשר איל ומהדין דגם בשניהם כחושין אסור. האמנם יש לדון בדברי חו"ד. ולמה שכתבנו נראה לדון למ"ש הצל"ח דהרי"ף לא ס"ל כתו' כן י"ל דהתו' לא ס"ל כהרי"ף בזה דאף אם ריח אוסר בפסח מ"מ למ"ד מב"מ במשהו בשאר איסורין אינו אוסר דהכרתי ופלתי יצא לדון גם למ"ד ריחא מלתא אינו מה"ת רק מדרבנן אוסר. ולפע"ד גם אם נימא דאוסר מה"ת מ"מ גרע מטע"כ דריבתה התורה היותו כעיקר וממילא דאוסר במשהו לר"י ודמי לדם הפר ודם השעיר אבל ריחא גרע ואף אם דאו' מ"מ אינו דומה לדם הפר והשעיר היותו אוסר משום מב"מ. והתו' ע"ז דכתבו דאוסר בחמץ היא דגם באינו מינו חמץ במשהו משא"כ בריח אם באינו מינו אינו אוסר מהדין דגם במינו אינו אוסר גם לרב מהטעם שכתבנו וכמ"ש הש"ך בנה"כ לענין תרי משהו דבחמץ אוסר. ומיושב קו' הנ"ל. וביישוב דעת הטו"ז י"ל עפ"י דברי תו' ע"ז (ד' ס"ו ע"א) ד"ה דרישא. ובמק"א יישבנו קו' הצל"ח עד"א

ד) והנה אמרנו לרי"ף ורש"י דאף דריחא ל"מ מ"מ אסור לכתחלה ותמהו התו' והר"ן מהא דמקשה הש"ס ללוי מברייתא אין צולין ש"פ מפני תערובות. דהא גם ללוי ניחא דמ"מ לכתחלה אסור. ואמרנו דאיסורו לכתחלה משום א"מ איסור. אולם יש להעיר לרשב"א הובא יו"ד (סי' צ"ט) בנבלע איסור מיעט בכלי ודרכו להשתמש בו בשפע דמותר לבשל בו ואין בזה משום א"מ איסור לכתחלה. א"כ מהדין דגם בריח למ"ד ל"מ יהיה מותר לכתחלה דלא יבוא לאיסור כלל. אכן הרא"ה בבה"ב חולק על הרשב"א דגם כה"ג אסור ויע"ש טו"ז. מעתה הרי"ף ורש"י ז"ל ס"ל כהרא"ה בזה. והנה י"ל דפלוגתת רשב"א ורא"ה תלוי בפלוגתת ראשונים בהא דא"מ איסור אם מה"ת או רק מדרבנן דאם מה"ת אסור גם כה"ג אסור. ואם אינו אלא מדבריהם כל כה"ג דלא יבוא לאיסור לא גזרו. והרי"ף ורש"י ס"ל דמה"ת אסור לבטלו ולהכי גם בריח אסור כמו בקדירה שדרכו להשתמש בשפע לרא"ה. והנה יש מקום דפלוגתא הלזה אם א"מ מה"ת או רק מדרבנן תלוי בפלוגתת ר"נ (נדרים י"ח.) וריטב"א בהלכותיו שם בכל איסור שאסרה התורה באכילה אם היא איסור חפצא דרביע איסורו עליו או איסור גברא ככל לאו דעלמא. לריטב"א דהיא איסור חפצא אסור לבטלו מה"ת דאינו רשאי להפקיע האיסור דרביע עליו כאשר הוא. ולר"ן דהוא איסור גברא יש מקום דאיסור א"מ אינו מה"ת דכל שאינו אוכל לא רבץ איסור על החפץ וכשאכלו כבר נתבטל. ונראה גם להריטב"א דוקא האיסור שהוא שוה לכל בזה שייך דהאיסור רבץ על המאכל כגון נביל' וטריפ' וכדומה. אבל באיסור שאינו שוה בכל רק אסור לזה ומותר