בכורי שלמה חלק א קנז

יהיה סובר ג"כ כפירוש הרב חו"י והי"מ איך פוסק הרמב"ם בפ"א מה' תפילין דמזוזה א"צ עיבוד לשמה לילף בג"ש מכתיבה כתיבה כמו דיליף מזוזה מס"ת לענין חסר ויתיר אע"כ דהרמב"ם ס"ל דלא כפירוש החו"י רק כפי' הקרבן אהרן ומ"ה לא יליף מזוזה מס"ת לכל הפרטים שנמצא בס"ת

טז) אמנם לכאורה יש לשדות נרגא בתירץ זה על הרמב"ם דלפי מה שהעלתי בעניי דיליף בגדי כהונה דצריך לשמה מציצית מג"ש דתכלת. א"כ עכ"פ היה צריך להיות להם דין אחד לענין לשמה. דנהי דלא ס"ל כסברת הרב חו"י ללמוד כל הפרטים זה מזה. אבל בפרט הזה דיליף ממנו עכ"פ צריך שיהיה בדומה לו. ודי לבא מן הדין להיות כנדון. והלא הרמב"ם פוסק בה' ציצית (פ"א) דדוקא הטויה צריך להיות לשמה. אבל תליית הציצית בבגד א"צ לשמה יע"ש. וא"כ גם בבגדי כהונה היה צריך להיות הדין רק דהטויה צריך להיות לשמה. אבל מהטויה ואילך א"צ להיות לשמה. ולפי מה שהעלתי כל עשיית בגדי כהונה צריך להיות לשמה

יז) ונלפע"ד לתרץ דהנה לכאורה סברת הרמב"ם צ"ע דהא יליף בפ"ק דסוכה דעשיית ציצית צריך לשמה. ומ"ה ס"ל דהטויה צריך לשמה. ומהי תיתי תלייתם בבגד א"צ לשמה. וכ' הב"י בא"ח (סי' י"א) דנפקא ליה להרמב"ם מדאיצטרך למעט נכרי ש"מ דל"ב עשיי' לשמה. אולם הוא היפך מן המושכל דיותר סברא דצריך עשייה לשמה מטויה לשמה. וראיתי בשו"ת כתב סופר (חא"ח סי' ב') שמתרץ זה דס"ל להרמב"ם דבעשיית ציצית סתמא לשמה דניכר מתוך המעשה שעושה שתולה הציצית בבגד כי למצוה הוא עושה דאין עשייה כזו לרשות ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. אבל הטויה סתמא לא לשמה קיימא דאין בטויה הכירא לשם מצוה ועי' תוס' גיטין (דף מ"ה:) ד"ה עיבוד לשמן דמחלק בין כתיבה י"ל דסתמא לשמה לעיבוד דלאו סתמא לשמה. ועי' בתוס' מנחות (דף מ"ב.) שכתב דסתם עשיי' ציצית לשמה, וס"ל להרמב"ם מדמצריך קרא לפסול נכרי ש"מ דל"ב עשייה לשמה. היינו משום דסגי בסתמא לשמה. ויש להוסיף הא דמהני סתמא דעשייה בציצית היינו לאחר דבעי טויה לשמה וכבר עשה הכנה דרבה וטרח לטוות לשמה כשעושה ציצית מאותן החוטין ותול' אותן על הבגד סתמא לשמה קיימא ועי' סוגיא ריש מסכת זבחים דמשום הכי קדשים סתמא לשמה עכ"ד. וכן מצאתי סברא זו בישועות יעקב או"ח (סי' י"ד סק"ד) ותירץ בזה מה שהקשה הב"י על הרמב"ם מהא דקאמר הש"ס בסוכה (דף ט'.) עשאה מן הקוצים וכו' דבעינן תליה לשמה ולפ"ז א"ש דשם רב קאמר להך מילתא ורב ס"ל דלא בעינן טויה לשמה ולכך בעינן עשייה לשמה ולזה עשה מן הגרדין וכו' פסולה יע"ש ודפח"ח. היוצא לנו מזה דנהי דהטויה דוקא צריך לשמה משום דבשעת הטויה לא ניכר עוד שהיא לשם ציצית. מ"מ העשייה הוי סתמא לשמה. כיון שטוה מקודם לשם מצוה. ומה שתולה הציצית בבגד זה עצמו מעיד שהיא לשם מצות ציצית מ"ה אמרינן ביה סתמא לשמה. לפ"ז י"ל דבגדי כהונה דדוקא הטויה והאריגה שלא ניכר עוד אם הם לבגדי כהונה דטוה ואורג סחורה לבגדים יכול להיות שטוה ואורג למלבושי חול מ"ה צריך דוקא שיארוג בקודש שיהיה בפירוש לשמה כמו בטויה בציצית. [והטויה בבגדי כהונה גם כן בכלל אריגה. וזה פשוט כ' דנלמד מציצית צריך גם הטויה לשמה. רק דבזה גם האריגה צריך בפי' לשמה כיון דבשעת אריגה גם כן לא ניכר עוד שהוא לבגדי כהונה] אולם אחר האריגה כשעושה מהם מלבושים דאז מצורת הבגדים ניכר דהם לבגדי כהונה כמ"ש הרמב"ם בה' כלי המקדש (פרק ח') נראה שם דצורת הבגדים משונים מבגדי חול. ויעי"ש (הי"ט) דבגדי כהונה כולן אין עושין אותן מעשה מחט אלא מעשה אורג. יע"ש א"כ בזה י"ל דגם סתמא לשמה [ורק אם חשב בפירוש להדיוט פסול] ובזה מדוקדק היטב לשון הירושלמי דיומא שהבאתי לעיל (באות ד') בגדי קודש צריך שתהא אריגתן בקודש ובקודש יארגו עכ"ל. ולמה הזכיר רק האריגה ולא עשייתן. וגם קשה כפל הל' אריגתן בקודש ובקודש יארגו. [ובפני משה נדחק על כפל הלשון אולם לפי מה שהעלתי בעזה"י א"ש. והיא הדבר אשר דברתי דדוקא האריגה צריך להיות בפירוש לשמה ולא סגי בסתמא. ולא היה די במה שאמר אריגתן בקודש דהוי אמינא דגם סתמא לשמה. [והכוונה רק שלא יהיה כוונתו להדיוט] מ"ה הוסיף בירו' ובקודש יארגו. דצריך להיות האריגה בפירוש לשמה. אבל אח"כ עשיית הבגדים א"צ בפירוש לשמה. וסגי בסתמא. ודומה לתליית הציצית בבגד דסגי בסתמא מדניכר מהמעשה עצמה שהיא לשם מצוה כיון דהטויה היה מקודם בפירוש לשמה. וא"כ ה"ה לבגדי כהונה שנלמד מציצית דצריך עשייתן לשמה גם כן דומה לו. דדוקא הטויה והאריגה צריך להיות בפירוש לשמה וגוף עשייתן סגי בסתמא. וז"ב. ובזה מדוקדק היטב לשון הרמב"ם בה' בית הבחירה (פ"א ה"כ) שכ' ח"ל אין עושין כל הכלים מתחלתן אלא לשם הקודש. כו' עכ"ל. לכאורה הלשון מתחלתן אין לו ביאור. אולם כוונת הרמב"ם ולשונו זהב מזוקק. דכוונתו דאזיל לשיטתיה בציצית דהעיקר דהטויה צריך בפירוש לשמה ותלייתן סגי בסתמא. וה"ה לבגדי כהונה דהיא בכלל כל הכלים כמו שהעלתי לעיל (אות ט') גם כן העיקר בתחלתן דהיינו הטויה והאריגה אז צריך לשמה בפירוש: אולם אח"כ גם סתמא לשמה קאי. לפ"ז נבין היטב כוונת הרמב"ן בפ' תצוה שהבאתי (לעיל אות י"א) שכ' והיו הבגדים צריכין לשמן ויתכן שיהיו צריכין כוונה עכ"ל. שאינו מובן לכאורה כיון שכ' דצריכין עשייה לשמן בוודאי צריכין כוונה. אולם לפי מה שהעלתי א"ש. דהיינו יכולים לטעות דאף דצריכין עשייה לשמה סגי בסתמא כמו בקדשים. לכן הוסיף דיתכן דצריכין כוונה. דהיינו בפירוש לשמה. ומסתמא ס"ל להרמב"ן כדעת רוב פוסקים דתליית ציצית צריך ג"כ לשמה בפירוש. מש"ה ס"ל דגם בבגדי כהונה צריך כוונה בפירוש

יח) אולם לכאורה יש להקשות על תירץ של הרב ישועות יעקב וכתב סופר הנ"ל דלפי דבריהם למה צריך גם בתכלת שיהיה הטויה לשמה. ומרמב"ם נראה דגם בתכלת צריך הטויה לשמה. ולמה כיון שצבע הצמר לשם תכלת לציצית בפירוש למצוה שוב יש לומר דגם הטויה בסתמא לשמה. אולם באמת אינו קושיא דנהי דהצביעה היה לשמה בתכלת למצוה. מ"מ הטויה אינו דומה לתליית הציצית בבגד דנהי דצבעו לשמה מ"מ מהטויה לא ניכר עוד שטווה לשם מצות ציצית דיכול להיות דהטויה הוא לצורך תכלת לבגדי כהונה ולא לשם ציצית. ואין לומר דבזה אין חשש כלל כיון דעכ"פ ידעינן דהוי לצורך מצוה. ז"א אדרבה זה גרע מאם לא כיון לשם מצוה כלל. כמו דאמרינן בריש זבחים בת מינו מחריב אינו בת מינה לא מחריב. וכמ"ש הר"ן במס' ר"ה דאם בין התקיעות תקע תקיעה כמתעסק בעלמא לא הוי הפסק אף דאם תקע התרועה קודם השברים הוי הפסק. מטעם הנ"ל יע"ש. וה"ה בנ"ד מ"ה צריך גם הטויה לשם ציצית בפירוש. כיון דלא ניכר עוד מהטויה שהיא לשם מצות ציצית. אבל תלייתן בבגד ניכר היטב ממעשה עצמית שהיא לשם מצות ציצית. מ"ה גם סתמא לשמה. וה"ה בבגדי כהונה צריך רק הטויה והאריגה בפירוש לשמה מדלא ניכר עוד שהיא לבגדי כהונה. אבל עשייתן אחר האריגה גם סתמא לשמה. וא"ש דברי הרמב"ם לפי שיטת כ"ג

יט) ובלא"ה י"ל שלא כ' הרמב"ם להדיא בהל' כלי המקדש דצריך עשייתן והצביעה לשמה. משום דסמך עצמו על מה שכ' בה' ציצית (פ"ב) דטעימה פסלה בתכלת בציצית. והא מבואר בש"ס דציצית יליף מבגדי כהונה ובבגדי כהונה לא כ' כלום מזה אע"כ דסמך עצמו כאן על מה שכ' בה' ציצית. וכמו שכ' המל"מ בהל' כלי המקדש (פ"ח הי"ג) לענין חלזון יע"ש. וכ"כ בס' מנ"ח שם. יע"ש

כ) ואיידי דאתי לידן ענין טעימה נימא בה מילתא, דלכאורה קשה למה תגרע זאת הטעימה