לאחר בזה מודה להר"ן דאיסורו אינו על החפץ רק האדם מוזהר עליו בלאו. מעתה בק"פ דאסור למי שאינו נמנה עליו ל"א דהו"ל איסור חפץ מכיון דמותר למנותו. ממילא דבזה לכ"ע האיסור לבטל לכתחלה אינו מה"ת רק מדרבנן וממילא במקום שא"א לבוא לידי איסור לא גזרו וכמ"ש. ולפי"ז מיושב קוש' תו' ור"ן הנ"ל דהש"ס מקשה ללוי דאם ריחא ל"מ ואינו אוסר בדיעבד גם לכתחלה היה מותר בק"פ דכל דאיסור ביטולו אינו מה"ת וא"א לבוא לאיסור גם מדרבנן מותר כמו להרשב"א הנ"ל. ומיושב קו' תו' ור"ן. האמנם לא נעלם מאתנו אשר יש לדון עליו וליישב הקו'. וכתבנו בזה בחיבורנו. ויישבנו בעזה"י קו' תו' עד"א. ולמ"ש דלרי"ף ריחא הוה משהו ואוסר לרב משום מב"מ י"ל דחולק על סברת תו' בענין תרי משהו ל"א וס"ל דאמרינן דמ"מ משהו איכא ולא ס"ל טעם הר"ן. וע"כ דס"ל כר"א דבשאר איסורין ל"א חנ"נ דאל"כ קו' תוס' חולין במק"ע. ולמה שכתבנו נסתרו דברינו ביישוב דברי האלשיך בתשובה הנ"ל. וי"ל

ה) ובמ"ש להחולקים על הרשב"א. דאף בכלי שדרכו להשתמש בשפע אסור מה"ת משום א"מ לכתחלה. וע"כ הא דיליף טע"כ לר"ע מג"נ פסחים משום דאם טעם אינו כעיקר אינו משום ביטול. יש מקום ליישב קו' העולם בהא דיליף מג"נ טע"כ דלמא חיוב הגעלה מחשש בב"ח. והוא דהתורה גזרה אשר יבא באש תעבירו באש ובעי ליבון ולא סגי בהגעלה וכתבו תו' סוף ע"ז וחולין (ד"ח ע"א) אף אם רוצה להשתמש בו רותח ולא ע"י אור בעי ליבון דמ"מ פולט מעט מעט. וקרא דאשר יבוא היא דבא מקודם באש. וי"ל דאחר הגעלה לא יצא בשפע כיון דאינו ע"י אור והראוי לצאת בשפע יצא בהגעלה ראשונה דבלא"ה נחלקו בזה. ובסתם יהיה ששים נגד המעט רק דמ"מ אסור משום א"מ לכתחלה. וכבר יצא בתשו' רע"א (סי' ר"ז) לדון דבב"ח ל"ש א"מ לכתחלה. ביותר למ"ש תוס' ע"ז דכל שאינו נ"ט אינו משום ביטול רק דאינו דרך בישול ולא נאסר רק דבבעין אסור משום בישול דבאוכל אינו מקושר. אבל בבלוע בקדירה דמקושר כל שאינו נ"ט מותר מה"ת. מעתה אם טעם ג"נ משום בב"ח לא היה נצרך ליבון בכלי שנשתמש ע"י אש כל שאינו רוצה מעתה רק לבשל בו והיה מספיק הגעלה דאף דפולט אחר הגעלה מעט אין בזה משום איסור ביטול לכתחלה דכיון דמקושר אינו בא לאיסור כלל. ומיושב קו' העולם. אולם כבר יישבנו עד"א. וחתני ידידנו הרב המאוה"ג מ' נחום נ"י אבד"ק ניעשאווע מחבר הגהות ציוני מהר"נ על הרמב"ם הציע לפני מכבר בענינים אלו דברים חריפים ועמוקים. יצאתי מגדר פלפולו העצום. כי הקולמוס